סיפור משפחתי

הרב יעקב הלוי פילבר נולד בתל אביב בימי טרום הקמת המדינה, בכ״ז באדר תרצ״ו (1936), למשפחה ציונית שעלתה מפולין והנחילה לו מגיל צעיר ערכים חשובים כמו: אהבת הארץ, תורה ועשייה. אביו שלמה יהודה, איש עבודה ובניין שדבק בערכי הציונות והאמונה, הטביע בו תחושת שליחות עמוקה שליוותה אותו לאורך כל חייו. בתוך סביבה חילונית ברובה, מצא יעקב את דרכו לעולם הדתי-לאומי, ובנעוריו הצטרף לתנועת בני עקיבא, שם התגבשה תפיסת עולמו ושם גם נוצרו הקשרים והיוזמות שילוו אותו בהמשך דרכו.

את שנותיו המעצבות עשה בישיבת כפר הרא״ה ובהמשך בישיבת מרכז הרב, שם היה שותף לחידוש פני הישיבה ולהובלת מהלך רעיוני ששילב לימוד תורה עם אחריות לאומית וחברתית. יחד עם חבריו היה ממקימי ישיבת כרם ביבנה, הישיבה הגבוהה הראשונה של בני עקיבא ובכך סלל דרך חדשה בעולם הישיבות הציוני-דתי. בהמשך חייו, לצד הקמת משפחה עם רעייתו צביה וגידול שבעת ילדיהם, הוביל יעקב מהפכה חינוכית של ממש: הוא ייסד את הישיבה לצעירים בירושלים ואת רשת בתי הספר “נועם”, מתוך רצון ליצור רצף חינוכי המחבר בין תורה, ידע כללי וחיי המעשה.

במקביל לפעילותו החינוכית הענפה, פיתח הרב פילבר מפעל כתיבה רחב היקף, שבמרכזו הנגשת רעיונות עמוקים של משנת הרב קוק לציבור הרחב. ספרו “איילת השחר” הפך לאבן יסוד עבור דורות של תלמידים, ולצדו כתב ספרים ומאמרים רבים שעסקו בפרשת השבוע, בהגות ובזהות היהודית ישראלית. לאורך כל דרכו נודע כאדם צנוע, יוזם וקשוב, שפועל מתוך אמונה עמוקה וראייה רחבה, ומבקש לחבר בין עם ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל, לא כרעיון מופשט, אלא כדרך חיים של ממש.

ד״ר שלמה קסטן נולד בטורונטו בשנת 1934, בן למשפחה יהודית שהיגרה מפולין ואיבדה את רוב בני משפחתה בשואה. הוא גדל בבית צנוע של מהגרים, בין מסורת יהודית, ציונות מוקדמת וחיים של עבודה קשה, וכבר מגיל צעיר חיפש
משמעות, ידע ושייכות. בקנדה התחנך בתנועות נוער ציוניות, הכיר את פרומה, אהבת חייו, ובחר ללמוד רפואה ולהתמחות בפסיכיאטריה, מקצוע שהפך עבורו לדרך חיים של הקשבה ורגישות לכל אדם. בשנת 1971 עלו שלמה ופרומה עם ילדיהם לישראל והקימו בירושלים משפחה גדולה ושורשית, המחוברת לארץ, לצבא ולחברה הישראלית.
 עם השנים הפך שלמה לדמות מרכזית בחיי ילדיו ונכדיו, סב חכם, איש מעשה, איש רוח ואיש משפחה.
היום, בעשור העשירי לחייו, הוא חוזר לספר את סיפורו: סיפור של הגירה, בחירה, אהבה גדולה והקמת שבט.

לאורך חייו, מיכאל בן צבי הוא חלוץ בתחומים רבים.
הוא נכד למייסדי כפר יהושע, ממקימי מושב פארן בערבה, מחלוצי החקלאות האורגנית בישראל, ומהראשונים שהביאו את ניתוח ההתנהגות ארצה.
סיפור חייו הוא מסע חלוצי רב-תחומי ומרתק, של אדם שבכל הזדמנות פילס שבילים חדשים.

לרוברט שפיצר יש כמה עקרונות שמובילים אותו בחיים כמעט מהיום בו נולד: משפחה היא הדבר הכי חשוב בחיים, יום שחולף לא חוזר ולא לריב עם אף אחד.
הילד שנולד אל תוך מלחמת העולם השנייה, עבר ערים ומדינות, שפות וזהויות, חווה משברים וקשיים. אך לרגע לא הפסיק לחלום ולהגשים,  לראות את הטוב בכל דבר, להסתקרן וללמוד, לצעוד קדימה ולהקים משפחה לתפארת, משפחה שהיא עוגן במים סוערים. 
ולמרות שסערות רבות אפיינו את חייו, הוא דווקא תמיד עשה את הכל ברוגע, בשקט, בנימוס, בשלום ובשלווה.

בנותיהן של נחמה ומשה שיבק טוענות שהשניים מתנהגים ממש כמו חתול ועכבר - הפכים מוחלטים.
עם זאת לצד האתגרים, הם הצליחו לתחזק זוגיות במשך 50 שנה, גידלו 3 בנות וכיום הם סבא וסבתא אוהבים והנכדים והנכדות הם כל עולמם.
בפרק זה נשמע על סיפור חייהם המשותף, ונגלה האם לדעתם, הפכים אכן נמשכים.

החל משנת 1900 ועד היום, שני צידי המשפחה של רוני ואחותו עירית שטרקשל, מסביהם ועד לנכדים ולנינים מלאים בסיפורים מופלאים, מרגשים, מותחים ומרתקים. החל מאהרון שטרקשל סבם של רוני ועירית, שישב בשבי הרוסי בסיביר. דרך סבתא בלומה שנרצחה בבלזץ. דוד יוזק ששירת בחיל הפרשים הפולני ונפצע בלחימה. השתלטות הבולשוויקים על מפעל הגפרורים של סבא יצחק כצנלסון. סיפור נפילתו של מיכה שטרקשל ז"ל במלחמת יום הכיפורים. סיפור עלייתם ארצה של מיכאל שטרקשל ומרים כצנלסון אשתו, או קורותיהם של חמשת אחיה ואחיותיה. ישנם גם סיפורים רבים מהלחימה בתקופת טרום ההמדינה, עת התפקדו מרים ומיכאל שטרקשל לשורות ההגנה ולחמו בגבורה רבה. ולאורך הכל, עומדים איתנים ערכי אחידות ואהבת המשפחה והשאיפה המתמדת לידע. עבור פרק זה התכנסו רוני, עירית, מינה, מרית, ואירה כדי לספר את קורותיהם של בני משפחת שטרקשל וכצנלסון.

בלה פבריסנקו , גיבורת סיפור זה, נולדה ב 14 ביוני 1934, בעיר מינסק שבבלארוס. כשהיא נזכרת בבעלה האהוב בוריס, פניה מאירות, למרות שעברו יותר מחמישים שנה מאז מותו הטרגי. אהבה גדולה, אושר זוגי ואמהי לצד מלחמה, רעב, מחלות ואובדן: סיפורה של בלה מלא בתהפוכות המאפיינות את המאה העשרים. עם השנים, בלה טיפחה חוסן רוחני ויכולת להכיר תודה בכל מצב, וזה מה שעזר לה להתגבר על כל הקשיים.

זה סיפור על שני אנשים, שהגיעו מבתים שונים ונפגשו בקיבוץ מגל, שם הכירו, הקימו משפחה, רכשו חברים לחיים וגם בחרו לעזוב.
סיפורם של דני ורותי בירן מראה איך ניתן להתגבר על לא מעט מכשולים לאורך הדרך, לצבור חוויות ותמיד לדעת לבחור את הנתיב בו רוצים ללכת.

Each of us is given a name at birth. I was born as Michael Balf, in a smalll fishing village in the US. Yet l lived my adult life as Micha Balf, on a kibbutz in Israel. For reasons that will become apparent during the podcast, this is a moment of reflection for me. This is a time to look and reflect. This is a time to focus my eyes, and those of others, on my legacy as a person who has always lived between worlds. ​This is a chance to hear from many who have been impacted by my acts and attitudes. The narrative of my life touched others. What do they have to say? How are some of the ways that their lives have been impacted by their interaction with me? This podcast tells a tale that will give insights into my world - one in which we can sense how I tried to step up and make changes by actively influencing the people and the surroundings of the worlds that I am a part of.​By living my life as I have and in the manner that I have chosen, I hope to have made a difference. This is my story. - Micha Balf

זהו סיפורם של אלעמה ורוביק אלפרוביץ, חקלאים בני חקלאים, שהגיעו אלינו לאולפן בגיל 88 כדי לספר את סיפורים המרשים של שני ילדים מעמק יזרעאל של טרום קום המדינה, שהפכו לחלק מהגרעין המייסד של המושב ניר בנים שבדרום ומשם ביססו את עצמם כחלקאים מובילים ופורצי דרך בארץ ובעולם.

חייו של מרדכי 'מצקה' מצקביץ' אף פעם לא היו משעממים. הוא נולד בפרדסי פתח תקווה, לפני קום המדינה, התגייס להגנה בגיל שש-עשרה ולהנדסה קרבית בגיל שמונה-עשרה. היה איש חינוך אהוב, עליו כתבה השחקנית גילה אלמגור בספרה 'עץ הדומים תפוס'. את משפחתו הראשונה והשנייה הקים בירושלים והיה לאב לשישה ילדים. את אותה ירושלים חיבר לה יחדיו כאשר פרץ עם חבריו לגדוד את ה'שער החדש' בחומות העיר העתיקה. אבל מצקה הוא לא רק האיש שהיה בזמן ובמקום הנכון בתולדות המדינה. הוא גם זמר, נגן ורקדן, אב מסור, סב אוהב ובן זוג חם. ואם יש למצקה מאפין ההולך לפניו זוהי יכולתו האין סופית לאהבה.

כמפקד שכונת מקור חיים בירושלים במלחמת העצמאות חיים דניאלי הפגין את היצירתיות ואת הדאגה לאחרים שהייתה מנת חלקו מילדות ועד זקנה. כבר כנער חיים היה יצירתי בעל כשרון לבנות ולתקן כל דבר אשר עבר תחת ידיו, אחרי המלחמה הוא בחר להיות בנאי והפך לאחד מבוניה של ירושלים החדשה. דניאלי הוא אבא וסבא אוהב, בעל למופת, אח גדול שדאג כל חייו לאחיו הקטנים. סיפורו של חיים דניאלי הוא סיפורה של ירושלים באיש אחד בן למעלה ממאה שנים.

זה היה סיפורו של מתי קרפ, שבגלגול חיים אחד הספיק להיות: תלמיד וספורטאי מצטיין, בן זוג לאהבת נעוריו, טייס קרב, מהנדס, אבא לשלושה ילדים וסבא לשמונה נכדים, איש שיווק, מנהל קרנות הון סיכון, סטארטאפיסט, משקיע וצלם עטור פרסים. אדם, שחרט על דגלו את חשיבותן של משפחה, השכלה ומצויינות

רוזט ושלמה ברכה נשואים כבר כמעט שישה עשורים . שניהם ילידי איזמיר שבטורקיה שעלו ארצה בילדותם, התעקלמו אל תוך ההווי הצברי בפנימיה וזכו להקים משפחה מפוארת של ארבעה ילדים ושמונה נכדים. סיפור חייהם, עטוף בזכרונות ילדות באיזמיר ובגרות והורות בישראל. כשהם מדברים על עברם, סיפוריהם שזורים זה בזה. עבר אל תוך הווה ועתיד. שני אנשים שעל אף התחלתם המאתגרת בנו משהו חדש וטוב.

סיפורה של ורה הוא סיפור חובק עולם. סיפור של עליות וירידות, עם תקופות שחלקן היו ברווחה וחלקן במחסור, אך האופי הייחודי שלה, שהצליח לשמור על אופטימיות בכל מצב ולהיות בנתינה אינסופית לזולת גם כשכמעט לא היה ממה לתת, מעורר השתאות ופליאה שמתגלה לאורך כל הדרך הארוכה והמיוחדת שעשתה בחייה.

אלי שיחק קלפים במשך שתי יממות, לא ישן, לא התקלח, לא התגלח, וכשחזר הביתה באוטובוס, עלתה בחורה זוהרת. היא היתה קטנטנה, לבשה שמלה יפה ונקייה ושיערה שחור כהה. הוא לא אמר כלום - רק ביקש את המספר וירד בתחנה הקרובה. לדייט הראשון הוא שאל ז'קט מחבר, והחתונה הגיעה זמן לא רב אחר כך. ברגע אחד, מפגש קצרצר - החיים של שניהם השתנו.
אבל סיפורה של משפחת שרון מתחיל עוד לפני, והוא נפרש על פני שתי מדינות, שתי תרבויות, מלא בסיפורים מסמרי שיער מצד אחד, ובגילויי אהבה וביטחון מצד שני.
האזינו לסיפורם המרגש של אלי, נעמי, שלומי, רוני ואורלי שרון

מי שיפגוש את יצחק לביא לראשונה ויגלה את גילו, ככל הנראה לא יאמין למשמע אוזניו, ולא בכדי, דיבורו הרהוט והענייני לצד צלילות דעתו ואורח חייו הבריא נותנים תחושה שמדובר באיש צעיר. לאורך חייו עבד יצחק בחריצות, הפך להיות שם דבר בתחום החקלאות ותמיד שאף ללמוד ולהתפתח. יצחק בדרך כלל לא נוהג לדבר על חייו האישיים, אך החליט לעשות זאת לבקשת ילדיו ונכדיו שהתרגשו לשמוע על חייו המרתקים של סבם המיוחד.

בין רבקה לצבי, יש המון חיכוכים. הם לא מסכימים על הרבה דברים, והשוני ביניהם - גדול מאוד. למשל: היא- יפה, הוא- לא, היא- קומוניסטית "שרופה" והוא- ציוני נלהב, היא- לא מסכימה להתחתן איתו והוא- משדך לה חבר משעמם… עד שלבסוף מתרצה. מעל שניהם מנצחת סבתא אחת, אמא של רבקה- סבתא גולדה, שמושקעת בגידול הנכדים- מאיר- מאריק, שרהלה- סופיה, חווה ובני, ומפנה לביתה וחתנה מספיק זמן, כדי לקחת חלק בחזון הציוני המתהווה, בארץ ישראל של המאה ה-20.

צבי הרמן הרשקו נולד ברומניה בשנת 1932. בן בכור להוריו, יוסף וחנה, ולשתי אחיותיו פאני ומלכה. כבר מגיל צעיר הפגין צבי אחריות ועצמאות: ילדיו מתארים אותו כאב רציני וחמור סבר - אך נכדיו זוכרים אותו כסבא שטותניק שהלך איתם לחדר הכושר גם בגיל 88.
צבי נפטר ביוני 2022 בגיל 90.
באוגוסט של אותה השנה נתקבצו אל האולפן: אשתו רותי, בנו ירון ונכדו מתן כדי לחגוג את חייו והרפתקאותיו של צבי הרשקו.

נעמי סלע מגלמת בתוכה את מהות הצברית הארצישראלית. בת למקימי פרדס חנה, התאהבה נעמי בחקלאות ומרחבי הארץ הירוקים. היא למדה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, התגייסה לשרת כמדריכת חינוך שדה, למדה חינוך מיוחד ונישאה למורה הנערץ שלום סלע. כיום מביתה בקריית טבעון שם השתקעה לפני שישה עשורים, היא גוללת את סיפורה שהוא סיפור הדורות שבאו לפניה ואלו שיבואו אחריה.

הוא אלוף משנה במילואים בחיל האוויר, מהנדס אווירונאוטיקה בהכשרתו ומהנדס תוכנה בעשייתו, ממציא ויזם סדרתי, נשוי לציפה ואב לראובן ויונתן. אלי גמזון הוא נצר לשושלת מהנדסים ממציאים המשתרעת על פני חמישה דורות שמתחילה בסבו, לאזאר גמזון, שהיה מהנדס מכרות, עוברת דרך אביו, רובר 'קסטור' גמזון, שהיה מהנדס אלקטרוניקה וממשיכה בשני בניו שהחליטו גם הם להתמיד בהנדסה ומסתיימת, נכון להיום, בשניים מתוך שבעת נכדיו הנמצאים בשלבים שונים של הכשרתם כמהנדסי תוכנה. אולם, כדי להבין את סיפורו האישי צריך קודם להבין מאין בא.

דמיינו מבנה בגודל 840 מטר מרובע, ככה נראה הבית של משפחת חסון בת שתיים-עשרה הנפשות בדמשק, סוריה. אבל למרות השפע, הותירה המשפחה היהודית הכול מאחור ובמשך שמונה עשרה שנים עלו טיפין טיפין לישראל, עד שהתאחדו שוב בארץ הקודש, בבית קטן פי 20 מזה שהעזבו. מוסה, האח התשיעי לבית חסון, האמין במשך אחת עשרה שנים שיש לו רק חמישה אחים. על ארבעת הבכורים, מעולם לא שמע. עם התבגרותו גילה כי הם עלו ארצה עוד לפני שנולד. בגיל 14, לאחר מסע מפרך ומסוכן, הגשים את החלום להתאחד עם אחיו הגדולים והגיע לישראל. בפרק זה יספר מוסה את סיפור העלייה הפתלתל של משפחת חסון.

גיורא היה נער בעל ידי זהב, מטייל הרפתקן, אב צעיר ומפקד טנק שנפל בטרם עת במלחמת יום כיפור. הסיפור שלו שמתחיל בהיותו ילד שתמיד נמצא בראש העץ, מתבגר מכור לים של תל אביב, צעיר שמטייל בארה"ב ובאירופה וקושר שיחה עם כל מי שפוגש בדרך, שואף לחקור תרבויות ומקומות זרים. מחזר שטס לקצה השני של העולם אחרי אישה צעירה - שתהפוך לאשתו ואבא אוהב נקטע מוקדם מדי. חמישים שנה אחרי נפילתו, התכנסו בני משפחתו וחבריו כדי לספר לבנו אריק - על האיש המיוחד שהכירו.

בחג השבועות של 2022 התכנסו ששת האחיות והאחים לבית כהן כדי לספר את סיפור משפחתם שמתחיל בבגדד שבעיראק, עובר בכפר שלם שבתל אביב ומתבטא בדורות הבאים. זהו סיפורה של משפחה מלוכדת ועמידה שבצעד אמיץ, ותוך נטילת סיכונים רבים ויתרה על הכל כדי להבטיח את עתידם של ילדיה בארץ ישראל.

שמואל סם סומך החל את חייו במעברת קריית אונו בשנת 1952 . בנם של אוולין ויחזקאל, עולים חדשים מעיראק, גילה סם כבר מגיל צעיר עניין בפיזיקה ומתמטיקה. בתום שירותו הצבאי נרשם למחזור הראשון ללימודי מחשבים בטכניון ופצח בקריירה מרשימה כיזם סדרתי.
עם שבעה אקזיטים ומעל לעשרים פטנטים הרשומים על שמו, מיצב את עצמו סם סומך כממציא, יזם ומשקיע בעל שם עולמי. כמו שאמר עליו אחד ממכריו - אם סם מעורב בפרויקט הסיכוי להצלחה - גדול. הסיכוי לכישלון - אפסי.

השופט יצחק שמשון שילה, החל לשפוט בתקופת המנדט הבריטי ויצא לגמלאות לאחר שהספיק לשפוט בכל הערכאות בישראל, כולל בית המשפט העליון. בנם הבכור של ישראל וחיה-אסתר שימל, מגלינה שבפולין, עכשיו אוקראינה. עברת יצחק את שם משפחתו לשילה כאשר עלה לכס השיפוט. הוא הקים משפחה עם בחירת לבו רחל שור, קצינה בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השניה, והיה לאב לשני בניו אילן ויוסי.
אל האולפן נקבצו מוקיריו ואוהביו כדי להעלות על הנס את זכרו של אדם יחודי זה.

עמוס ערן הוא איש מעניין. לייתר הדיוק הוא איש כל כך מעניין שראיינתי אותו ארבע פעמים במקומות, בזמנים ובנושאים שונים. אחרי הכל, את מי שהיה שנים בשגרירות ישראל בוושינגטון, מנכ"ל ויועץ מדיני לראש הממשלה יצחק רבין, חלק מצוות ההיגוי של מבצע אנטבה, מנכ"ל חברת מבטחים וקונסול של כבוד של ליטא בישראל - יש הרבה מה לשאול.

בשנת 2001, בזמן ששהו בארצות הברית בביקור אצל בנם איתן ומשפחתו, הבחינו דבורה וגדי גלבאום שדבורה קצת צולעת. אבל לא הפריע להם להמשיך בשלהם: ביקורים אצל הנכדים. טיולים מסביב לעולם, אליפויות ברידג', שייט לאנטארקטיקה, אופרות, תיאטרון, קונצרטים ופעילויות התנדבותיות רבות. הרי הם מעולם לא היו זוג של הנחות וויתורים.
הוא לא מוותר עלי סיפרה לי דבורה. גם כשאני אומרת שקשה לי. הוא הכוח המניע. כי אהבתם העזה של דבורה וגדי נושאת אותם על פני כל הקשיים.

בין הישרדות במלחמת העולם השנייה ובתקופה הקומוניסטית-סובייטית ועד לעלייה לארץ: לניצולת השואה פולינה בוניאק שולצקי יש סיפור חיים קשה. ההישרדות התמידית רק הפכה את פולינה לחזקה יותר. מה שמדהים בסיפור הזה, זה שאפילו בתקופות הכי אפלות היא מעולם לא איבדה את הרצון לתת יד למי שצריך. נדיבות לב היא תכונת האופי הבולטת של פולינה. כמו גם כוח רצון, אומץ, חוסן נפשי, חריצות בלתי נגמרת, ואהבה: למשפחה, לארץ, למוסיקה, שירים, אנשים, צמחים ולחיים עצמם - למרות כל הקשיים שהיא עברה ואולי דווקא בגללם... “צריך לחיות, לנצח, לא לפחד מכלום. עלינו להתגבר על כל הקשיים” - אומרת גיבורת הסיפור.

הוא נולד בשנת 1933 בבנג'ין שבפולין ליצחק וגיטל מרין, והספיק ב - 79 שנותיו: לנהל את יחידת העיניים בבית החולים הדסה הר הצופים ולעבוד גם בהדסה עין כרם, לחזור לבית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, שם למד, כדי ללמד, לשמש כרופא עיניים במדינות שונות באפריקה לאורך שנים, ללמד רפואה באוניברסיטת אילינוי שבארצות הברית, לנהל את היחידה למחלות רשתית בבית החולים סנט ג'ון בירושלים, להיות יושב ראש איגוד רופאי העיניים בישראל במשך שש שנים ובין לבין, הספיק לכתוב שני ספרים על מחלות תורשתיות של העין הנלמדים גם כיום.
אבל זה לא הכל, פרופסור שאול מרין היה גם איש משפחה: בן זוגה האוהב של רחל סיטון מרין, אבל לשלושה בנים חסונים וסבא לאחד עשר נכדים.
זהו סיפורו של אדם מיוחד שעל אף התחלתו הכאובה זה לעלות לגבורות.

השנה היא 2022. המקום הוא עתלית. ויוסף לוברמן חוגג 102 או 95 אביבים, תלוי את מי שואלים. אבל על זה נדבר בהמשך. עכשיו? עכשיו אנחנו חוזרים יותר ממאה שנה אחורה לזמוש שבפולין ולמפגש בין הוריו, אסתר ויעקב לוברמן.

ערן, בן זוגה של אורית, החליט להפתיע אותה לכבוד יום הולדתה וארגן את בני המשפחה והחברים הקרובים המתארחים, מספרים ומברכים את אורית ומגלגלים את סיפור חייה (חמישים השנים הראשונות) המיוחד והמפתיע, המתחיל בילדותה בפתח תקווה, ממשיך לשירותה הצבאי כקצינת הדרכה בשריון, שם פגשה את ערן, הטיול הגדול שעשו יחד על שלל הרפתקאותיו, סיפור החתונה הייחודית, מסלול הקריירה המטאורית שהוביל לרילוקיישן בפאלו אלטו ולמשרה הבכירה כמנהלת משאבי האנוש בחברת סוני פלייסטיישן לצד חיי המשפחה, הילדים והקשר עם הקרובים שמעבר לים.

כל יישותו ,חזותו וסגנונו של יוסף שגיא- יוסיטו בפי כל- אומרים ישראליות שורשית. שהרי מדובר בקיבוצניק חבר שפיים שהקים בקיבוץ משפחה עניפה . שכקצין בצנחנים השתתף בין השאר בפעולות התגמול וצנח במיתלה. מורה ומחנך; ראש לשכתו של השר ישראל גלילי; מזכיר הקיבוץ; מנהל מלון שפיים; ראש המועצה האזורית חוף השרון; חבר בוועדה להענקת תואר "חסידי אומות העולם" וגם חקלאי מן המניין. בקיצור היסטוריה מהלכת של המדינה עוד טרם הקמתה.
דרך ארוכה ומיוחדת- למי שכילד בן 6 ראה במו עיניו את מראות האימים של "ליל הבדלוח"- את הנאצים שורפים את בית הספר שלו ואת בית הכנסת הסמוך. שלאחר מכן נמלט עם משפחתו לאיטליה ועלה לארץ ב-1945.

זהו סיפורו של ישראל קרן, לוחם ומפקד בפלמח, קצין מודיעין בצה"ל ומנהל בכיר בחברת התעופה הלאומית אל-על. סיפורו הוא מסמך נדיר ממקור ראשון על חבלי הלידה הקשים שעברו על המדינה שבדרך. סיפור של עליות, מורדות, דבקות והצלחה.

יהודית ועמנואל נולדו עוד לפני שישראל הייתה מדינה, עוד כשעשתה את צעדיה הראשוניים. יהודית נולדה בחולון ועמנואל בדגניה ב'. הם נפגשו בצבא ומאז הם זוג בלתי ניתן להפרדה. על אף תחומי העניין השונים, שוררת אהבה גדולה בין השניים. אהבה - היא המניע לסיפור המשותף שלהם - סיפור על צבא, מנגינות, עוגות מפוארות, גידול ילדים וחוויות בלתי נשכחות...

זהו סיפורו של דוקטור יעקב קם, שהיה רופא גדודי קרבי במלחמת יום כיפור, אשר יכולתו לקבל החלטות גורליות בזמן אמת, ואומץ ליבו – שזורים עמוק בחייו האישיים, המקצועיים, והצבאיים.

ארבעת השמות של שייבלה לא רק מרמזים מהיכן היא מכירה אותך ומתי פגשה אותך, הם גם ממפים את מסלול חייה האמיץ וחסר הרחמים. שמותיה מאפשרים לנו להכיר את שייבלה רוייזמן, הילדה הקטנה מרשקנה שבבסרביה . את שורה אורטנברג, האישה הצעירה ששרדה את השואה ונישאה למיכאל. את אלכסנדרה אורטנברג העולה החדשה שהגיעה ארצה כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור - ואת בת שבע אורטנברג הגננת, העובדת והמתנדבת בארכיון מכון ז'בוטינסקי.

את שיר הילדים הזה על רוכב הסוס המאיים ליפול מכירים נכדיה של נעמי לשם היטב. גם שלושת בניה גדלו על הניגון הזה, שליווה אותה בילדותה. על הסיפורים והחוויות מאותה ילדות רחוקה סיפרה נעמי במהלך השנים, אך ילדיה מעידים כי לא עשתה זאת מספיק ועתה, לרגל יום הולדתה השבעים וחמש, הגיע הזמן לשמוע ממנה סוף סוף על התמונה המלאה.

My grandfather Rabbi Moshe Sachs was the Jewish Forrest Gump. He participated in all the big moments of Jewish history, always playing a really small role. My favorite job as a child was walking him home on Friday nights in the cold Jerusalem air when he would tell me stories of his life spent between America and the budding state of Israel.

- Rabbi Mishael Zion

My grandfather Rabbi Moshe Sachs was the Jewish Forrest Gump. He participated in all the big moments of Jewish history, always playing a really small role. My favorite job as a child was walking him home on Friday nights in the cold Jerusalem air when he would tell me stories of his life spent between America and the budding state of Israel.

היא ניו-יורקרית מבטן ומלידה והוא? נולד בחיפה שתחת שלטון הבריטים.
היא ביקרה בישראל בעיקר כתיירת והוא - נתן את שנות נעוריו לפלמ"ח ולמאבק לעצמאות.
היא והוא נולדו בזמנים אחרים, למשפחות אחרות ובמקומות שונים לגמרי - משני צידי האוקייאנוס.
וזהו סיפורם הבלתי אפשרי, סיפור על אהבה שמנצחת.

במלאת 60 שנות נישואין, ברונו יצר פסל שמייצג את היחסים בינו לבין מרתה.
סיפורם מתחיל עוד ברומניה, שם עברו את זוועות המשטר הנאצי והמשטר הקומוניסטי. שניהם רופאים, שחיכו עשור לאישור לעלות לארץ ישראל.
בתחילת שנות השישים הם זכו לעלות והתחילו לבסס כאן את חייהם. הם התיישבו בחיפה ולאחר קשיים הצליחו למצוא עבודה בתחומם. ברונו אף שירת בצה"ל!
נולדו להם ילדים ונכדים, וכעת הזוג יוצר אומנות - מרתה מצלמת וברונו מפסל, מבלה, וקוצר את פירות עמלם.
זהו סיפורם של מרתה וברונו פסקל.

שמחה ודבורה ויינשטיין, עלו ארצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, מלבוב שבאוקראינה, והיה להם חלום. הם רצו להקים בית ולתרום לתקומת העם היהודי בארצו. כיום, הבית שהקימו מכיל כ-50 צאצאים, המפוזרים ברחבי מדינת ישראל והיד עוד נטויה.
הם גידלו שני ילדים: מנחם ומרים, שעסקו שנים רבות בחינוך, ומספרים בהתרגשות רבה על הוריהם. סיפור חייהם של שמחה ודבורה היה מלא בנתינה, במזון, בלינה וסיוע לשארית משפחתם שניצלה מתופת השואה. לכולם הם עזרו גם אם זה היה כרוך בסיכון לעצמם. כך הנחילו לילדיהם את רוח הנתינה. ככל שתיתן יותר, תקבל יותר.

פרופ' מוטי שכטר נטוע עמוק באדמת הארץ. זה לא מפתיע נוכח העובדה שהוא צאצא למשפחה אשר הגיעה לארץ ישראל כבר בשלהי המאה ה-18, במסגרת עליית החסידים.
כנער, הוא שאף להגשים ולהיות עובד אדמה. השאיפה הזאת הובילה אותו לביה"ס החקלאי "כדורי" ומשם ללימודי כלכלה חקלאית ולקריירה אקדמית מפוארת - מומחה בעל שם בתחומי הקיימות והסביבה .לשעבר רקטור אוניברסיטת חיפה. נשיא מכללת תל -חי. ומקים ביה"ס לקיימות בבין תחומי- אוני' רייכמן.
פרופ' מוטי שכטר מגלם בביוגרפיה שלו את תולדותיו של "היישוב הישן" ואת סיפורם של יהודי "תחום המושב" וכן את אהבת הארץ והחרדה לגורלו של כדור הארץ נוכח משבר האקלים המאיים.

מקרוב ומרחוק, התאספו מסביב לשולחן אחד רבים מאוהביו ואהוביו של מתן טולדנו. ילדיו המתוקים ואמם, הוריו, אחותו וחברים - התיישבו לספר על חייו ולכתו של אדם חולם, שאפתן ונחוש, שהשתדל להפוך כל רגע למיוחד במינו והיווה השראה לרבים.

"מתוך שירו של המשורר אמיר גלבוע מהספר "רציתי לכתוב שפתי ישנים*

עד היום לא ברור לאלינוער איפה היא באמת נולדה. כנראה במחנה עבודה בערבות סיביר. לשם הגיעה משפחתה שברחה מוורשה מיד בפרוץ מלחמת העולם השנייה. מסיביר הם עושים את הדרך הארוכה לסמרקנד באוזבקיסטן. וכשהיא כבת שנתיים ולאחר שאבי המשפחה נטש אותן, מגיעות אלינוער ואמה לפלשתינה בתום הפלגת ייסורים מטהרן.

כאן מתחיל מסלול הישרדות יומיומי. בחלקו כשהיא מנותקת מאמה- במשפחה אומנת ובפנימית הדסים. אבל הקושי לא מרפה את ידיה. מדובר במסע נחוש ועקשני שבמהלכו היא צריכה להתמודד גם עם תהיות מהסביבה לאחר ששמה המקורי אליאונורה ,משתנה כמה פעמים - נורית, אלינוער (הגירסה העברית של שמה המקורי) ועוד.

אכן בניגוד לכל הסיכויים היא בונה קריירה מרשימה ומשפחה למופת וגם בונה מחדש את הקשר עם האב שנטש.
סיפורה של אלינוער גל הוא סיפור של דבקות במשימות והצלחה גדולה

יהודית ומשה הרמן נועדו להיפגש.
למרות שהיא נולדה בברית המועצות והוא ברומניה.
היא עלתה ארצה במטוס והוא באוניה.
היא הגיעה ליישב את ראש פינה והוא את אשדוד.
כל הנתונים הגאוגרפים והסטטיסטים הללו, לא יכלו ליהודית ומשה הרמן, כי הם נועדו להיפגש. רצף אירועים, שנראים לעיתים כמו מרוץ שליחים רב-דורי, הביאו את השניים ודחפו אותם קדימה להקים בית ציוני חם ואוהב בארץ ישראל. הסיפור שלהם הוא שעה של אהבה, עבודה קשה וגם... כמה ניסים.

"כששאלנו למה אמא לא נמצאת הרבה בבית, הנרייטה סאלד אמרה שזה כי היא דואגת להרבה ילדים אחרים שאין להם אמהות."
היא השלימה את הדוקטורט בפיזיקה בגיל 23. את הילדים שהצילה מברלין הנאצית, שיכנה בחוות נוער שהקימה עם בעלה, לודוויג. למבצע לכידתו של אייכמן, כתבה את סיפורי הכיסוי. ואם לא די - ייבאה ארצה את רעיון המתנ"סים לבתי הספר הקהילתיים.
את כל חייה, ד"ר יעל פוזנר הקדישה למה שראתה כטוב ביותר.
האזינו לסיפורה.

ב11 בנובמבר 1948 באו לאוויר העולם בבצרה, עיראק, זוג תאומות זהות.
קשר בין אחים הוא קשר קרוב, ורובנו לעולם לא נבין עד כמה קרוב אפילו עוד יותר הקשר בין תאומות זהות. בשיחה עם אורה וזמירה – וגם עם בני המשפחה הקרובים – אנחנו יוצאים למסע שמתחיל בעיראק, עובר במעברה בתל מונד, בקרית שמונה הצעירה ובהרצליה של שנות השישים – ועד לימינו אנו.

הבנות לבית משפחת פנחס מאופיינות בהומור מושחז, באנרגיות בלתי נדלות ובאהבה רבה – זו לזו, למשפחתן ולאדם באשר הוא.

הערת אזהרה – במהלך ההאזנה, קשה יהיה לכם להוריד את החיוך מהשפתיים.

נקודת הפתיחה שלנו היא במרחק של בערך 8,000 ק"מ מישראל – היכן שנמצאת היום זימבבויה ועד 1979 הייתה מושבה בריטית ששמה רודזיה, או ליתר דיוק רודזיה הדרומית.

הארי נולד ברודזיה בשנת 1937. הוא גדל בחווה של המשפחה עם אחיו סאני, אחותו שילה ושני הוריו – לואי ורוז.

כשהיה רק בן 16 לאחר שסיים מסלול מקוצר לבגרות התחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטת קייפטאון UCT.

לאחר סיום ההתמחות באונקולוגיה עלה לארץ מתוך ציונות וכבר בגיל 33 היה למנהל המחלקה האונקולוגית של בית החולים תל השומר ושימש כאחד מעמודי התווך בהקמת מערך האונקולוגיה בארץ בשנות ה-70 וה-80.

בשנת 1970 התחתן עם מרים לוין ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור איל. לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים – שרון, גיל ושלי. היום המשפחה מתהדרת גם ב-14 נכדים!

כיום הארי מתגורר עם אשתו רותי בעיר תל אביב, ועדיין ממשיך לעזור כמה שאפשר לקולגות ולמטופליו.

דרום תל אביב, רחוב סלמה. בתי המלאכה שעל הרחוב מפיקים צלילים של עשייה ועבודה. על קירות בתים מצוירים טקסטורות גרפיטי זרחני וקולות מחאה ובפינת רחוב צ׳לנוב, ניצב בניין מספר 107, בניין בן שלוש קומות, בית משפחת אריכא – בו מתגוררים האב יהודה האם שולמית ותשעת ילדיהם: יואל, אחינועם, דני, איילת, ברכה, יוני, שלום, עמי ואלעזר.

סיפורה של משפחה זו מתחולל בתקופה אחרת – תקופה שלא היו בה טלפונים או מחשבים, שכל בני הבית גרו בחדר אחד ורוב הזמן לא היו מתווכחים זה עם זה. גם היום, בשנת 2019, כשפגשתי את האחים – המיקרופון עבר מאחד לשני בסדר מופתי בשקט ובהערכה הדדית.

התכנית שאתם עומדים להאזין לה מציגה את הערכים המובילים עליהם גדלו האחים: האמונה, דרך הארץ והאחדות, זהו סיפור מיוחד – שמח, עצוב, מרגש ומצחיק שמשלב בתוכו את סיפורה של העלייה מתימן, של הקמת ארץ ישראל ושל העיר תל אביב.

האזנה ערבה

אם אומר לכם שמסלון ביתו ניתן לראות עד קצה האופק – ודאי הייתם פוטרים את המשפט בססגוניות יתר, אולי אפילו שמאלץ. אבל לא כך הוא.
נדמה כי איצ׳ה כיוון תמיד אל עבר קצה האופק – בצחוק, בחיוך, בהנאה גמורה, ובעיקר – בסקרנות אין קץ על מה מסתתר שם מעבר לפינה.

הפרטים הבסיסיים נראים פשוטים – איצ׳ה נולד בתל-אביב, גדל בירושלים, היה נוטר, למד הנדסה בטכניון, עבד עבור חברות ישראליות באפריקה בשנות השישים כמו מהנדסים רבים אחרים, ניהל פרויקטים עבור החברות האלו בארץ, ואחר כך פנה לעסקים פרטיים.
אבל – כמו כל דבר בחיים – בין הלאקוניות הזו – לאופן שבו הדברים התנהלו במציאות – תהום פרושה.

כילד יצא לטיול קליל עם אימו, באירופה שהיתה תחת אימת הנאצים; כנוטר בירושלים סייע לא מעט בהקמת המדינה שבדרך; כסטודנט בטכניון עיבד יצירות לתזמורת התלמידים וגם ניצח עליהם; מתוקף עיסוקיו בליבריה מצא את עצמו עד מהרה כיועץ לנשיא המדינה העצמאית היחידה באפריקה שמעולם לא היתה קולוניה; בין לבין מצא זמן לעמוד בראש הסתדרות המהנדסים והטכנאים ולבוא בדברים עם בן-גוריון; והעסקים אליהם פנה היו, למעשה, הקמת חברת תעופה פרטית ישראלית ראשונה – שהתחרתה במונופול של אל-על באותם הימים; אה, ו-כן, היה גם העניין הקטן והכמעט שולי הזה בביוגרפיה שלו – איצ׳ה הוא זה שסיפק את ידיעת הזהב למבצע הנועז ביותר של צה״ל.

לפניכם שעתיים מהנות ומרתקות עם איש שבקולו ניכרת היטב בת הצחוק שבעיניו.

אם אומר לכם שמסלון ביתו ניתן לראות עד קצה האופק - ודאי הייתם פוטרים את המשפט בססגוניות יתר, אולי אפילו שמאלץ. אבל לא כך הוא.
נדמה כי איצ׳ה כיוון תמיד אל עבר קצה האופק - בצחוק, בחיוך, בהנאה גמורה, ובעיקר - בסקרנות אין קץ על מה מסתתר שם מעבר לפינה.

הפרטים הבסיסיים נראים פשוטים - איצ׳ה נולד בתל-אביב, גדל בירושלים, היה נוטר, למד הנדסה בטכניון, עבד עבור חברות ישראליות באפריקה בשנות השישים כמו מהנדסים רבים אחרים, ניהל פרויקטים עבור החברות האלו בארץ, ואחר כך פנה לעסקים פרטיים.
אבל - כמו כל דבר בחיים - בין הלאקוניות הזו - לאופן שבו הדברים התנהלו במציאות - תהום פרושה.

כילד יצא לטיול קליל עם אימו, באירופה שהיתה תחת אימת הנאצים; כנוטר בירושלים סייע לא מעט בהקמת המדינה שבדרך; כסטודנט בטכניון עיבד יצירות לתזמורת התלמידים וגם ניצח עליהם; מתוקף עיסוקיו בליבריה מצא את עצמו עד מהרה כיועץ לנשיא המדינה העצמאית היחידה באפריקה שמעולם לא היתה קולוניה; בין לבין מצא זמן לעמוד בראש הסתדרות המהנדסים והטכנאים ולבוא בדברים עם בן-גוריון; והעסקים אליהם פנה היו, למעשה, הקמת חברת תעופה פרטית ישראלית ראשונה - שהתחרתה במונופול של אל-על באותם הימים; אה, ו-כן, היה גם העניין הקטן והכמעט שולי הזה בביוגרפיה שלו - איצ׳ה הוא זה שסיפק את ידיעת הזהב למבצע הנועז ביותר של צה״ל.

לפניכם שעתיים מהנות ומרתקות עם איש שבקולו ניכרת היטב בת הצחוק שבעיניו.

​קלייר ומישל נפגשו בשטרסבורג, עיר הולדתם בצרפת, כשהיו נערים. לפני 60 שנה, ב-27 בדצמבר 1959 הם נישאו זה לזו ומאז נשארו צמודים ומאוהבים.

שניהם נולדו אל תוך מלחמת העולם השנייה, אך גילם הצעיר והרבה מזל הרחיקו אותם מן השואה והתופת. הם גדלו בלב הקהילה היהודית הציונית וניצלו כל אפשרות לביקור בישראל עד שעלו ארצה ב-1968 עם ארבעת ילדיהם הקטנים.

המסלול האקדמי של הזוג היה הישגי ביותר, קלייר סיימה דוקטורט בפיזיקה אותו הניחה בצד בשנות גידול הילדים ואחר כך עבדה כסוכנת נסיעות. מישל למד רפואה וביוכימיה ואת כל חייו הקדיש למחקר. ב-1999 קיבל פרופסור רבל את פרס ישראל לחקר הרפואה אחרי שייצר בכמות גדולה את ההורמון "אינטרפרון" והשתמש בו כתרופה מוצלחת לטרשת נפוצה.

כיום קלייר ומישל נמצאים בתחילת שנות השמונים לחייהם. רבים יגידו שהרוב מאחוריהם, אבל כשפוגשים את הזוג מלא האנרגיות הזה, נדמה שזו רק ההתחלה מבחינתם. מישל ממשיך לעבוד במרץ על תרופה למחלת ניוון השרירים ALS שכבר מוזרקת לחולים והתוצאות מוכיחות את יעילותה. ואם לא די בכך – הוא עוד מתכנן לרפא את מחלת הסכרת. קלר במקביל קופצת בין שיעורי פילאטיס וברידג' לקניות, מסעדות ושלל בילויים עם הנכדים והנכדות. ומתחת לכל זה אי אפשר שלא להתרגש מהזוגיות המוצלחת שלהם, ומהחברות והשותפות שרק השתבחו עם השנים.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, כתב ד"ר סוס, מנשה פיסטרוב ומסעות חייו המופלאים הם ההוכחה המרתקת למשפט הזה. מילדות בצל האנטישמיות באירופה של שנות ה30, אל שנות הקמת המדינה, מסעות חוצי ישראל והתגברות על מכשולים, יצר הסקרנות וההרפתקנות תמיד ליוו אותו וכל זה לצלילי פסקול חייו, נגינת המפוחית.

מלחמת יום הכיפורים, היא נדבך רב משמעות בחייו של יצחק (צוקי) פיינגרש. כמפקד טנק- מילואימניק צעיר, הוא השתתף בקרבות העקובים מדם בחזית הדרום-בסיני. קרבות ואירועים שנכנסו לדפי ההיסטוריה של המלחמה. ובהם, הקרב על "חמוטל"; הניסיון לגרור את גשר הגלילים; חציית תעלת סואץ מערבה לתוך מצרים.
יצחק בן המושב השיתופי רגבה הסמוך לנהריה ,עשה חיל ברבות השנים. הקים  עם פנינה רעייתו משפחה לתפארת-שלשה ילדים ועשרה נכדים. והמשיך את דרכו של אביו במפעל הנגרות רב המוניטין של המושב "מטבחי רגבה".
חייו מלאי פעילות. הוא חובב ספורט אתגרי -אקסטרים. אבל, המראות ,הקולות והזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים לא באמת מרפים ממנו כל השנים.

שלמה ורשבסקי הוא לא אדם רגיל. קשה מאוד לשים סביבו מסגרת ולומר - "שלמה ורשבסקי הוא… כזה". כי אם יש דבר אחד גדול שאפשר ללמוד האיש, הוא שהוא פשוט לא בן ה-80 הקלאסי, וכך גם סיפור חייו.

אם תשאלו אותו איך היה מגדיר את עצמו הוא היה משתמש במילים כמו: "קוצים בתחת", "עוזר לאחרים", "אחד מהחבר'ה", "הרבה מרץ", "בנאדם שאכפת לו". הוא גם היה מעיד על עצמו גם שהוא "אבא פולני" ו-"ילד רחוב, אבל אינטלקטואל".

בקיצור, שלמה הוא הרבה דברים, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה מיוחד. בשעה הקרובה ניקח אתכם לתחנות בחייו, למקומות, לרגעים, לחוויות ולאנשים שעיצבו את האיש הצבעוני הזה. נתור על ציר חיפה-ירושלים-קפריסין-פאריס-סינגפור-ארה"ב-הגג שברחוב זבולון ומודיעין, נפגוש דמויות כמו אריק שרון, דני שמילוביץ', אבי בלשניקוב וחדווה, אישתו. נלמד על מלחמות, ולא רק אלו של ישראל, נשמע על כדורגל, על תקופת המנדט הבריטי, על טראומות ורגעי אושר, על אהבה וכאב, על איש אחד שאת סיפור חייו אתם לא רוצים לפספס

הסיפור של מרדכי פופר, הוא סיפור מיוחד. הוא סיפור על אדם שכל האירועים בחייו שזורים זה בזה במעין אפקט פרפר מפתיע. הוא סיפור שמכיל בתוכו מלא סיפורים קטנים, מעגלים שנפתחים ונסגרים. הוא סיפור על אדם שסגר את הדלת על עברו כשעלה ארצה בשנת 1949, והדלת הזו נפתחה במפתיע רק כעבור 45 שנה.
הוא סיפור על אופי מיוחד, של אדם רגיש, שהתעצב בעקבות חוויותיו כילד קטן בהונגריה במלחמת העולם השנייה. אופי שאפשר לו לאחר מכן, כמו שתשמעו בהמשך, לשרת את מדינת ישראל למעלה מ-25 שנה, בסודיות מוחלטת.

סיפורה של משפחת קראים במצרים, שבנסיון להציל את עסקי הזהב המשפחתיים נותרה בין המשפחות היהודיות האחרונות בארץ הנילוס , עד שראשיה הפכו לאסירי ציון וגורשו ללא כל.

הסיפור המשפחתי המסופר מפיהן של בנות הדוד לולי וג’ויס - אשפיות הסיפורים הזוכרות כל פרט, מקים לתחייה יהדות שלמה מהותיקות והעשירות שנגוזה בתוך 20 שנים.

מרדכי (לוצי) עצמון חי את רוב חייו לצד אחיו התאום הזהה אלכס. השניים לא היו זהים רק במראה - הם התגייסו לצה"ל יחד לאותו התפקיד בחיל הים והשתחררו באותו יום אחרי 30 שנות שירות מסור. הם אפילו התחתנו עם זוג אחיות וגרו זה לצד זה. הסיפור הזה של מרדכי, שזור באופן בלתי נפרד מזה של אחיו אלכס.

השניים נולדו ב-1931 ברומניה ועברו יחד תלאות: הם שרדו את מלחמת העולם השנייה ברעב ובעוני ברומניה, עלו ארצה בספינת מעפילים צפופה ללא הוריהם וגורשו לקפריסין. כשסוף סוף הגיעו לארץ המובטחת - התיישבו בקיבוץ כפר סאלד והשתתפו בקרבות על הבית סביב הכרזת העצמאות. ב-1949 התגייסו השניים לחיל הים, שובצו באותה ספינה ובלבלו את כולם. בכתבה שפורסמה ב1965 על התאומים הזהים נכתב כך:

"הם שירתו באותה מחלקה, באותה כיתה ובאותה אוניה. ישנו מיטה ליד מיטה ובלבלו את כולם. משך כל שירותם המשותף על ה-ק28 היו מקבלים נזיפות איש בגלל אחיו, נשלחים לשמור על הירכתיים ומופיעים מיד ליד החרטום, יוצאים לחופש ונשארים על האוניה, מתבקשים לרדת לחדר המכונות ומטפסים על התורן, הולכים להתרחץ ויוצאים מרוחיי גריז אל הסיפון, רצים להביא למפקדם את המפית וחצי דקה לאחר מכן עוברים לידו כאילו לא דיברו איתו מעולם. אפילו מפקדה של האונייה לא ידע שעל אונייתו נמצא זוג תאומים זהים. יום אחד, בצאתו מתאו אל מסדרון הצר, ראה המפקד את אחד המלחים מנקה בצד המסדרון ואת אותו בחור עצמו יושב בצד השני. מסוחרר לחלוטין הוא חזר לתאו על מנת לשטוף את פניו. למחרת, הורד אלכס מן האונייה."

השניים פוצלו והתקדמו לתפקידים נוספים בספינות שונות. במהלך שלושים שנות שירות השתתפו בקרבות ובאירועים היסטוריים בתולדות המדינה כמו מלחמת סיני, ששת הימים וכמובן מלחמת יום כיפור. מרדכי היה חלק מהמשלחת שהביאה את המשחתות המחודשות אח"י יפו ואח"י אילת מבריטניה, השתתף בניסויים לפיתוח טיל הים-ים הישראלי "גבריאל" שהיה חלק עיקרי בניצחון הקרב הימי במלחמת יום כיפור והיה בין מחפשי הצוללת אח"י דקר. אלכס היה על האח"י אילת ב-1967 כשטילי אויב הטביעו אותה. הוא נפצע וניצל בנס לאחר שעות ארוכות במים הקרים.

אחרי שלושים שנות שירות יצאו השניים לפנסיה וגרו זה לצד זה. לפני 21 שנה, בשנת 2000, אלכס נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בספטמבר 2021 מרדכי יחגוג 90. הוא גר עם אשתו האהובה ויש להם שלושה ילדים, שבעה נכדים וכבר שלושה נינים. הוא כולו חיוך ורוח טובה, למרות כל המהמורות שעבר בחייו. עתה, הסיפור יוצא הדופן שלו ושל אלכס, מונצח, מוקלט ונותר בזיכרון של אחרים. עכשיו, אולי, מרדכי יוכל גם לשחרר ולשכוח כפי שהוא רוצה.



האזנה נעימה!

יוסף (או בשם כינויו פפו) סטרומצה, נולד ב-2 בינואר בשנת 1934 בעיר סופיה בבולגריה. אביו, דוד, היגר מסלוניקי לבולגריה בעקבות עסק הטבק המשפחתי, שם פגש את רוזה, אימו של יוסף, והשניים התחתנו.
ילדותו של יוסף עברה בין סופיה ודופניצה, וכילד שגדל בצל מלחמת העולם השנייה בזמן שבולגריה הייתה תחת החוק להגנת האומה, זכורים לו בעיקר ימים טובים.
הערכתו הגדולה לבולגריה שהצילה את חייו, נשארה איתו עד עצם היום הזה, והוא אפילו לקח את ילדיו לטיול שורשים מרגש.

ליוסף היה גם אח גדול – אליהו (ליקי) סטרומצה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1945 והתגייס לפלמח. שלוש שנים אחרי, המשפחה גילתה שאליהו נהרג בקרב על מלכיה, אך גופתו לא נמצאה. במשך 60 שנה האח נחשב נעדר - ובשנת 2009 החקירה הממושכת הגיעה לסיומה, והמשפחה סוף-סוף גילתה מה עלה בגורלו.

שימור הזיכרון של אחיו, אהבת הארץ והנחלת החיבור לבולגריה, תמיד היו בראש מעיניו של יוסף, וזאת גם המורשת שחשוב לו כל כך להעביר לילדים ולנכדים היקרים.

Few people in the world are capable of climbing Mount Kilimanjaro, the tallest mountain on the entire continent of Africa. Carlos Jinich did it at age 70. How? With a drive that, maybe, came from his grandmother: an immigrant who went faced off against and then befriended the Mexican revolutionary Pancho Villa. With the same drive, maybe, that led him to build some of Mexico's biggest infrastructure projects. Carlos has done a lot in his life always guided by his values, in the end, the thing that matters most of all is family.

התאריך 18 בפברואר 1943, הוא לדידו של משה בראון מוברא בפי כל, היום שבו הוא נולד מחדש. זה היום שבו הנער בן ה-13, הגיע לארץ ישראל כאחד מילדי טהרן. בכך הסתיים מסע התלאות שהתחיל בהמלטות משפחתו  מאימת הנאצים מעיירת הולדתו סמןך לוורשה לארכנגלסק שבחוג הקוטב הצפוני והמשיך בסמרקאנד באוזבקיסטאן.
מהרגע שהרכבת עצרה ברחובות ומוברא אכל לראשונה תפוז שלם הוא פתח במסע נוסף – מסע אל לב הישראליות. כאשר התחנות המרכזיות מעתה הן: המוסד החינוכי אהבה; הפלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות; היותו גיאלוג  והחברה "גיאופרוספקט- גאולוגיה סביבה ותכנון" שהוא הנשיא שלה. וכמובן המשפחה- הרעייה תקווה,שלשת ילדיהם דורון, ארנה ודלית והנכדים. שני פרקי הפודקאסט מגוללים סיפור מיוחד של פטריוט ישראלי אדוק שאוהב את המדינה אהבה עזה וחרד לקיומה ולדרך שבה היא הולכת.

התאריך 18 בפברואר 1943, הוא לדידו של משה בראון מוברא בפי כל, היום שבו הוא נולד מחדש. זה היום שבו הנער בן ה-13, הגיע לארץ ישראל כאחד מילדי טהרן. בכך הסתיים מסע התלאות שהתחיל בהמלטות משפחתו  מאימת הנאצים מעיירת הולדתו סמןך לוורשה לארכנגלסק שבחוג הקוטב הצפוני והמשיך בסמרקאנד באוזבקיסטאן.
מהרגע שהרכבת עצרה ברחובות ומוברא אכל לראשונה תפוז שלם הוא פתח במסע נוסף – מסע אל לב הישראליות. כאשר התחנות המרכזיות מעתה הן: המוסד החינוכי אהבה; הפלמ"ח וקרבות מלחמת העצמאות; היותו גיאלוג  והחברה "גיאופרוספקט- גאולוגיה סביבה ותכנון" שהוא הנשיא שלה. וכמובן המשפחה- הרעייה תקווה,שלשת ילדיהם דורון, ארנה ודלית והנכדים. שני פרקי הפודקאסט מגוללים סיפור מיוחד של פטריוט ישראלי אדוק שאוהב את המדינה אהבה עזה וחרד לקיומה ולדרך שבה היא הולכת.

חולצה כחולה. קיבוץ גבים. מכללת ספיר. פעולות תגמול. שלכת בפנסילבניה. ילדות בכפר-סבא. שיעורי מנדולינה. ציור שמתהווה.זהו פרק עמוס בזיכרונות של אורי וחניק בית-אור, שמשחזרים את חייהם ביחד ולחוד. החל מהחלומות של אורי בן השלוש ושעות העבודה הרבות של חניק כילדה, דרך היכרותם ב"נוער העובד", הקמת קיבוץ גבים והלימודים האקדמיים, ועד הקמת מכללת ספיר, הייעוץ הגנטי והתרומה הרבה לקהילה. כל זה - ועוד לא מעט - בפרק ב' על משפחת בית-אור.

מצד אחד - בכיר ב"אגד" וחקלאית אוקראינית. מן הצד האחר - פועל ואחות.זהו סיפורם של ארבעה אנשים, שסיפוריהם נודדים בין כפרים נידחים באירופה לבין קריית-חיים הצעירה; בין פוגרומים איומים, וציונות שצמחה מהם; בין לימודים ברוסיה הרחוקה, לרפת בעין-חרוד; בין חיים צנועים, לשגשוג והצלחה.אלו חיים של ארבעה אנשים, שמרכיבים משפחה אחת.זהו חלק א' בסיפורה של משפחת בית-אור.

השנה 1965, ריבה שאבות אבותיה הגיעו לאוסטרליה כ-200 שנה קודם לכן ושהיא עצמה גדלה שם בחווה די נידחת, מחליטה לנסוע לחו"ל לראות את העולם.
 ישראל אמורה להיות רק התחנה הראשונה בטיול הגדול. אולם מהרגע שנחתה כאן ,היא פשוט לא מצליחה להתנתק ולהמשיך הלאה. 
ואולי בכלל מדובר ביד הגורל, כשמתברר שלריבה יש גם שורשים עמוקים באדמת הארץ.
על סף גיל 80 ,בביתה בקיבוץ סעד, עם משפחה מלוכדת ,חמה ואוהבת- חמישה ילדים ושמונה עשר נכדים, ריבה היא דוגמא לאופטימיות ,אהבת אדם והגשמת הציונות.

לא בכל יום יוצא לנו לפגוש בגיבור ישראל. כמו רבים מיהודי העולם, הוא חלם לעלות לארץ ישראל. שנים אחרי הולדתו ונערותו במצרים, הוא נחרד לגלות שהפך באחת לאויב המדינה, ביחד עם בני משפחתו וחבריו, בני הקהילה היהודית. 
אלי מאיו, בן לראש הקהילה בפורט סעיד, התגייס במחתרת לסייע ליהודי מצרים בכלל וליהודי עירו בפרט, בשיתוף פעולה עם אנשי סוד ישראלים, שעל חלקם הוא עדיין מסרב לחשוף פרטים. 
סיפורו של אלי מאיו הוא סיפורם של גיבורי ישראל, מהכמיהה לארץ ישראל, דרך הסכנות והמאמצים יוצאי הדופן להציל יהודים ולהעלות אותם לארץ, ועד להתמודדות הכמעט-בלתי-אפשרית עם חיים והקמת משפחה במדינתנו הצעירה.

ב-1994 יצא הסרט הבלתי נשכח - "פורסט גאמפ" - המגולל את סיפורו של פורסט, שלמרות שלל מגבלות הצליח להגיע הכי רחוק שאפשר בכל תחום שבו נגע, והיה לחלק בלתי נפרד מסיפורי ההיסטוריה של ארצות הברית. אמנם מדובר על סרט עלילתי ועל דמות בדיונית, אבל משה גלעד, הוא ללא ספק מתחרה ראוי על התואר "פורסט גאמפ הישראלי".
הוא נולד ב-1951 בפולין ובגיל 5 עלה ארצה עם הוריו ואחותו. בגיל 9 הוריו נפרדו במפתיע ובן לילה עבר להתגורר עם אמו ובן זוגה החדש בקרית גת. משה העביר את רוב ילדותו בעיירה הדרומית עד לגיוסו לשריון ב-1969. בשירות הצבאי הכיר את רחל, אשתו מזה 50 שנה, וחמישה חודשים לאחר שהתחתנו ב-1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים ששינתה את פני המדינה ואת חייו של משה; עם הפגזות המצרים ב-6 באוקטובר ב-14:00 נפצע משה ופונה לבית החולים. עד היום הרסיסים שנותרו ברגלו מצפצפים במגנומטר בכל בידוק ביטחוני. לאחר המלחמה עבר משה למשרד הביטחון לתפקיד מאבטח אישים. את כל השמות המוכרים לנו מסיפורי ההיסטוריה, הרחובות והכיכרות, משה אבטח לאורך השנים: גולדה מאיר, מנחם בגין, עזר ויצמן, משה דיין, אריאל שרון, יצחק רבין, שמעון פרס, יגאל ידין וגם ריצ'רד ניקסון וג'ימי קרטר. עד היום שומר משה תמונות והקדשות מכל אותם מנהיגים.
במסגרת עבודתו טס משה עם משפחתו לשלוש שליחויות בארצות הברית, רומניה ושווייץ, עד שנפרד לזמן קצר ממערך האבטחה ב-1996.
חמש שנים אחר כך, ב-2001 התמקם שוב בתפקיד אבטחה כקב"ט חברת צ'קפוינט ומאז הוא שם כבר עשרים שנה והיד עוד נטויה.
בימים אלה חוגג משה יום הולדת 70. כששומעים את סיפור חייו קשה שלא לראות את הדמיון לסיפורו של פורסט גאמפ. משה רץ בחייו ממטרה למטרה אותן השיג אחת אחרי השנייה. הגישה הבריאה שלו אפשרה לו להתמודד באופטימיות עם כל מה שזימנו לו חייו. עבור הרבה אנשים גיל שבעים מסמל התקדמות אל עבר סוף כזה או אחר, אבל כשרואים ושומעים את משה גלעד, מבינים שעבורו זו ממש רק ההתחלה.

מצרים, גרמניה, צרפת, גאנה, חיפה, כפר אביב, ובאר שבע - אלה רק חלק קטן מהמקומות שבהם מתרחש סיפורם של מאיר ויהודית משען. מהעלייה לארץ, ללימודים, לשירות הצבאי, לעבודה כמנהל בחברת "מכתשים" (מהחברות הגדולות בישראל), הדבר העיקרי המאפיין את כל סיפורם של הזוג הוא החיבור לקרקע. ולא משנה על איזו קרקע הם נמצאים.
 
האזנה נעימה!

סיפור חייה של לאה זלמן, ששימשה במשך יותר מארבעים שנים כאחות בבית החולים איכילוב, הוא סיפור של אהבה עמוקה למקצוע ולמשפחה, של מסירות ושל איכפתיות אינסופית. בפרק זה נפרס מסעה שהחל כילדה בבולגריה ערב מלחמת העולם השניה, דרך העקירה מהבית המפואר בו גדלה והעליה לארץ ישראל הנבנית. מסעה של לאה נמשך כאחות שהקימה מהיסוד את מחלקת הלב בבית החולים איכילוב בתל אביב לצד פרופ' שלמה לניאדו, עובדה שהיא גאה בה מאוד. לצד אלו, הקימה לאה משפחה יחד עם בעלה ברוך (ז"ל), ויחד איתו חינכה בת ובן, שגם מתראיינים בפרק.גם כיום, כשהיא חצתה גיל גבורות, ממשיכה לאה להתנדב במערכת הבריאות, ואת שעות הפנאי היא משקיעה באהבתה לאמנות, לתנ"ך ולהיסטוריה, ובמשפחתה.

במלאת לו 70 שנה, בשנת 2015, החליט חיים רוקמן לחצות את ארה"ב ברכיבה על אופניים. כ-4200 ק"מ, מפורטלנד אורגון שבצפון מערב ליורק טאון וירג'יניה שבדרום.
"טוב לא עשיתי את זה ביום אחד" אומר חיים כעבור 5 שנים, בהומור המושחז האופייני לו.
הרכיבה הזאת שנמשכה כמעט 70 יום ,כשבני משפחתו מתחלפים ביניהם לאורך מסלול הרכיבה, היא במידה רבה התגלמות סיפור חייו של חיים רוקמן – אופיו, נחישותו הבלתי מתפשרת ויצר הרפתקנות.
חיים רוקמן נע בתוך משולש שווה צלעות. 
מורה דרך ותיק כאורח חיים, דובר 5 שפות -אוהב אדם ואוהב את הארץ נופיה ומורשתה; ממיין, מתרגם ומתעד בלתי נלאה של תולדות המשפחה האצורים אצלו בארכיון גדוש מסמכים ומידע; ורוכב אופניים אדוק בלי פשרות.
חיים ממפתחי תיירות האופניים בישראל, הנחיל את הדרך גם לילדיו.
הרכיבה, היא הרבה מעבר לביזנס. זה אפילו מעבר לפלז'ר. משפחת רוקמן המורחבת מדוושת את העולם. במשך כ-35 שנים מ-1984 ועד אוגוסט 2019 הם עשו 19 מסעות רכיבה ברחבי הגלובוס, שחיים המתעד הבלתי נלאה, תיעד רבים מהם באלבומים מיוחדים.
סיפורו המרתק השל חיים רוקמן הוא לא רק סיפור של אדם יוצא דופן ושל משפחה מיוחדת, הוא גם סיפורה של תקופה.

מחנך, קיבוצניק וסטנדאפיסט נכנס לחדר – זו אינה תחילתה של בדיחה כי אם סיפור חייו של דני לוז. אחרי שנים ארוכות כאיש חינוך, בשנות הפנסיה שלו גילה דני תחום חדש שמממלא אותו שמחה – ואת הסובבים אותו צחוק. יחה מפוכחת עם איש מצחיק, שגם בשעת מלחמה הצליח לשמור – ולייצר – מנגנון של שפיות לו ולמשפחתו.

קטעי קול בפרק
Mozart – Flute Quartet in D major, k. 285 III mvt.
Macleod – Lightless dawn –
Macleod – Lost Frontier
Steven O'Brien – Prelude no. 6 in B minor
Steven O'Brien – Short Guitar Piece
Mendelssohn – The Wedding Marsh
Macleod – Immersed
Shaw – Autumn Sunset
Macleod – Two Together
Macleod – The Show Must Be Go
Macleod – Gold Rush
Twinmusicom.org – Life in romance

הפודקאסט הזה הוא סביב אדם נחוש. הסיפור האישי שבמרכז הפרק נמתח מסביב לגלובוס; הוא כולל משפחה ענפה שבניה ובנותיה פרוסים בארצות שונות בעולם, והוא כולל חדשנות וחשיבה יזמית שמנסה לראות מה עוד אפשר לעשות בתוך המתרחש. אמנם בפודקאסט נשזרים סיפוריהם של כמה בתי קולנוע שנבנו בישראל, אבל כאשר מדובר באדם המרכזי שסביבו נעה התוכנית הזאת – יצחק מזרחי, נדמה שהעניין הוא דווקא בשורשים; השורשים הם אלו שחודרים הכי עמוק. כשמכירים את השורשים, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו.

מהחיים ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה, דרך ההישרדות בתקופת השואה, הקמת המדינה, פירוק התנועה הקיבוצית והקמת משפחה בארץ.

"כשאני נזכרת בסיפורים, נראה שאלו דברים שקרו לא לי בכלל. אבל אני זכיתי, אני חיה, לי יש משפחה, אני שרדתי. אני זכיתי, והמילה הזאת קדושה מבחינתי. ואם תשמעו למה שזכיתי, ממה שהייתי, ממצב של חוסר תקווה, של רעב נוראי… ולראות מה שהילדים או הנכדים או הנינים שלי עוברים לעומת מה שאני עברתי, אז אני אומרת – אבל בזכותי. אני שרדתי ויצרתי משהו, וזה הכוח שנותן לי להגיע לגיל 90".

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.

מתוך הברכה של בועז, הנכד של מרים, לרגל חגיגות ה-90 של נחמן ומרים: "סבתא וסבא יקרים עשיתם ועברתם המון ב-90 שנה, אבל אלי, ב-30 ומשהו שנים שאני מכיר אתכם, נכנסתם ללב בעוצמה ובצורה שאין רבים שעשו זאת. רק היום אני מבין כמה משמעותיים הייתם, כמה לא טריוויאלי כל הזמן, ההשקעה, האהבה, המחשבה והדאגה שהענקתם לנו. אני מאחל לעצמי שאהיה סבא לנכדיי כמו שאתם הייתם לנו. הזמן עובר מהר, והתקופות המדהימות הללו לעולם יישארו כמגדלור של אור טוב, שמח וכיף טהור. על סיפורי עפולה כולנו נספר לילדינו ונכדינו. שתזכו לאריכות ימים, בריאות ואושר. אוהב אתכם מאוד".

בגיל 97, מדירתו שבתל אביב, ממשיך פרופסור ברוך גבעוני להיות חוקר פעיל. עד לפני 3 שלוש שנים עוד היה טס להרצאות ולכינוסים ברחבי העולם – אך הוא קורקע בהוראת הרופאה. פרופסור גבעוני – אדריכל, פיזיולוג וקלימטולוג מהמצוטטים בעולם – מספר על חייו האישיים והמקצועיים, על משפחתו הענפה, ופותח צוהר לעולם מדעי שמשפיע עלינו בדרכים שאנו נוטים לשכוח.

קטעי סאונד

Mendelssohn – Italian Symphony – 3rd movement
Mcloed – Merry Go Slower
Mcloed – Immersed
Mcloed – Comfortable Mystery 2
http://www.bensound.com/royalty-free-music/track/creepy
The Big Picture – US Army TV Programmes
Audionautix – One Fine Day
Mcloed – Memory Lane
Life in Romance by Twin Musicom

מוטי פישביין נולד ב-9 באוגוסט בשנת 1974 לאבא בני ולאמא ימי.כבר מילדות, מוטי הסתכל על העולם בצורה יוצאת דופן מכל השאר. האומנות והיצירה היו חלק בלתי נפרד מחייו. במשך 18 שנה מוטי טיפח קריירת צילום משגשגת – והיה אחד הצלמים המסחריים הכי מוכרים ומוערכים בארץ ובעולם, שהתמחה בצילומי סטיל לייף מורכבים וצילם עבור אינספור חברות מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים, מזון ועוד. מוטי היה ידוע בפרפקציוניזם ובפדנטיות בלתי מתפשרת, תכונות שבאו לידי ביטוי בכל פרויקט וצילום שלקח על עצמו, זו הייתה טביעת האצבע שלו. בנוסף, היה מורה ומנטור עבור צלמים צעירים.למוטי היה גם תחביב נוסף – עולם רכיבת האופניים, גם בו מוטי שאף למצוינות.ב-30 במרץ 2019, במהלך רכיבת האופניים הקבועה שלו בשבת, מוטי חווה אירוע לבבי והתמוטט - מותו נקבע זמן קצר לאחר מכן. את החלל שנשאר אחרי לכתו קשה למלא, אבל המשפחה החליטה לנסות ולספר לכם, מאזינים יקרים, מי היה מוטי דרך העיניים שלהם, איזה מורשת עצומה השאיר אחריו, וכמה השראה הכניס לליבם של אינספור אנשים במהלך חייו.
Be Like Motiזה המסר שלנו.

לב הוא אחד מבכירי המהנדסים שעבדו בתעשייה האווירית, אבל ההישגיים המקצועיים שלו לא מרמזים ולו בקצת על המסע שהוא היה צריך לעבור בדרך אליהם – זהו סיפור על גבורה ואומץ לב, על התמודדות על מכשולים וקשיים שאנשים רבים לא היו יכולים להם.

לב נולד באוקראינה ב1936 בעיירה קטנה בשם Khashchuvate.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אביו גויס לצבא האדום. במהרה אימו הבינה שסכנה מתקרבת ובכדי לשרוד עליה לקחת את לב ואחיו ולברוח. יחד עם קרובי משפחה נוספים הם החלו במסע קשה ומפרך שהוביל אותם עד לאוזבקיסטן – שם נשארו עד סוף המלחמה.

למרות הקשיים והחולי – לב שרד והתחזק, בהמשך חייו הוא המשיך להראות את אותן תכונות של נחישות, התמדה ואומץ בלתי מתפשר.

הוא למד טכנאות במפעל מטוסים ולאחר מכן גם אווירונאוטיקה ונהיה למהנדס. בהמשך פגש את לילי – אשתו ועבר איתה לאודסה.

בשנות השבעים החל הזוג לדבר על עליה לארץ ישראל, אך בקשתם לצאת מתחומי ברית המועצות סורבה, בין היתר בגלל הסיווג הבטחוני הגבוה אליו הגיע במסגרת עבודתו כמהנדס.
ככל שלב נלחם יותר בכדי לעלות לארץ כך גם התגבר הרגש הציוני שלו. הוא התחיל לייצר קשרים עם אנשים נוספים שקיבלו סירוב יציאה, הקבוצה שעסקה בפעילויות מחאה לצד לימוד עברית נהייתה מוכרת גם בארץ, גם בארצות הברית וגם בקרב אנשי הקג"ב.

בעקבות פעילות הקבוצה, בשנת 1975 לב נעצר ונגזר עליו מאסר של שנתיים וכך הפך ל'אסיר ציון'.

ב1981 הגיע הרגע המיוחל והמשפחה עלתה לארץ ישראל. מהר מאוד לב השתלב כמהנדס בכיר בתעשייה האווירית.

בשנת 2008 לב יצא לפנסיה וכיום הוא גר עם לילי (ועם החתולות שלהם) בתל אביב.

בנו של לב, אלכס, ביקש להוסיף מספר תודות:

ברצוני להודות למיכל ויובל רכבי על כך שדחפו אותי לעשות את התוכנית ואפשרו לזה לקרות. לצוות המהמם של התוכנית ובמיוחד למפיקה אור לוי המקסימה, מעריך ומעריץ את עבודתכם. תודה רבה.

בקו הבתים הראשון של המושבה בנימינה, ב״נחלת ז׳בוטינסקי״ עומד בית, שתי קומות גובהו, וממנו נפרש הנוף של מערב בקעת הנדיב – מעלה הדרך לזכרון יעקב, נחל תנינים, וכן, גם מבצר שוני.

הבית – ולו גינה מפוארת וקסומה – יושב בינות לעצי זית ועצי פומליות, ובמרחק שדות ובהם גפנים – 30 דונם לעבדה ולשמרה.

עמנואל קאופשטיין, מנו בפי כל, נולד במושבה משמר הירדן – אחד מסמלי מלחמת העצמאות – וכשהיה בן שנה עברה המשפחה הבית״רית לגור במבצר שוני. חבריהם של הוריו – תקווה ומשה – הקימו את תל-צור – ישוב חומה ומגדל בית״רי הסמוך לשוני – ושם העביר את ימיו עד שעברו לנחלה בבנימינה.

שרות בצה"ל: בחיל השריון, מטנקיסט עד מ"פ מפקדה בגדוד טנקים.

מנו יצא ללימודים בטכניון – אחרי שעבד כפועל בנין בימים (בנה את הקיר הפונה אל הים בממגורות דגון) ושיפר ציונים בערבים.

במהלך לימודיו שם נשא לאשה את רונית – גיסתו של חבר לספסל הלימודים.

ומשם – דרומה!

במסגרת עבודתו בחברת מקורות עסק במפעלות תשתית – ייצוב בריכות האידוי בים המלח; בניית קו-צינור נפט אילת-אשקלון (קצא״א); בניית הכביש לשארם אל-שייח ובניית שדה התעופה עציון.

על הפרויקטים בקפריסין, וגם על המצפים בגליל שהקים – ושלושה עצים שהציל – במהלך העשורים שעשה בקרן הקיימת לישראל בפרק שלפניכם – פרק מלא הומור ומשפחתיות!

סיפורם של בני משפחת פריד - או כמו שהם לעיתים מכנים 'שבט פריד' הוא סיפור על התמודדות, על אומץ, על אהבה ועל אמונה.

יהושע העשיל פריד נולד ב בכ"א בתמוז תרפ"ט, 29/7/29 בעיירה ולקה קאפושני – קאפיש שבצ'כוסלובקיה. ילד חמישי במשפחה בת 7 נפשות, בן לרב הקהילה, הרב חיים צבי פריד הכהן זצ"ל, דור רביעי לשושלת רבנים מפוארת המכהנת בקאפיש.
בשנת 1944 בעודו רק בן 14 נלקח עם אמו, אחותו רחל ואחיו ואחותו התאומים הקטנים, לגטו באונגואר ומשם הועברו ברכבות משא למחנה ההשמדה אושוויץ שם הופרד ממשפחתו והיה חלק מצריף הילדים בפיקוחו של מנגלה ימ"ש.

למרות הקשיים, הסלקציות של מנגלה ימ''ש אשר שלח חברים למשרפות (קרמטוריום), התנאים המזעזעים והפחד - יהושע הצליח לשרוד ואמונתו רק הלכה והתחזקה.

לאחר המלחמה חזר לעיר הולדתו, קאפיש והיה במחנה שרידים בעיר לנסדברג גרמניה. משם עלה ארצה באוניה "מולדת" שנתפסה ע"י הבריטים ונשלחה לקפריסין. במשך שנה שהה בקפריסין ובמהלך שהותו שם כובד מחבילות ששלחה אישה מישראל , שאותה לא הכיר , בשם טנטה קרולינה לקרוב משפחתה איצ'ה (יצחק) רוזן.
כשהגיע לארץ הלך להודות לאותה אישה ששמה עטרה (טנטה) קרולינה והיא אימה של רבקה - שלימים תהיה אשתו.
רבקה לבית הדרי (ציטרוננבוים) נולדה בי"ז בכסלו תרצ"ג, שנת 1932, בברלין. משפחתה עלתה ארצה כשהייתה ילדה קטנה והיא העבירה את ילדותה ונעוריה בתל אביב. לאחר שסיימה את לימודיה הלכה ללמוד בסמינר למורות.

רבקה ויהושע נישאו בשנת 1952, להם שלושה ילדים - יהודית צלוואה, שלומית וחיים צבי, 14 נכדים, 41 נינים והיד עוד נטויה.

מטי ברטולומיו היא לא אישה שפוגשים כל יום.
היא בת 98, שנונה, מצחיקה, עם זכרון מדהים. והסיפור שלה מיוחד לא פחות-
בגיל 24 היא פגשה קצין בריטי ששירת בישראל בתקופת המנדט. הם מתאהבים זה בזו, ועל אף כל הקשיים מתחתנים ועוברים לגור באנגליה.
לאורך שנותיה מטי ראתה וחוותה הרבה, וחייה עברו בלא מעט תחנות- בישראל ובעולם.

ענת כהן נפגשה עם מטי, שלקחה אותה למסע דרך כל התחנות האלה.
זה סיפור על מזרח ומערב, על החיים הטובים ועל טרגדיות.
ובעיקר, זהו סיפור חיים לא שגרתי, שמתואר מפיה של אישה לא שגרתית.

מעטים האנשים שיכולים לספר בנשימה אחת אודות ארוחת צהריים עם בן-גוריון, הקמה של חטיבה חדשה עם חיים בר-לב, מינוי חירום מדדו במבצע קדש, ודיון מול ישראל טל על הצבה ראשונה לאחר קורס הקצינים. מעטים האנשים שצעדו כך במשעולי ההיסטוריה לצד מי שהיו לימים אלופים, מנהיגים ושרים. מעטים אף יותר האנשים שכשיגידו להם שהם יכולים להתרברב בכל אלו, יניפו את ידם בביטול ויגידו רק "ככה זה היה". אומנם מעטים מאוד ויש שהיו אומרים שבכלל אין אנשים כאלה, אבל זה סיפור על איש אחד שהוא בדיוק כזה – סיפורו של מוטי שפר.

מרים וייס, נולדה בבודפשט בשנת 1930. באחת קטעה השואה את ילדותה, בהיותה בת 14. היא עלתה לישראל בשנת 1946 עם אניית המעפילים "כנסת ישראל " אך גירוש האונייה לקפריסין, השהה בשנה את ההגעה לארץ ישראל. יחד עם חבריה לשומר הצעיר הגיעה לקיבוץ שובל שנה לאחר עלייתו לקרקע. 62 שנים חיה בזוגיות מופלאה עם שמחה, יחד הקימו משפחה לתפארת, ועל זו גאוותה.

בחודש פברואר 2018 פגשה אור לוי מצוות ״סיפור משפחתי״ את מרים וייס בדירתה בנתניה, לשיחה על הזכרונות אבל בעיקר המסקנות והתובנות שלה מהחיים.

מה הוא סוד ההצלחה? איך ניתן להגיע כמעט מכלום לראש הפסגה? ואולי השאלה הכי גדולה: האם כל אחד יכול? את הסוד הזה אנו הולכים לחשוף יחד עם עמי רוזנפלד ואישתו תמי, מי שהיה מאדריכלי 'טבע' האגדית וממעצבי הדרך של עוד אין ספור חברות פרמצבטיות אחרות. סיפור חיו והצלחתו של עמי, שנולד בשנת 1940 בתל אביב, הוא הרבה יותר מעוד סיפור רגיל; זה סיפור על רוח האדם, על דרכי חשיבה, על יכולת מנהיגות ובמידה רבה זהו גם סיפורה של תעשיית הפרמה הישראלית, ו'טבע' בפרט, שהפכה בימים בהם עמי עבד בה לענקית בין לאומית ולאחת מספינות הדגל המרכזיות של כלכלת ישראל.

מרואיינים בפרק: בן עמי רוזנפלד, תמר רוזנפלד, גיל רוזנפלד, יעל רוזנפלד, עינת ברזילי

גדעון רכבי נולד בוינה ב1928, עלה כילד לישראל, ואת שנות הנערות עשה בתנועת נוער בחיפה. כחבר גרעין הכשרת אשדות יעקב לקיבוץ יפתח, התגייס לפלמ״ח ולחם במלחמת העצמאות. כשתמה המלחמה, פנה גדעון לעסוק בדבר בו חשק מגיל צעיר -  להיות מדען. המחקר שלו לתואר דוקטור בפיזיקה גרעינית הניח את היסודות למחקרים של זוכי פרס נובל, ואת הפוסט-דוקטורט הוא עשה אצל אחד מאבות הפיזיקה הגרעינית -  נילס בוהר. פרופסור גדעון רכבי הוא אחד המדענים שביססו את הפיזיקה כתחום מדעי איתן בישראל, והוא פעיל עד היום בקבוצת מחקר שהקים, ובראשה עמד עד לפני זמן לא רב. כל הווייתו היא הוויית מדען -  מחושב ושקול -  אבל בקולו ניתן לשמוע עד כמה הוא נרגש כשהוא מדבר על הנס שהוא מדינת ישראל.

הפרק הראשון עוסק בסיפור חייו המוקדמים משפחתו וחלקה הראשון של מלחמת השחרור. פרק זה מתחיל בתום האפטר שמקבל גדעון (במהלך מחלמת השחרור) סיום המלחמה, לימודיו והקריירה המדעית העשירה שלו.

סיפור חייו של הפרופסור גדעון רכבי הוא סיפור של הקמה וביסוס - של מדע ומדינה.

גדעון רכבי נולד בוינה ב1928, עלה כילד לישראל, ואת שנות הנערות עשה בתנועת נוער בחיפה. כחבר גרעין הכשרת אשדות יעקב לקיבוץ יפתח, התגייס לפלמ״ח ולחם במלחמת העצמאות. כשתמה המלחמה, פנה גדעון לעסוק בדבר בו חשק מגיל צעיר -  להיות מדען. המחקר שלו לתואר דוקטור בפיזיקה גרעינית הניח את היסודות למחקרים של זוכי פרס נובל, ואת הפוסט-דוקטורט הוא עשה אצל אחד מאבות הפיזיקה הגרעינית -  נילס בוהר. פרופסור גדעון רכבי הוא אחד המדענים שביססו את הפיזיקה כתחום מדעי איתן בישראל, והוא פעיל עד היום בקבוצת מחקר שהקים, ובראשה עמד עד לפני זמן לא רב. כל הווייתו היא הוויית מדען -  מחושב ושקול -  אבל בקולו ניתן לשמוע עד כמה הוא נרגש כשהוא מדבר על הנס שהוא מדינת ישראל.

הפרק הראשון עוסק בסיפור חייו המוקדמים משפחתו וחלקה הראשון של מלחמת השחרור.