תיק עבודות

עידית סוסליק היא חוקרת מחול, מרצה, כותבת ורקדנית (למרות שהיא כבר לא מגדירה את עצמה ככזו) - שבשנים האחרונות מתמקדת במחקר ובכתיבה על מחול ישראלי. ״מבחינתי כתיבה היא אקט של תקשורת, היא ה־being שאני הכי מלאה בו בעולם, המקום שבו אני הכי חשופה״. 

סנדרה וייל היא אוצרת, אקטיביסטית והמנהלת של מגזין III, מוזיאון לאמנות עכשווית בשטוקהולם, וגם של השלוחה שלו ביפו, שפועלת מאז 2018. את מגזין III בשוודיה הקים אביה, רוברט וייל, יחד עם דיוויד נוימן שניהל אותו עד השנה שעברה, ואותו החליפה בתפקיד.

פרק לייב מיוחד ממוזיאון תל אביב לאמנות עם המאייר נומה בר, בעקבות תערוכת היחיד שמושכת אלפי מבקרות ומבקרים מדי יום מאז שנפתחה. ״אנשים באים, מצלמים, מצטלמים. לא חשבתי שזה יכול להגיע לכזה קהל רחב. אנחנו תמיד בתחושת נישה, ופתאום אנחנו לא נישה. אנחנו מגיעים לקהל אחר, זה מדהים וזה כיף״. 

מאיה בש היא מעצבת אופנה שלא תכננה להיות כזאת, אחרי שעלתה לארץ בגיל 12 מברית המועצות, תוך כדי מלחמת המפרץ. ״הייתי בגיל ההתבגרות והייתי רוסיה, זה לא היה מגניב להיות רוסיה. היה לי דארק אז רציתי לעשות יפה – ואופנה זה יפה״. ללימודים בשנקר התקבלה מיד אחרי השירות הצבאי, ומזה 20 שנה שהיא בעלת סטודיו ומותג עצמאי עם חנות בגן החשמל בתל אביב.

תמיר גינץ הוא כוריאוגרף, רקדן, מרצה, יזם ומייסד שותף של להקת המחול קמע, שאוטוטו חוגגת יום הולדת 25. את הלהקה, שפועלת  בדרום הארץ, הקים בתחילה כפרויקט ספציפי ומתוך רצון לרקוד את הקושי שנבע מתוך משבר אישי, כשבנו אובחן על הספקטרום האוטיסטי. ״קראתי לזה קמע כי חשבתי שזה יביא לי מזל טוב״.

אושיר אסבן הוא אדריכל שחי ונושם עיצוב ואדריכלות עוד מילדות ״בכל דבר שאני עושה בחיים שלי. אני יודע לדמיין את החלל, לראות את התכנית הופכת לתלת־ממד בדמיון, לחבר את החומרים ולהבין אם זה עובד או לא עובד״.

דורון צברי הוא במאי, מרצה ואקטיביסט שפעיל כבר למעלה משלושה עשורים. הוא בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וסרט הגמר שלו, ״האח של דריקס״, היתה נקודת הפתיחה שהובילה לקריירה ענפה שבמסגרתה יצר סרטים וסדרות, בדגש על דוקו. על הפרויקט האחרון שלו, ״סיכוי להינצל״ (yes) – סדרה תיעודית על אביתר בנאי, הוא עבד 11 שנים. ״אני מכיר את התחושה הזאת שמשהו שלך יוצא ומתפוצץ, אבל אביתר לא דומה לשום דבר. בזכות המפגש עם אביתר הפכתי לאדם טוב יותר״.

ברק רותם הוא אמן (או אמן וידיאו, כמו שהוא נוטה להגדיר את עצמו), בוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, שבשנתיים האחרונות עובד בעיקר ביצירה של עבודות בתנועה ב־AI. בימים אלה הוא מציג עבודות חדשות בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל ובשבוע העיצוב ירושלים, אחרי שבשנה האחרונה הציג בתערוכות נוספות וגם השתתף בביאנלה לאמנות באיחוד האמירויות.

סלון הקיץ של הביאנלה במוז״א
ימי שישי בחודש יולי בשעה 11:00
להזמנת כרטיסים >>>

מיכל קסטיאל היא דיקאנית בית הספר לעיצוב וחדשנות של המכללה למנהל, כשמאחוריה שנים רבות וקילומטראז' ארוך של פעילות באקדמיה בתחום העיצוב, וכמעצבת בעצמה. ״בתקופה שאנחנו נמצאים בה, חדשנות היא המפתח להכל. אני לא נגד יפה, יפה זה חשוב, אבל עיצוב צריך להיות חדשני, כזה שמבין את הסביבה ומושיט יד לגעת בה״.

בן שנפר הוא מעצב בכיר בצוות Copilot של מיקרוסופט ישראל מחקר ופיתוח, בוגר המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, וגם יוצר וקריאייטיב דירקטור ש״מייצר חוויות אנושיות - גם במיקרוסופט וגם בחוץ״. הפרויקט המשמעותי האחרון שהיה מעורב בו הוא ״מורפוזה״ – תצוגת אופנה שלבשנקר בשיתוף עיריית תל־אביב-יפו, שבמסגרתה צעדו על המסלול 11 פצועים ופצועות ממלחמת חרבות ברזל, במערכות לבוש שעיצבו עבורם סטודנטיות משנקר – כאלה שלא מנסות להסתיר את הפציעה.

רוני בינדר היא אמנית, שתציג במסגרת חממת האמנים של יריד צבע טרי שייפתח השבוע בתל אביב. למרות שהיא אמנית צעירה, מאחוריה כבר רזידנסי באיטליה (ועוד אחד באוסטריה בקיץ הקרוב), תערוכת יחיד בסדנאות האמנים תל אביב ואוטוטו גם תערוכה משותפת עם זוהר גוטסמן, שבשנתיים האחרונות היא משמשת כעוזרת ההוראה שלו בבית הספר לאמנות רב תחומית בשנקר.

ירדן מיינפלד דיזנגוף היא בעלת מנעד מרשים של כישורים - עורכת דין, מעצבת אופנה ועיתונאית - ובכולם היא  משתמשת לא מעט גם היום, כשהיא בעלת עמוד אינסטגרם בעל 130 אלף עוקבים שבו היא מסקרת תרבות פופולרית מהעולם.

עדן אוחנא הוא מעצב, שבקרוב נוכל לראות את העבודות שלו גם במתחם עיצוב טרי של יריד צבע טרי, שייפתח ב־24.6 במתחם הטכני קרמניצקי בתל אביב. הוא בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי במכון אבני והתכנית לתואר שני בעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובמהלך השנים עוסק באופן מקצועי בעיצוב תפאורה כארט דיירקטור של סטים – סרטים, סדרות, פרסומות ועוד.

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he

ירון שין הוא מעצב, אמן, מרצה, לשעבר ראש המחלקה לתקשורת חזותית בוויצו חיפה - היום בית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה, שם הוא ממשיך ללמד - שחלקכם אולי מכירים כ־jewboy, כינוי שהודבק לו במהלך לימודי התואר השני בהולנד וצועד איתו עד היום.

אדוה קרמר, מנהלת שיתופי פעולה וקשרי הפקה ביריד צבע טרי (שיתקיים בחודש הבא במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב), החלה את דרכה ביריד - כמו רבות וטובות – כאמנית בחממת האמנים העצמאיים בשנת 2018. ״היה לי ברור בסיום הלימודים במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שאני הולכת לעשות את הצעד הזה ולהיות אמנית; במקביל יש בי לאורך כל השנים קונפליקט פנימי בין האמנית למעצבת״.

יניב שפירא הוא אוצר עם קריירה ענפה שבמסגרתה אצר עשרות תערוכות, בין השאר כאוצר הראשי של המשכן לאמנות בעין חרוד, ועוד לפני כן כאוצר של גלריה הקיבוץ. היום הוא פועל כאוצר עצמאי, או להגדרתו ״אוצר חופשי״, וכרגע מוצגים שני פרויקטים גדולים שאצר: הראשון, תערוכה משותפת ליעקב אגם ומנשה קדישמן במוזיאון אגם בראשון לציון; והשני, ״התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית״ במוזיאון רמת גן.

ערן ניר הוא פרסומאי ואיש קריאייטיב שגם ישתתף בכנס ״עולם חדש – מופרע״ בסוף החודש הקרוב. אחרי שהיה שכיר בעולמות הפרסום במשך כ־15 שנה, הוא יצא לעצמאות לפני כשנתיים וחצי וייסד את One Man Show. ״כשיצאתי לעצמאות אמרתי שאני יכול לנצח הכל. במקום להיאבק עם האני מאמין שלי בתוך המערכת – רציתי לנצח את השיטה כמו שאני חושב שהיא נכונה.

ידידיה ויטל הוא שחקן, כותב ומגיש את אחד הפודקאסטים האהובים עלינו, ״המניפה״, שעוסק במניפה הלהטב״קית על שלל צורותיה ומופעיה. עד לתקופת הקורונה הוא שיחק בעיקר בתיאטרון (ומי ששייך לדור הנכון מכיר אותו ככוכב ״השמינייה״). כשהתחיל להאזין לפודקאסטים וחיפש שיחה קווירית שתעניין אותו בעברית – לא מצא כזאת. זה גם השלב שבו הוא הפך לאבא, מה שסיקרן אותו ״להתחבר ולהבין מהי קהילת הלהטב״ק שאני משוייך אליה מתוקף מי שאני, שבמהלך השנים גם הייתי מסוכסך איתה.

אילנה זפרן היא מאיירת, קומיקסאית ומלכת החתולים והחתולות. היצירה המשמעותית הראשונה שלה, ״סיפור ורוד״ (2005), עסקה בהיסטוריה של הקהילה הגאה ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא עסקה והתעניינה בנושאים חברתיים. ״זה תמיד היה שם באיזשהו רובד, אבל זה הפך להיות יותר משמעותי כשהתחיל המאבק נגד ההפיכה המשטרית״.

עדו פדר הוא כוריאוגרף, יזם, מנהל אמנותי ו״כותב תנועה״ - שחשב שיהיה רקדן ניאו־קלאסי, אבל מצא את עצמו יוצר תחת הכותרת של ״לייב ארט״, מעבודות בודדות ועד פסטיבלים, כאלה שמשלבות לא פעם את הבמה, הגוף והאוביקט, ונעות בין עולם המחול, התיאטרון והאמנות הפלסטית.

דוד וקסלר הוא מעצב אופנה, בוגר המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר והתואר השני בסיינט מרטינס בלונדון. בשנתיים האחרונות הוא יצר והציג פרויקטים אמנותיים רבים – ביניהם בתערוכת יחיד בגלריה רוזן של שנקר, בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון ועוד. ״לאחרונה תהיתי למה ואיך הגעתי לעשות דווקא את הדברים האלה״, הוא אומר. ״נראה לי שהיה בזה גם משהו מאוד הישרדותי. למכור בגדים היה קשה, וזה היווה גם מקור הכנסה וגם חשיפה ואינטראקציה עם הקהל״.

נעה ורטהיים היא כוריאוגרפית והמנהלת האמנותית ומייסדת שותפה של להקת המחול ורטיגו (יחד עם בן זוגה, עדי שעל) שפועלת כבר 33 שנים. הלהקה החלה את דרכה בירושלים והיום היא פועלת במקביל בעיר ובכפר האקולוגי שהקימו לפני כשני עשורים בקיבוץ נתיב הל״ה.

אלה ברק היא צלמת ואמנית, בוגרת התואר הראשון במחלקה לצילום והתכנית לתואר השני באמנויות בבצלאל. ״מאז שאני לא סטודנטית, כל הזדמנות שיש לי לדבר על צילום היא דבר בשבילי״, היא אומרת. ״זה מדיום מאוד שונה מהשיח שיש עליו״.

רונן שהרבני הוא אמן שבשנים האחרונות עוסק בעיקר באמנות דיגיטלית. בימים אלה (או, כשייפתחו מחדש המוזיאונים), הוא מציג במוזיאון תל אביב את התערוכה ״קשרים״, במסגרת הסדרה ״מסך כניסה״ שאוצרת טל לניר. התערוכה מורכבת ממסך מרכזי בגודל 7x4 מטרים עם עבודה דיגיטלית אינטראקטיבית, לצד חמש זרועות רובוטיות שמוצבות לצידו ומנהלות יחסים וירטואליים עם המתרחש על המסך. 

אנדרס גורביץ׳ הוא אמן רב־תחומי, בוגר המדרשה לאמנות, שפועל בשנים האחרונות בעיקר בציור. הוא מלמד ומרכז מגמה בתיכון מוזות ביפו ומלמד גם באופן פרטי בסטודיו שלו – הסטודיו במאדים. 

התשובה להכל, מבחינתו של המעצב אלכס פדואה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר, היא קודם כל ״כן״. ״אני חי בשביל לעצב, ומודה לאלוהים שבמקרה גם צריך את זה״.

כלנית שרון ויניב סגל הם מובילי ״החזית הוורודה״, תנועת מחאה שהחלה את דרכה במחאת בלפור בתקופת הקורונה ומחזקת מאז את הדמוקרטיה הישראלית. שניהם מגיעים מעולמות היצירה, התרבות והפרפורמנס. ״מהר מאוד התחלתי להשתמש בכלים שהיו לי ולעשות מיצגים״, מספר סגל, ״והוורוד בבלפור, שהיה מרחב של דגלים שחורים - שרת הרבה פונקציות כמו אנרגיה נשית ולהט״בית. רצינו שיידעו שאנחנו נאבקים לא רק בשביל שיהיה שם גבר לבן אחר, אלא כדי שיהיה שם דגל ישראל ורוד עם לב״.

רחלי שלו היא מאיירת, כותבת ויוצרת קומיקס. כבר בפרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל (2005), מעמד שהיה לדבריה טראומטי במיוחד, היא לא הסתפקה באיור והחליטה לכתוב בעצמה את הטקסטים – מה שלא היה נפוץ באותה תקופה. ״היום, בכלל, כל המושג של איור הוא הרבה יותר פתוח״, היא אומרת. ״כשאני התחלתי הכל היה מאוד מוגדר. היום לספר את הסיפור זה אחד הדברים החשובים למאיירים״.

אבישי כהנא סוגר בימים אלה שנה בתפקיד המנהל האמנותי של סינמטק תל אביב – שנה לא קלה לקולנוע הישראלי (ולקולנוע בכלל). ״רוב העבודה שלי היא לא להכחיש את המורכבות שאני נמצא בה: אני גם סינמטק שהוא לא בית קולנוע, אני גם מקום שמוחזק על ידי העירייה, אני גם באיזה אופן נותן שירות לקהילה, אני גם נדל״ן בעיר היקרה ביותר בישראל. צריך לשחק את המשחק – מה שכולל גם לאהוב את הקהל שלך וגם לעשות לפעמים החלטות מסחריות קטנות״.

מאירה אפרת קובלסקי היא אדריכלית ובעלת משרד האדריכלים אפרת־קובלסקי יחד עם בן זוגה, האדריכל צבי אפרת. יחד הם זכו לאחרונה בפרס רכטר לאדריכלות לשנת 2025, על פרויקט תכנונו והתחדשותו של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית.

בלו סימיון פיינרו הוא אמן, מרצה, יזם, חתן פרס ישראל לאמנות ונציג ישראל לביאנלה הקרובה בוונציה, שתפתח באביב הקרוב. הוא נולד וגדל ברומניה כבן לאב אדריכל ואמן בלתי־ממומש, והקשר שלו עם המדינה בא לידי ביטוי גם כשהציג בשנת 2019 בביתן הרומני בביאנלה.

אייר אלעזרא היא רקדנית וכוריאוגרפית, שבשנת 2005 הצטרפה ללהקת בת שבע בגיל 17 ומאז עזבה וחזרה (וחוזר חלילה). ״הרעב לרקוד ולהופיע קיים מאז שאני זוכרת את עצמי״, היא אומרת. ״באופי שלי אני ביישנית, אבל כשאני נמצאת בסביבה שאני יכולה לסמוך עליה - הכל יוצא״.

אחרי 11 השנים בלהקה היא עזבה, התחתנה וטסה לשנתיים לברלין. ״הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את ברלין. היה לי המון אגו אבל עבדתי על דברים שלא אהבתי. לא את האיכות, לא את המחקר, לא את הטעם. לא התמסרתי״. בשמונה השנים שבהן לא רקדה נולדו לה שני ילדים, ובמקביל היא התחילה ליצור בעצמה, בין השאר עבודות משותפות עם אחיה האמן אדם אלעזרא.

המאייר איתן אלוא, שאמון מזה עשור על איור הטור השבועי של נרי ליבנה במוסף הארץ, מספר שעם השנים נהיו לו כללים ושיטות לאיור הטור, ״מה שיכול להתבטא בפלטת צבעים מסוימת או בדמויות אורחות שמופיעות בו, כמו הרצל ומלאך המוות״. אחד הדברים ש(כנראה) הובילו אותו לאיור הקבוע של הטור היה הפרויקט ״שמלות כלות״ שהציג בשבוע האיור 2015, שבו יצר עבודות כתגובה לטקסט של שהם סמית. טקסט אחר של סמית – ״גבר חלומותיי״ – מלווה אותו כבר כמה שנים טובות במסגרת רומן גרפי שהוא יוצר ועתיד להוציא בהוצאה עצמית (אם יעמוד בהבטחתו, ממש בקרוב).  

איריס ריבקינד בן־צור מפתחת בשנים האחרונות רעיונות ליוזמות אמנותיות, בדגש על התחום של יוזמות ללא מטרות רווח. היא גדלה בבית אמנותי: אביה, אפי ריבקינד ז״ל, היה מעצב גרפי מוביל שעבד במשך עשורים בפרויקטים מסחריים ואמנותיים במקביל. לעולם האמנות היא התגלגלה בטבעיות, והקריירה הנוכחית שלה התחילה בלונדון, כשהוצע לה לאצור תערוכה בסותבי׳ס יחד עם האוצרת מרי שק.

איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.

סופי ברזון מקאי היא אמנית ואוצרת גלריה בארי, שבימים אלה, במקביל לפעילותה בבית רומנו בתל אביב, בונה את משכנה החדש בקיבוץ שבו פעלה למעלה מ־30 שנה. השורשים שלה הם באנגליה, שם גדלה לאב ישראלי ואמא בריטית ממשפחה אריסטורקטית. ״גדלתי בבית ג׳ורג׳יאני בלב איזלינגטון, והקרקע התרבותית שעליה גדלתי כוללת ספרים של האחים גרים וקלטות קלאסיות של רומיאו ויוליה. זה הנוף הפנימי שלי ומי שאני״.

פרק מיוחד לסיכום שנת 2025 עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר, שאתם אולי מכירים כ־papanyula באינסטגרם ומהמיזם ״יאללה תקווה״. ״אימצתי את ההגדרה פרשנית פוליטית עצמאית אחרי שאנשים התחילו לכתוב לי ׳את הפרשנית הפוליטית שלי׳ – ציבור שלא הרגיש שיש אנשים בכלי התקשורת להיעזר בו״, היא מספרת.

סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית, יזמת, סגנית יו״ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ונצר למשפחת אספנים. בשבוע הבא תפתח תערוכת הפופ־אפ ״המבנה״ שהיא אוצרת, במבנה בן שבע קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב.

ערן נוימן הוא אוצר, אדריכל שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות של מוזיאון תל אביב, ודקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מוצגת בביתן איל עופר של המוזיאון התערוכה המקיפה שאצר ״אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי״, שמוקדשת לאחד ממוריו ורביו (שלו ושל אדריכלים ואדריכליות רבים נוספים).

רעות פרסטר היא אמנית, מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות וקרית המוזיאונים, ויושבת הראש הטרייה של איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל. אחרי 22 שנים בתפקידים שונים במוזיאון פתח תקווה (שאליו הגיעה בכלל כדי להציג בו), ולמעלה מחמש שנים כמנהלת שלו (לצד האוצרת הראשית אירנה גורדון), היא רואה את ״היתרונות בלהיות אמנית שמנהלת מוזיאון, אבל גם מספיק ביקורתית לראות את כל החבילה. בזהות שלי אני אמנית: זה הבסיס וזה תמיד היה הבסיס״. 

כאמנית, תפיסת הניהול של פרסטר היא קונספטואלית ולא רק אדמיניסטרטיבית, ויש לה ״אמפתיה אדירה לאמנים והבנה של הצרכים שלהם, משהו שאני חושבת שעובר ומתקיים בדיאלוג עם אמנים בשטח״. במהלך שנותיה כמנהלת המוזיאון פרסטר היא בו כמה מיזמים חדשים ומשמעותיים, כמו שיתוף פעולה עם הגראז׳ – מכינה חברתית לאמנויות – שיחד מכשירים מדריכות ומדריכים ומלמדים אותם מקצוע; או ייסודה של תזמורת המוזיאון שמחברת קהלים חדשים ושונים ליצירה האמנותית, באמצעות אוצרות מוזיקלית לכל אחת מהתערוכות.

חנוך פיבן הוא אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט - שפיתח שפה מובהקת משלו לאורך עשורים של יצירה. הוא מגדיר את עצמו גם כ״מחנך מזדמן״ ומספר שהאמנות היתה עבורו ״גשר לעולם ולאנשים, ולא פחות חשוב – גשר לעצמי, להבין את עצמי״.

דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.

דניאל צ׳צ׳יק הוא אמן וצלם, שכבר כמה עשורים נע על הציר שבין צילום עיתונות לצילום פרויקטים אמנותיים משלו. בימים אלה הוא משיק את ספר האמן Backroads, המשך של תערוכת יחיד שהיה אמור להציג בגלריה בארי ובשל אירועי 7 באוקטובר התארחה במוזיאון ארץ ישראל. ״כשהתבגרתי והיה לי צורך להביע את עצמי, הבנתי שהמצלמה היא הכלי הכי חזק עבורי לעשות את זה. היא כלי שבא להביע רגש ואת הדרך שבה אני תופס את העולם״.

אודי רביד הוא ״איש UX״ מזה 20 שנה, רובן כשכיר ובשנה האחרונה כעצמאי (אחד העיסוקים המרכזיים שלו כיום הוא ליווי של חברות סטארט־אפ), ״אבל יותר מכל דבר אחר אני איש פרודקט״, הוא אומר. רביד למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכשסיים המשיך ללונדון, לתואר שני ב־Human Computer Interaction (סיפור שבו מעורבים גם טיול בעולם, אינטרנט קפה והמעבדות של MIT). 

בסיום הלימודים התקבל לעבודה בסוכנות שעשתה פרויקטים גדולים בתחום, ביניהם לבדוק את ההומפייג׳ של אתרים גדולים, לעצב מכונות כרטיסים לרכבת או לעצב מערכת טלפוניה לטריידים בבנק בפריז ובלונדון. החלק האהוב עליו בפרקטיקה הוא ״לנחות בחיים של אנשים אחרים שכל כך שונים מאיתנו״, כמו לדוגמה אצל חקלאים שמגדלים תירס בארצות הברית, ו״להתעסק באסטרטגיה של מוצר. להבין את השוק ומהו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות״.

שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״ערב חג״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.

נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.

רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.

האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.

ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 

שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.

רונן חן הוא מעצב אופנה שציין השנה 30 (או ליתר דיוק 31, אבל מי סופרת) שנים למותג המצליח שלו, שהקים בשנת 1994. כבר בערב תצוגת הגמר שלו כסטודנט בשנקר, בשנת 1990, קיבל הצעה מבית האופנה של גדעון אוברזון שבו עבד כשנה (״זה היה כמו להגיד למישהו שעשה שני שיעורי שחייה לשחות באוקיינוס״); ואחרי ביקור ביפן הבין לראשונה את הסגנון שלו. 

האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.

יעל בן עזר היא רקדנית, כוריאוגרפית ויוצרת. לפני כשנתיים יצאה לדרך עצמאית אחרי 11 שנים אינטנסיביות בלהקת בת שבע, שבהן ״למדתי כל מה שיכולתי ללמוד, התנסיתי בהופעות, יצרתי עבודות קצרות, למדתי איך עובד ניהול הצגה, איך עובד תהליך יצירתי, הייתי בוועד הרקדנים. אספתי כל מה שיכולתי מהמקום״. 

לניל כהן יש רקע כאפטריסט וכצלם וידיאו ודיי ג׳וב בהייטק, אבל הוא עושה עוד המון דברים – מעיצוב חולצות ועד בימוי קליפים. ״אני חנטריש של מלא כלים שרכשתי בדרך״, הוא אומר, ״ומעבר לזה יש לי מוטיבציה ילדית לפתור אתגרים ובעיות עם יצירתיות, סטורי־טלינג ועיצוב. זה כיף לי״.

צביקה קנוניץ הוא אדריכל נוף ובעל המשרד ״קו בנוף״ שמונה כ־20 אדריכלים. בפרק שהוקלט בשיתוף איטונג, במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף תחת הכותרת ״על הקצה - אדריכלות בצוק העיתים״, הוא מספר שהנושא מתחבר להוויה המקצועית שלו באופן מזוקק.

איזי ולוטם בלנק הם אדריכלי נוף, וגם אב ובתו. איזי, בעל משרד לאדריכלי נוף שפועל כבר 38 שנים, הוא גם יו״ר האיגוד הישראלי של אדריכלי הנוף, שבמסגרת הכנס השנתי שלו הוקלטו ארבעה פרקים לפודקאסט בשיתוף איטונג. 

אריאל הכהן הוא אמן וצלם, בוגר המחלקה לצילום בבצלאל (2019) והתואר השני בצילום ברויאל קולג׳ בלונדון (2022); זוכה פרס רפפורט של מוזיאון תל אביב לשנת 2024, שאותו חלק עם שלושה אמנים נוספים ובמסגרתו יציג במהלך השנה הקרובה תערוכה במוזיאון; ובוגר התכנית לפיתוח מקצועי של מרכז אדמונד דה רוטשילד. 

דורון גליה קינד, המנהל האמנותי ומנהל שותף של המפעל בירושלים, נכנס לתפקיד בקיץ האחרון אחרי ששב משלוש שנים בהולנד: ״גיליתי שאפשר לחיות אחרת ולא להרגיש אשמה, וזה עדיין קצת הבית השני שלנו״. במקור הוא ירושלמי בעצמו, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי שעסק במהלך השנים בבמה, תיאטרון ופרפורמנס. אפילו החתונה (הראשונה) שלו עם זוגתו דניאל התקיימה במפעל. אחריה התקיימו עוד כמה וכמה חתונות – עם אותה בת זוג במקומות שונים.

האמנית אירה אדוארדובנה זכתה לאחרונה בפרס גוגנהיים בקטגוריה של וידיאו וקולנוע – שבמסגרתו תעבוד במהלך השנה הקרובה על הפרויקט הבא שלה. אדוארדובנה, שחיה על קו תל אביב ניו יורק, היא בוגרת תואר ראשון במכון טכנולוגי חולון, ובווידיאו החלה לעסוק במהלך לימוד התואר השני בניו יורק: ״התעניינתי בלפרק סיפור ולהרכיב אותו מחדש בצורה שבה הוא לא כל כך שלם. זה התחיל בזה שניסיתי לפרק סיפור לפי הארכיטקטורה שבה הוא מתרחש״.

האמנית רות פתיר יצגה את ישראל בביאנלה האחרונה לאמנות בוונציה והציגה/לא הציגה את פרויקט ״ארץ אם״, שמוצג בימים אלה במלואו במוזיאון תל אביב. הפרויקט המאוד־אישי (״אני מתעקשת באופן אובססיבי להגיד שהעבודות שלי הן דוקו״) עוסק בתהליך שעברה להקפאת ביציות ומורכב בעיקר מעבודות וידיאו, שדורשות זמן צפייה לא קצר. 

-

מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר הם המנהלים האמנותיים של פסטיבל ישראל, שייפתח בתחילת חודש יולי בפעם ה־64(!) – בירושלים, בנגב המערבי ולראשונה גם בצפון הארץ. הם נכנסו לתפקידם לפני ארבע שנים, שנים שהיו קריטיות בכל דרך שבה מסתכלים על זה.

מיכל לויט עושה הרבה דברים, כולם קשורים בצורה זו או אחרת באוכל – כותבת, יועצת, יזמת ועוד: ״כששואלים אותי אני אומרת שאני מתעסקת באוכל, ואז מתחילה לפרוט״. עד לפני כשנה עבדה במשך ארבע שנים וחצי באסיף – מרכז לתרבות אוכל בישראל. היא היתה מהצוות שהקים וייסד את המקום, וגם מנהלת התכניות, החווה האורבנית על הגג, הספריה הקולינרית ונושא החדשנות במרכז.

יעל מוריה היא אדריכלית ובעלת סטודיו מא (ראשי תיבות של מוריה אדריכלים וגם, מסתבר, ״חלל״ ביפנית). היא אמונה על תכנון של מבנים רבים, בעיקר במרחב הציבורי, ביניהם כיכר דיזנגוף המחודשת, בריכת גורדון, טיילת בת ים, האתר הארכיאולוגי בבית שאן ועוד.

האמנית ילנה רוטנברג אג׳וקו, שתשתתף בחממת האמנים.ות ביריד צבע טרי שייפתח השבוע, היא בוגרת התואר הראשון בבית הספר לאמנות רב־תחומית בשנקר והתואר השני באמנויות בבצלאל, זוכת פרס אסנת מוזס ופרס משרד התרבות והספורט.
בשנים האחרונות היא מזוהה בעיקר עם טכניקת העבודה הייחודית שלה, באיירבראש – שגילתה מכל המקומות דווקא במהלך חילופי סטודנטים בסנט פטרסבורג. ״בבצלאל הייתי צריכה פעם בשבוע לדבר על העבודה שלי במילים, שהן לא המדיום שלי. כשהגעתי לרוסיה היו אפס ציפיות, יכולתי לעבוד בלי להסביר את עצמי. קניתי איירבראש והתחלתי להתנסות. מאז לא הסתכלתי אחורה״.

אבי בן שושן הוא מעצב ויוצר, שהתאהב בקרמיקה בזמן הלימודים במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר. הוא בכלל רצה להיות מעצב אופנה ואחר כך התעניין בקולינריה, ״ואז ביקרתי חבר בברלין והלכנו לראות תערוכת גמר של עיצוב תעשייתי. כשירדנו מהמונית בתל אביב זה היה מול שלט פרסומת למחלקות העיצוב בשנקר, וחשבתי שזה סימן״.

מנור גרא היא המנכ״לית הטרייה של יריד צבע טרי שייפתח ב־21.5 במרכז הטכני קרמניצקי בתל אביב. היא חלק בלתי נפרד מהיריד כבר שנים רבות, ונכנסה כחברת צוות במשרה מלאה בשנת 2020 – השנה היחידה שבה היריד לא התקיים פיזית אלא אונליין, בשל סגרי הקורונה.

להזמנת סיורים ביריד צבע טרי ופרטים נוספים >>>
https://www.freshpaint.co.il/freshpaint-guided-tours-he/

האמנית רונית ברנגה מציגה בימים אלה גוף עבודות חדש ומפתיע בתערוכת היחיד ״סימנים מקדימים״ בגלריה ברוורמן. ברנגה עסקה באמנות עוד כילדה, אבל הלכה ללמוד פסיכולוגיה וספרות (״היו לי שלוש שנים מדהימות״), ואז המשיכה לתואר שני בתולדות האמנות ובמקביל למדה רישום מודל עירום. ואז, בעקבות המלצה של אחד המרצים נרשמה ללימודי אמנות במדרשה. ״הייתי קרובה לגיל 30, נשואה ואמא, אבל הגשמתי את חלום חיי״, היא מספרת.
לפיסול קרמי הגיעה בשנה השנייה ללימודים, במקרה, הודות לחלון במערכת שגרם לה לקחת קורס אבניים למתחילים. ״מרגע שהתחלתי לעבוד עם חימר עזבתי הכל. עשר שנים רק פיסלתי בחימר, זה ענה על צורך יצירה מאוד חזק. בגלל שבחשיבה אני אמנית אבל אוהבת לעבוד עם חימר, הגעתי ליצור צלחת עם פה פעור או צלחת שנובעות ממנה אצבעות״.

גיא שגיא הוא מעצב גרפי, זוכה פרס רוטשילד למעצב בכיר לשנת 2020, בוגר בצלאל ובית הספר לאמנות חזותית בניו יורק; מרצה בבצלאל בתואר הראשון והשני בעיצוב תקשורת חזותית. אחד הפרויקטים המשמעותיים שבהם הוא עסוק בשנתיים, הוא המיתוג מחדש של מוזיאון ישראל, שחוגג השנה 60 שנות פעילות.

ענת משולם ודור חן הם בני זוג ומעצבי אופנה שעובדים מאז 2017 תחת השם Holyland Civilians. במהלך השנים הם מוכרים בין השאר הודות לשיתופי הפעולה הרבים שהם מקיימים – בין אם מדובר בכאלה עם מותגי אופנה כמו אתא או משכית, ובין אם מדובר בכאלה עם גופים מתחומים משיקים כמו שבוע העיצוב ירושלים או המשכן לאמנות עין חרוד.
הם למדו שניהם במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שם גם נפגשו. הגלגול שלהם כמותג עצמאי החל אחרי שזכו בחממת המעצבים של מפעל הפיס בשנת 2016. ״הרעיון הראשוני היה חנות אונליין שתהיה העסק המרכזי״, אומר חן, ״אבל מהר מאוד התפתנו לחנות פיזית ופתחנו את החנות הראשונה עם רובי סטאר בשוק הפשפשים״.

נדב ברנע הוא מוזיקאי, אמן ומעצב תאורה שעובד בעיקר על במות גדולות, אבל לא רק. ״אני בגישה של לא צריך לבחור. יש לי כל מיני כובעים, ואני לא חייב לבחור אם אני מעצב תאורה או מוזיקאי, אם אני עובד בשבילי בלבד או בשביל אחרים״.

אירנה גורדון, האוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה לאמנות, נכנסה לתפקיד לפני חמש שנים, במקביל לרעות פרסטר שמנהלת את המוזיאון, ואחרי 20 שנה שבהן שימשה כאוצרת של סדנת ההדפס בירושלים וכאוצרת עצמאית. אחד הדברים המשמעותיים בעבודה מבחינתה הוא שהמחשבה אף פעם לא נעשית לבד. 

תומי קלמנטס הוא מעצב, ממתג ואסטרטג, בעל סוכנות המיתוג TOMMY&YOU. לאחרונה הוא זכה במקום הראשון בפרס המיתוג והעיצוב של ישראל לשנת 2024 בקטגוריית סטארט־אפ ותוכנות, עבור המיתוג של חברת מובילאיי הישראלית ש״אנחנו מכירים כדבר המצפצף באוטו, אבל זו חברה מדהימה שנמצאת בחזית הטכנולוגיה״.

קלמנטס פועל בתחום העיצוב והמיתוג כבר כ־20 שנה, כשבשנים האחרונות הוא עובד בעיקר בעולמות הטק. ״מיתוג תמיד עניין אותי. התשוקה שלי נולדה מתוך אריזות וסמלים גרפיים. המשיכה שלי לתחומי ההייטק היא מתוך הרצון להמשיג משהו שלא נתפס, לא נראה, שאי אפשר להחזיק אותו ביד. ברגע שאפשר להמשיג משהו כזה, לתת לו צורה וצבע, זה מאוד מרגש״.

דנה בלנקשטיין כהן, מנהלת בית הספר סם שפיגל לקולנוע וטלוויזיה, נכנסה לתפקיד בנובמבר 2019, כמה חודשים לפני שפרצה הקורונה. ״זה עבר כאילו חלק, הצלחנו להמציא את בית הספר מחדש תוך כדי תנועה, מה שמתאים לאנשי קולנוע״.

הדימוי שהיא הכי אוהבת על ניהול הוא אוטובוס: ״את מקבלת אוטובוס, וצריכה לבחור קודם כל מי יהיו האנשים שיעלו עליו, מי יישב איפה, ולהגיד לנהג לאן לנסוע. אבל אני לא הנהגת באוטובוס, אלא מנהלת תחנה מרכזית. חשבתי שאני באה לנהוג באוטובוס, אבל לשמחתי בית הספר מאוד גדל. לקחנו על עצמנו תפקידים נוספים ונהיינו מוסד שמפעיל הרבה זרועות, מתוך אחריות גדולה״.

נתלי יצחקוב היא טרנדולוגית (או חזאית טרנדים), בוגרת המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, שקרוב לעשור מפרסמת מדי שנה תחזית טרנדים לשנה שאחריה. היא עובדת על כל אחת כזו כשישה חודשים שלמים שבמהלכם היא אוספת כל מידע אפשרי, חוקרת ומנתחת אותו.

האוצרת גלית גאון - שעומדת בראש התכנית לאוצרות בינלאומית בשנקר ובראש מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל - פעילה בשדה מאז תחילת שנות ה־90. ברזומה שלה אפשר למצוא את היותה האוצרת הראשית הראשונה של מוזיאון העיצוב חולון, האוצרת הראשית של המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ועוד; ולאחרונה מונתה לאוצרת ראשית שותפה בביאנלה השלישית לאומנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, יחד עם אנריאטה אליעזר ברונר.

דלית מתתיהו היא אוצרת בכירה לאמנות ישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות – תפקיד שבו היא מכהנת מאז 2018 (את דרכה במוזיאון החלה לפני למעלה מ־20 שנה). אחד מתפקידיה הוא אוצרות התצוגה של אוסף האמנות הישראלית של המוזיאון, שלאחרונה הושקה הפעימה השלישית שלה תחת השם ״עצב דלוק״ (במסגרת כותרת העל ״דמיון חומרי״).

דניאל קנטור היא מייסדת שותפה של תרבות של סולידריות - תנועה חברתית לעזרה הדדית הפועלת למתן סיוע חיוני לקהילות בסיכון באמצעות אקטיביזם חברתי. לאחרונה הוכתרה כאחת מ־100 המשפיעניות של ה־BBC והיא קודם כל מציינת שהיא ״לא לבד. זו קהילה שלמה של נשים ואנשים מדהימות שפועלות מזה חמש שנים לטובת קהילות מודרות שונות במרחב שלנו״.

משה רואס הוא אמן שמסיים שנה עמוסה מאוד של עשייה, שכללה בין השאר השתתפות בתכנית הרזידנסי בארטפורט, תערוכת יחיד במוזיאון וילפריד ישראל, תערוכה משותפת עם אן סימין שטרית בגלריה בצלאל והשקת פסל חוצות בפארק המדרון במסגרת ״אבץ״ של עיריית תל־אביב-יפו.

המעצב אלון ליבנה הוא אחד מסיפורי ההצלחה המשמעותיים של עולם האופנה המקומי. אחרי שהלביש את ביונסה, ליידי גאגא, אריאנה גרנדה ורבות אחרות הוא השיק לאחרונה שיתוף פעולה ארוך טווח עם קסטרו. הדרופ הראשון בקולקציה עורר עניין תקשורתי רב, ונשים רבות הסתערו עליו ברגע שיצא: ״זה היה מדהים לראות נשים מכל הסוגים לובשות את הפריטים שלי״, הוא אומר.

מיכאל אזולאי הוא מעצב בעל משרד לאדריכלות ועיצוב פנים, שעוסק בתחום כבר כ־35 שנה, בארץ ובחו״ל. הוא לא למד בבית ספר או באקדמיה לעיצוב, אלא מצא את דרכו אל התחום דרך עבודה בסטודיו של מעצב העל טום דיקסון (שהוא אוטודידקט בעצמו) בלונדון.

נטע הררי נבון היא אמנית שעוסקת בציור – תחום שהיו לה איתו במהלך השנים יחסים מורכבים. כנערה למדה בבית הספר תלמה ילין ואחר כך בבצלאל, שאותו עזבה אחרי שנה כי ״היה אסור לצייר שם, וציור זה המקום היחידי שבו דיברתי משהו״. בהמשך למדה במדרשה, גם שם ציור ריאליסטי נחשב נחות בזמנו, מה שהוליד מסע ״ארוך יחסית ולא לינארי״, שהסתיים, לדבריה, רק אחרי שהציגה את התערוכה ״יום הדין״ במוזיאון ישראל לפני כשנתיים.

אלון ברנוביץ ואירנה קרוננברג הם בעלי משרד האדריכלים ברנוביץ קרוננברג, ממשרדי האדריכלים המובילים בארץ. המשרד נפתח באופן רשמי כחברה מאז שנת 2000, אבל הם החלו בשיתוף הפעולה ביניהם כבר כעשור לפני כן.

יערה רבינוביץ היא אדריכלית, אמנית, מעצבת ובשנה האחרונה גם מפונה – אחרי שחייתה על הקו בין הסטודיו שלה בקיבוץ עמיר שבצפון למרכז הארץ. את התואר הראשון באדריכלות סיימה בבצלאל, ואחריו עבדה בתחום במשך שנתיים (״הבנתי שזה לא בשבילי, הייתי צריכה חומר להתלכלך בו ושמחת חיים לקום לעבודה״). את התואר השני בקרמיקה וזכוכית נסעה לעשות בקופנהגן אחרי שהתאהבה בסקנדינביה במהלך חילופי סטודנטים בתואר הראשון.

לקריאה נוספת:
התואר השני בקופנהגן: יערה רבינוביץ מספרת סיפור באמצעות אדריכלות וזכוכית, על התנועה המתמדת שלי בחיפוש אחר בית
מערום בבית בנימיני: הפרשנות של יערה רבינוביץ לצלחת, שבה היא רואה סמל לבסיס, לדרך, לעתיד

פרק 200 (!) של תיק עבודות עם אורחת מיוחדת - פרופ׳ טרי שרויאר, דיקאנית הפקולטה לעיצוב בשנקר. שרויאר נכנסה לתפקיד לפני כמעט שנתיים, אחרי כשלושה עשורים שבהם כיהנה בתפקידים שונים בויצו חיפה, שלאחרונה הפך לבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה. לפני כן עבדה גם בלונדון עם סר טרנס קונראן, בין השאר בימי ההקמה של מוזיאון העיצוב (״זה היה קצת כמו לגעת באלוהים״).

דן פרץ הוא צלם שמוכר בעיקר הודות לצילומי האוכל והסטיל־לייף שלו, ומהעובדה שבמשך עשר שנים היה אמון על הצילומים למדור האוכל של רונית ורד במוסף הארץ. בימים אלה הוא משתתף בתערוכה ״צבע״ במוזיאון העיצוב חולון, בעבודה הפותחת של התערוכה שיצר יחד עם איליה מרכוס: עבודת וידיאו של למעלה מתשע דקות, שבה הוא תעד מעצבות ומעצבים שהאובייקטים שיצרו מגלמים את האופן שבו נוצרו, ביחס לצבע.
פרץ התחיל לצלם בגיל 24, אחרי קורס שלמד בקמרה אובסקורה. ״עבדתי אז במסעדות והתחלתי לצלם את הדברים שאני אוהב״, הוא מספר. ״היתה תקופה שבה צילמתי גם פורטרטים, אבל הבנתי שבעולם של סטיל־לייף אני יכול לשלוט יותר בסיטואציה״. מאז צילם בין השאר כ־25 ספרי אוכל, רובם בחו״ל, לצד צילומי מגזינים, הפקות מסחריות, וצילומים שהוצגו בתערוכות.
״בכל פרוייקט החלק המאתגר אבל גם המעניין יותר מבחינתי הוא תהליך העבודה וההפקה. אני מנסה תמיד לדבר מראש עם מי שאני הולך לתעד ולכוון אותו למה שהולך להיות, כדי להכניס אותו לסטייט אוף מיינד.
״אני מאמין בכמה שפחות לביים, מייצר את הסט־אפ הכי נכון מבחינת אור ומתעד את הפעולה. כשמדובר בעבודות וידיאו אני מדמיין כל הזמן איך זה ייראה על המסך, ואחרי הצילום עובר לחלק של העריכה, כשבווידיאו חלק משמעותי מהעבודה הוא הסאונד״.
אחד האלמנטים המרכזיים שמנסחים את העבודה שלו הוא אור, בדגש על אור טבעי. לצד זה הוא מנסה להתמקד בצילומים שמספרים סיפור של מקום ושל חומר גלם. ״מה שמגדיר כל מי שהוא אימג׳־מייקר הם שלושה דברים: האדם עצמו ומאיזו נקודה הוא מגיע, מה הוא מתעד, והאור. בתוך שלוש הנקודות האלה אני עובד ומנסה להגדיר בכל פרויקט מחדש מהו סט הערכים שלי״.