הפודקאסט של התנ״ך

הפרק שלפנינו הוא השלישי בסדרה בת ארבעה פרקים המקודשת לאידיאולוגיה העומדת מאחורי התפיסה המשיחית. בפרק הראשון דיברנו על התפיסה המשיחית שבתנך, ועל הציפייה לגאולה בידי שמים שתגיע בעידן אחרית הימים. בפרק השני ראינו שציפייה זו חצתה את גבולות התנך, ושהיא מלווה את ההיסטוריה של העם שלנו יותר מ-2,000 שנה. בפרק השלישי בסדרה, נעסוק בתפיסה המשיחית בת זמננו. דיברנו על הציפייה לגאולה אצל העדות החרדיות שרואות בכל אסון שפקד את העם שלנו בעשרות השנים האחרונות, כולל הטבח המפלצתי שהתרחש ב-7 לאוקטובר 2023, עונש מידי שמים על שום חטאים בתחום הדת. כמו כן נדבר על העדות החרדיות האנטי-ציוניות, שמבחינתן עצם הקמתה של מדינה יהודית וחילונית היא פשע שטני המעכב את הגאולה ואת בואו של המשיח. אנחנו מתעמתים כאן גם עם המושג "חבלי משיח", שמשמעו ייסורים איומים ונוראיים שבהם מייסר אותנו אלוהים לפני בוא עידן אחרית הימים המיוחל. שכן, המשמעות המעשית של אמונה זו תולה באלוהים כל אסון שאירע לנו, כולל הטבח שביצעו בנו מפלצות החמאס – וכן, חד-משמעית, ישנם אנשים שמאמינים בכך!

הפרק שלפנינו הינו השני בסדרה בת ארבעה חלקים שעוקבת אחר התפתחותה של  התפיסה המשיחית, או הציפייה לעידן אחרית הימים, או לגאולה בידי שמים,  למן ימי התנך ועד ימינו. וְכַאֲשֶׁר יגיע עידן אחרית הימים, המשיח מבית דוד יגיע יחד איתה.  בפרק הראשון עמדנו על הסיבה שבגללה התפתחה הציפייה המשיחית שבתנך ועל העקרונות המגדירים מהי "משיחיות". הציפייה לגאולה בידי שמים חצתה את גבולות התנך ונמשכת עד ימינו – עד ימי השואה הנאצית ועד פסטיבל נובה שהתקיים ליד קיבוץ רעים והסתיים בטבח הנוראי שביצעו מפלצות החמס ב-7 לאוקטובר 2023 – וכן, זה לגמרי קשור!!! בפרק שלפנינו נעקוב אחריה דרך מספר תחנות דרמטיות בהיסטוריה של העם שלנו. בכל תחנה שכזו נדמה היה שההבטחה שנתנו הנביאים מאות ואלפי שנים אחורנית, הפכה בשעתה הוראת ביצוע! עכשיו נשלח צו 8 לאלוהים, והוא יתייצב ויפרע את החוב שנתנו בשמו הנביאים.  כל תחנה שכזו הסתיימה, במקרה הטוב, במפח נפש. במקרה הרע בתבוסה, חורבן, הרס ושפיכות דמים. התחנות שדרכן נעבור הן:  מרד החשמונאים ; ישו, שנחשב משיח לאמונתם של חסידיו ;  הסיקריים (או: סיקריקים) שהובילו למרד שהסתיים בחורבן ירושלים ובית המקדש השני ;  נדבר על רבי עקיבא שזיהה בשמעון בר-כוכבא את המשיח ; נדבר על שבתי צבי – וכמובן שגם על הרבי מליבוביץ' שלאמונתה של חסידות חב"ד הוא 'המלך המשיח'. מטרת הפרק שלפנינו היא לתת סקירה כללית לתופעה מרתקת וייחודית שמלווה את העם שלנו לאורך אלפי שנים.

הפרק הזה ושני הפרקים שלאחריו מוקדשים לשאלה מהי "משיחיות", שהרי הביטוי "משיחיסט" מתגלגל בימינו על כל לשון. יופי, אז מה הוא "משיחיסט"? ומהי "משיחיות"? הפרק הראשון, שאיתו נצא לדרך, מוקדש לעקרונות העומדים בבסיס התפיסה המשיחית שבתנך, עקרונות שמלווים אותנו למעלה מ-2500 שנה.  בפרק השני נראה שהציפייה המשיחית חצתה את גבולות התנך ומלווה את ההיסטוריה של העם שלנו במשך אלפי השנים הבאות. בפרק השלישי נקשור את המאפיינים המובהקים של תפיסה זו למציאות שבה אנחנו חיים היום. אנחנו נקשור אותה ליום שבת ה-7 לאוקטורבר 2023, למלחמת חרבות ברזל וכמובן שגם לימין הקיצוני (סמוטריץ', סטרוק, רוטמן ושותפיהם).  הפרק שלפנינו עומד על המתח הבלתי נסבל בין האמונה בצדקתו ועוצמתו האין סופית של האל הכביר שבחר בנו להיות לו לעם, לבין ההרס והחורבן שבמציאות. במציאות אדמת הקודש של אלוהים הייתה כבושה על ידי מעצמות של עובדי אלילים שלא שמעו על קיומו של האל האחד והעוצמתי, ועל כך שבני העם היחיד שהאמין בקיומו, נהרס והוגלה מעל אדמתו.  אנחנו נדבר על מאפייניה המובהקים של התפיסה המשיחית שבתנך ועל המכשלה הגדולה שעומדת בבסיסה.  וכן, על הצורך הנואש למצוא פתרון למתח שבין העוצמה האין סופית של אלוהים, ובין החולשה שבמציאות.  פתרון שיתרחש בקץ הימים.

הפרק השלישי בסדרה העוסקת בכישוף בתנך מתמקד בקללה, שהיא אחת האומנויות המובהקות של המכשף. התנך מזהה את עולם הכישוף עם האלילות, שהוא פשע כלפי אלוהים, ולכן העיסוק בפרקטיקה זו אסורה לחלוטין על ישראל.  ועם זאת, בתנך עשרות סיפורים שספוגים מעשי כישוף, אם כי המילה "כישוף" איננה מוזכרת בהם. בפרק זה נעסוק במאגיה שחורה, שמגייסת את כוחות המשחית הנסתרים מעין האדם, במטרה להזיק למקולל. אנחנו נעסוק במאגיה לבנה, שתכליתה לבטל את הקללה, וכן בחפצים שלהם יש כוח מאגי, דוגמת המטות של משה ואהרון, ודוגמת נחש הנחושת (וגם השרביט של הארי פוטר). דוגמה נפלאה למאגיה שחורה ולמאגיה לבננה מצויה בספר טוביה, שהוא אחד הספרים החיצונים (סיפור מקסים ומצחיק). אנחנו נביא את סיפורו של אבא טובי, שהשד אשמדאי עיוור את עיניו. וכן את סיפורה של שרה, שאותו שד עצמו התאהב בה והרג את שבעת חתניה – וזו כמובן מאגיה שחורה. בסיפורנו מופיע המלאך רפאל שהתחפש לאדם רגיל. המלאך חבר לטוביה (גיבור הסיפור) וריפא את עיניו של אבא טובי וגירש את השד אשמדאי שקינא לשרה – וזו כמובן, מאגיה לבנה. אנחנו נעקוב אחר שורשיה וגלגוליה של קללה מחרידה שנקראת פולסא דנורא, שחדרה לתודעה של הציבור הישראלי לאחר רצח יצחק רבין.

זהו הפרק השני בסדרה שעניינה הוא הכישוף בתנך. במרכז הפרק הקודם עמד ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב, ובקשתו שתעלה את רוחו של שמואל מעולם המתים, דבר שנחשב תועבה בעיני התנך שמזהה אותו כעבודת אלילים. בפרק זה אנחנו שואלים באיזו פרוצדורה השתמשה המכשפה מעין דור, שבאמצעותה היא לכדה את רוחו של שמואל והעלתה אותו לחיים.  כדי להציע תשובה לשאלתנו, אנחנו מתייחסים לאיסור אכילת דם. זהו איסור מוזר שחוזר פעמים רבות בתנך, שבשום אופן לא קשור לאיסור לאכול חיות טמאות, אך קובע שנפש האדם זורמת בעורקים יחד עם הדם. בפרק זה אנחנו מדגישים שלפי התנך אין תחיית מתים. ואכן משפט יום הדין הגדול כמו גם עידן אחרית הימים לא מתייחס לנשמות המתים - שהרי למת את דם ולכן גם אין לו נפש שיכולה להישפט ואולי גם לקום לתחייה. עמדה זו מנוגדת, חד-משמעית, לאמונה עתיקה מאד שמתגלגלת עד ימינו אלה. המיתוסים הקדומים שרווחו בעולם הקדום עסקו באינטנסיבות בשאלה מה קורה לנשמת האדם לאחר מות הגוף. והפרק שלפנינו נותן לנו לערוך ביקור קצר בספר חנוך (אחד הספרים החיצונים), בעלילות גלגמש, ובמיתוסים שרווחו ביוון.

בפרק זה אנחנו יוצאים לסדרת פרקים  חדשה שמוקדשת למאגיה. לכישוף. למאגיה שחורה שהיא כישוף שנועד להזיק, ולמאגיה לבנה שתכליתה לבטל את הכישוף המזיק.  האדם שחי לפני 15,000 ו-20,000 שנה האמין שבספירה העליונה הנסתרת מעין האדם שוכנים כוחות עוצמתיים דוגמת רוחות משחית, רוחות מתים, שדים ועוד. האדם האמין שבאמצעות לחשים והשבעות ורקיחת מרקחות שונות ומשונות, יכלו  המכשפים לגייס את הכוחות העליונים למלא את רצונם. האמונה בכוחם של המכשפים להשפיע על הכוחות הנסתרים מעין האדם, נותרה בעינה גם לאחר שהאדם החל מאמין באלים פרסונליים, כמו מרדוך הבבלי, זיאוס היווני, והאל רע (RA) המצרי ועוד (רבים מאמינים בכך גם היום).  לתנך יש יחס אמביבלנטי לכישוף. מצד אחד התנך אוסר כל צורה של כישוף ורואה בו תועבה ופשע כלפי אלוהים. גזר דינם של המכשפים ושל המכשפות הוא מוות. מצד שני התנך עמוס סיפורים שבפועל, רק בשם אחר, הם פרקטיקה מובהקת שבה נקטו המכשפים.  בפרק הראשון נגדיר מהי מאגיה ובמה היא עוסקת. והסיפור הראשון שעליו נדבר בהרחבה, הוא ביקורו הלילי של שאול אצל מכשפה מפורסמת, הלוא היא בעלת האוב (אוב הוא קבר) מעין דור. הבחירה לפתוח את הסדרה בסיפור ביקורו של שאול אצל בעלת האוב (אוב = קבר) מעין דור, היא משום שהוא ביקש ממנה שתעלה מעולם המתים את רוחו של שמואל המת. העלאת רוחות מתים לעולם היא עיסוק מובהק של מכשפים. בעולם המתים חיים אין ספור מתים, כיצד הצליחה המכשפה להעלות את הרוח המבוקש ולא רוח סתמית?  ואיך יתכן שרוח המתה של שמואל לבשה מעילו ודיברה כאילו היה בחיים? לי אין מושג. אבל הומרוס, המשורר היווני הגדול, שהוא חבר של הפודקאסט שלנו, נחלץ לעזרתנו.

בפרק הראשון בסדרה אמרנו שמרד יהוא שרצח את כל בני משפחתה של עתליה ואת המלך, בנה אחזיהו, היו הנסיבות ההיסטוריות לעלייתה של עתליה בת אחאב לכס המלוכה בירושלים.  עתליה הפכה עוצרת מלוכה, שהמתינה עד שהנכד שלה, יהואש בן אחזיהו שהיה בן שנה, יוסף שנים ויוכל לתפוס את מקומו של אביו המת. יהוידע "הכהן" ניצל את האסון הכבד שפקד את בית המלוכה, ועמד בראש מרד שנועד להדיח את יהואש הפעוט ולסלול את הדרך לבנו זכריה. יהושבע, אמו של זכריה ואשתו של יהוידע, הייתה בת המלך יהורם (בעלה המנוח של עתליה). מצד אמו היה זכריה נצר לבית דוד, ולו צלח המרד הוא היה יכול להיחשב יורש לגיטימי למלוכה – ועל כך דיברנו בפרק השני. הפרק השלישי והאחרון הוקדש למספר עניינים.  1.  הראשון שבהם חיזק את הטענה שמרד יהוידע מעולם לא כוון נגד עתליה, כי אם נגד יהואש, יורש העצר הלגיטימי מבית דוד.  במהלך 100 השנים הבאות נרצחו מלכים נוספים מבית דוד (בהם יהואש ובנו אמציה). המתנקשים, שהיו שומרי ראשו של המלך תמיד פעלו מתוך הארמון, ללמדנו שבמעגל הקרוב ביותר למלך נמצאו בוגדים שהיו נאמנים ליד נעלמה שטלטלה פעם אחר פעם את הארמון.  2.  בימי בית המקדש השני עמדו הכוהנים המושחתים מבית צדוק בראש העם והחברה בישראל.  אך התנך מגלה ששושלת נוספת שחזרה מגלות בבל ניסתה להשתלט על המקדש – והיא של כוהנים ששמם נקרא יוידע, ידוע וידעיה – שמות שנגזרים מהשם 'יהוידע'.   כידוע, מרד החשמונאים הסתיים בסילוקם של הכוהנים מבית צדוק מירושלים ומהמקדש. במשך כמה עשרות שנים עמדו מלכים וכוהנים מבית חשמונאי בראש העם והמקדש – החשמונאים השתייכו למשפחה בשם 'יהויריב' שהייתה ענף של בית יהוידע.  הסתמכות על התנך ועל הרשימות הגנאולוגיות המצויות בו, יכלה לספק להם "זכות מלידה" להחזיק בשני הכתרים.  3.  הנושא השלישי שבו עסקנו היה טיהור שמה של עתליה. גם לו הייתה צדיקה גמורה וראויה לפרס נובל לשלום, די בכך שהייתה בת אחאב כדי להשחיר את שמה.  לפרק מורכב זה מצורף נספח שיתפרסם באתר של הפודקאסט שלנו. מדובר במאמר אקדמי שכתבתי לפני למעלה מ-20 שנה שעוקב מסודרת אחרי השתלשלות האירועים שעליהם דיברנו בשלושת הפרקים שהוקדשו למרד יהוידע. המסקנה החשובה ביותר של המאמר, היא שצאצאיו של יהוידע "הכהן" שחתר תחת המלך יהואש, חתרו תחת מלכי בית דוד בימי בית המקדש הראשון. בימי בית המקדש השני הם חתרו הכוהנים מבית צדוק. בית חשמונאי שהשתייכו לבית יהויריב שהיה ענף של בית יהוידע, העניק להם "זכות מלידה" לשאת בשני הכתרים.

בישראל. הפרק השני מוקדש לסיפור המרד, שאותו  שהנהיג יהוידע הכוהן שעמד בראש בית המקדש ובראש הצבא, שבסופו הוא רצח את עתליה. אך מאימתי כוהנים עומדים בראש הצבא ומנהיגים הפיכה צבאית? סיפור המרד, כפי שהשתרש בזיכרון של כולנו עומד בניגוד לכל מודל היסטורי. הוא חסר כל היגיון ומופרך מתחילתו ועד סופו. אך לא, הסיפור לא מופרך, כי אם האופן שבו לימדו אותו! כולם זוכרים שמטרתו של יהוידע הייתה להציל את יהואש, יורש העצר בן השנה, מידה האוחזת במאכלת של עתליה, הסבתא הרצחנית. ואת הזיכרון הזה יש לעקור מהשורש! משום שהסכנה לחייו של יהואש הקטן ארבה לו מידיו של יהוידע, ולא מידיה של עתליה. מטרתו של יהוידע הייתה להדיח את יהואש מירושתו ולהעלות למלוכה את זכריה בנו, שאף הוא היה נצר לשושלת המלכים מבית דוד. במשך שש השנים שבהן התחולל המרד, עמדו עתליה וגוף שנקרא 'עם הארץ' נגד יהוידע והצבא, והגנו על זכותו של יהואש לעלות למלוכה ולהמשיך את שושלת המלכים מבית דוד. גם הפעם הצטרף אליי העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורוביץ. האזנה נעימה!

ספר מלכים מספר על אודות מלכה בשם עתליה, שכהן בשם יהוידע ארגן הפיכה צבאית שבסופה היא הוצאה להורג. השאלה כיצד עתליה, שהייתה בתו של אחאב מלך ישראל, הגיעה לירושלים ועלתה שם לכס המלוכה השמור למלכי בית דוד? שאלה אחרת היא: מאימתי כהן שעמד בראש בית המקדש, מארגן הפיכה צבאית? כהנים, כידוע, לא עומדים בראש צבא ולא מחוללים הפיכות צבאיות , ואם כך, מה מסביר את העובדה שאת זה בדיוק מה שעשה יהוידע?  בפרק זה, הראשון מבין שלושה, נצא לדרך בעקבות תעלומה בלשית והיסטורית כאחד. תעלומה שותתת דם של מלכים רבים שנרצחו בזה אחר זה, שאך מעטים זוכרים שהתרחשה בזמן מן הזמנים.  שאך מעטים יודעים שמעשי הרציחות האלה קשורים ומסבירים אלה את אלה. את הסיפור המרתק הזה אספר לכם יחיד עם העיתונאי ואיש הטלוויזיה אביב הורביץ. האזנה נעימה!

פרקים יט-כא שבספר שופטים מוקדשים לפרשת ניאוף שהסתיימה באונס ורצח. פרשה שמוכרת בשם "פילגש בגבעה", שהיא תערובת משונה בין האפשרי ומה שקורה תמיד, לבין הבלתי אפשרי והאבסורדי. הפרשה מספרת אודות 'איש הלוי', שהיה בן לאחת ממשפחות הלוויים, שאשתו-פילגשו נאפה בו. משנודע דבר הניאוף ברחה הפילגש לבית אביה, והוא יצא להשיבה. בדרכם חזרה חנו האיש ואשתו ביישוב בשם 'גבעה' שבתחום שבט בנימין, ושם האישה נאנסה ונרצחה בידי פורעים בני היישוב. בעקבות המעשה המחריד פרצה מלחמת אחים בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שממנו באו האנסים. הפרשה חושפת בפנינו מרכיבים חברתיים ומשפטיים שהתקיימו בתקופת התנך (שלמרבה הצער מוסיפים להתקיים גם בימינו) שאומרים שדינה של אישה נואפת הוא מוות. מנקודת מבט היסטורית לו הפרשה הייתה מסתיימת בכך שאיש הלוי הוציא להורג את פילגשו, היא הייתה שומרת על גבולותיה הריאליים – אלא שזה לא מה שקורה. הפרשה מתרחבת ומספרת על מלחמת אחים שכביכול פרצה בין כל שבטי ישראל לבין שבט בנימין, שנתן מחסה לאנסים – וסיפור המלחמה הוא בלתי אפשרי, הוא גולש לתחום האבסורדי והמגוחך. אז אם סיפור המלחמה לא היה, ואם ניתן להטיל ספק גדול שגם מעשה האונס הקבוצתי התרחש,  מדוע הסיפור מצוי בתנך? איזו תכלית ממלאים הפרטים הדמיוניים שהולבשו על פרשת ניאוף, שיתכן שבאמת התרחשה במציאות? התשובה, כמובן, מצויה בפרק שלפנינו.

המנהגים הקשורים ביום הכיפורים הנוהג בימינו נקבעו לאחר שבית המקדש השני חרב בשנת 70 לספ', ובמאות השנים שבאו לאחר מכן.  למנהגים אלה, זולת הצום והתאריך, אין שום קשר ליום הכיפורים שבספר ויקרא (טז). ביום הכיפורים שבתנך טיהר הכוהן הגדול את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו בשל פשעי ישראל, וגם את בני ישראל מפשעיהם – זו התכלית היחידה של היום הזה, והתנך חוזר ואומר זאת פעמים רבות. אלא שהתכלית הזו מעלה שורה ארוכה של קשיים, שאיתם אנחנו מתמודדים בפרק זה:*  מה היא טומאה? *  איך יתכן שהטומאה היא חלק מה-DNA של בני ישראל? * כיצד פשעים עוברים טרנספורמציה והופכים טומאה? *   פשע שהתבצע במרחק גדול מהמקדש, מגיע למקדש ומטמא אותו?  ועכשיו מגיע "הפאנץ' הגדול": הספרים החיצונים – שהפודקאסט שלנו כל הזמן חוזר אליהם, כופרים בכל מנהגי יום הכיפורים. לשיטתם, אין טומאה בישראל ויום הכיפורים הוא בכלל יום זיכרון! בשנת 70 לספ' חרב בית המקדש, ולמן אותו יום לא היה מקדש לטהר אותו. הפולחן פסק ומעמד הכוהנים ירד – וזו הייתה שעתם הגדולה והיפה של רבני החצרות, שלא היו אנשי ירושלים והמקדש. רבני החצרות היו אלה שיצרו יהדות אוניברסאלית, שלא מחוברת לירושלים ולמקדש, כי אם יהדות שמחוברת לתנך ולספרים החיצונים. יום הכיפורים שנוהג בימינו הוא מישמש של מסורות שהתקבעו בישראל לאורך 2,400 שנה ויותר, שהתקבעו לאורך הגלגולים והתלאות שעבר העם הזה לאורך הרבות האלה – ועל כך נספר בפרק זה! (פרק זה מהווה שידרוג לפרק הקודם של הפודקאסט על יום כיפור. הפרק הוקלט מחדש בספטמבר, 2022).

סיפורן של שרה, העקרה המפורסמת ביותר בתנך, ושל הגר, שפחתה החצופה, הוא המשך ישיר למסע הגדול מאור ("אור כשדים") לארץ כנען. בפועל, זו חבילה ספרותית והיסטורית אחת. לפי התנך, מצרים הייתה הנקודה הרחוקה ביותר שאליה הגיעו אברהם ושרה, ובשובם משם, הצטרפה אליהם שפחה בשם הגר. בפרק זה אנחנו מתמקדים בשלושה עניינים מרכזיים. בראשון אנחנו מציפים כלפי מעלה את עולמה של האישה העקרה שלא מילאה את תפקידה היחיד כלפי בעלה והחברה שבה חייתה:  ללדת ילדים. העניין השני מתייחס לפונדקאות הקדומה וליחסים המשפטיים שהתקיימו בין שרה להגר, ובין אברהם והגר. שרה מסרה את הגר לאברהם לצורך הולדה,  באיזו רשות עשתה כן? מה קיוותה להרוויח מכך? מה קיוו להשיג רחל ולאה שעשו בדיוק כמותה? העניין השלישי עוסק באיבה שחשה שרה כלפי הגר. הגר הייתה שפחה.  כלומר עבד ממין נקבה ולכן השתייכה לרובד הנמוך ביותר בחברה. משהרתה לאברהם, הרגישה הגר שסדר הדברים בביתו התהפך ושיש ביכולתה ללעוג לשרה על שום עקרותה, וזה גם מה שעשתה – ועל כך היא שילמה מחיר יקר. ובכל זאת, העובדה ששפחה הרה לועגת לגבירתה העקרה, חושפת תמונה עגומה למציאות חסרת רחמים כלפי אישה שלא מילאה את חובתה היחידה כלפי בעלה והחברה שבה חייתה.

בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשול התיאולוגי שעומד בבסיס תפיסת הפריון בתנך. התנך קובע משוואה שאומרת שאלוהים גומל לצדיקים בפריון ובשפע גדול, ועל הרשעים הוא גוזר עקרות ועונשים אחרים. והנה המכשלה:  אלוהים בירך פעמים רבות את אברהם בפריון גדול, אך מסיבה כלשהי הוא גזר עקרות ארוכת שנים על שרה אשתו. ואם כך הדבר, כיצד יקיים את הבטחתו לאברהם? כאשר אנחנו מניחים בצד את הקושי העולה מהמשוואה התיאולוגית, מתבררת הסיבה הארצית, הריאלית, שבגללה שרה לא הצליחה להרות במשך שנים ארוכות. קרוב לוודאי שככל הנערות בנות זמנה גם שרה ניתנה לנישואין כשהייתה בת 21-11, שכן זה היה גיל הנישואין המקובל בעולם הקדום (ולמרבה הצער מתקיים גם היום במדינות נחשלות).  זמן קצר לאחר נישואייה יצאה יחד עם אברהם ובני משפחתה למסע לארץ כנען.  בפרקים 13-12 שיחזרנו את סיפור המסע, ואת המסלול שדרכו עברו ההולכים. חישוב מרחק ההליכה, בחינת תוואי ההליכה ותנאי האקלים ומצאי המזון בכל אחת מהתחנות שדרכן עברו ההולכים, מגלה שהיה זה מסע מפרך שנמשך שנים ארוכות. שרה שיצאה למסע בהיותה נערה, כמעט ילדה, התבגרה בדרכים. בחינת מצאי המזון שעמד לרשותה בכל אחת מהתחנות שעברה, מלמד שסבלה מתת תזונה וממחסור מתמשך. וכפי שקורה אצל אנורקטיות וספורטאיות צעירות ששורפות אנרגייה ככבשן, גם אצלה נעצר המחזור החודשי ולכן לא הצליחה להרות. וכפי שקורה אצל נערות אלה, שיפור משמעותי בסל המזון מחזיר להן את המחזור החודשי והן יכולות להרות – וכך היה גם עם שרה.  סיפורה של שרה הוא סיפור של נערה שהתבגרה בדרכים, שהפכה אישה למודת סבל ומחסור. סיפור של אישה שחייתה על סף השרידות, שהצליחה, בקושי, להשתקם ולהרות. חשוב להדגיש שללא ראיון ארכיאולוגיות לא ניתן לטעון באופן חד-משמעי שסיפור המסע לארץ כנען התרחש בזמן מן הזמנים. אך שיקלול הנתונים שמספק התנך, מלמד שהמסע, והסיפורים הנגזרים מהמסע, כולל סיפור עקרותה של שרה, עוברים את מבחן הייתכנות ההיסטורית.

הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70". העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה  היה צורך בתרגום? למי הוא נועד? בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם. זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות  – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית.  והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות. העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע ...). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!

ל'איגרת אריסטיאס' שני שמות נוספים : תרגום ה-70 ו-ספטואגינטה (יוונית). האיגרת, שנכתבה בסביבות שנת 270 לפנה"ס, מחזירה אותנו פעם נוספת ל'ספרים החיצונים'  שהוצאו מארון הספרים היהודי, שאני מתעקשת להחזירם הביתה ולרשות הרבים. סיפור האיגרת הוא מעשייה שמספרת על אודות 72 חכמים מישראל (שהתרגום נקרא על שמם), שכביכול הוזמנו לאלכסנדריה שבמצרים כדי לתרגם את התורה ליוונית, במטרה ש"ספר החוקים של היהודים"  יימצא בספרייה המלכותית שעמדה באלכסנדריה.   למרות שסיפור האיגרת הוא מעשייה, היא יושבת על תשתית היסטורית מוצקה. מטרת האיש שכתב אותה, הייתה לספק הסבר "היסטורי" לסיבה שבגללה התורה תורגמה מעברית ליוונית.  ואכן, תרגום התורה ליוונית יצא לדרך שנים אחדות קודם לכן.   אבל למה, מלכתחילה, היה צריך לתרגם את התורה ליוונית? ובכלל, בימים שבהם התנך הועלה על הכתב, השפה המדוברת בישראל הייתה ארמית. העברית, או ה'יהודית', הייתה שפה גוססת ששכבה על ערש דווי יחד עם שפות עתיקות אחרות שהלכו מהעולם. אין כל ספק בכך שהתנך הועלה על הכתב בסביבה דוברת ארמית. ואם כך, מדוע הוא לא נכתב מלכתחילה ארמית, כי אם  'יהודית'? וכן, מדוע הוא תורגם קודם ליוונית ורק מאות שנים מאוחר יותר גם לארמית? פרק מיוחד מאד!

הנה הפרק השני שחותם את סיפור מפלתו של גוג מארץ המגוג, שמוכר לכולם בשם 'גוג ומגוג'. הפרק שלפנינו  מוקדש לתפיסה האפוקליפטית בתנך, שהיא שונה לגמרי מזו המוכרת בציבור הרחב.  בימינו, המושג 'מלחמה אפוקליפטית' מתפרשת כשואה קולוסאלית שהאדם, בחוכמתו המופלגת, יביא על העולם שבו כולנו חיים. שואה שלאחריה כל צורת חיים תהייה בלתי אפשרית. קטסטרופה אפוקליפטית שתחריב את העולם ותחשיך כל מאורות השמיים, תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית.  וכמובן שמצויה גם בסיפור מפלתו של גוג המסכן, שלא היה ולא נברא (ובעל כורחו הפך למשל....:). אך בעוד שבימינו שואה אפוקליפטית מתפרשת כאירוע מאיים שאסור שיתרחש, הנביאים ציפו וייחלו לקץ העולם.  ליום שבו ישים אלוהים קץ לעולם שברא! למה? משום שהקץ נעוץ כבר בששת ימי בריאת העולם. ומשוך שלאחריו יפציע עידן אחרית הימים שבו חוקי הטבע ישתנו לטובה, שבו הטורפים והנטרפים יחיו בשלום, והכי חשוב: שבו יגאל אלוהים את בני ישראל וגדולתו תוכר. הציפייה לקטסטרופה קולוסאלית שתשים סוף לעולם הקיים תופסת מקום נכבד בספרות הנבואית. ובכל זאת, רק סיפורו של גוג מארץ המגוג (גוג ומגוג) חצה את גבולות התנך ונכנס לברית החדשה ומלווה אותנו עד ימינו – וגם על כך אנחנו מדברים בפרק החדש.

הפרקים הבאים יוקדשו לסיפור מלחמת 'גוג מארץ המגוג' והם ייקחו אותנו לביקור בחזיונות אפוקליפטיים. חשוב לומר שרבים משתמשים בביטוי "מלחמת גוג ומגוג" - זה הוא ביטוי מאוחר ולא תנך. בספר יחזקאל גוג הוא שם של שליט דמיוני ששלט על ארץ דמיונית בשם מגוג. ולכן נכון לומר": גוג מארץ המגוג".   מפלתו הגולה של גוג תתרחש בקץ הימים. היא תתרחש ביום ספציפי הוא "יום הדין הגדול" (שאין לו שום קשר ליום הכיפורים), שבו יעלה אלוהים עם הבולדוזר על העולם שברא בשישה ימים – והעולם הישן שבו אנחנו חיים יחדל מלהיות. "יום הדין הגדול" הוא "קץ הימים" מתפרש במושגים של ימינו כמלחמה אפוקליפטית, מפחידה וקטסטרופלית, שתהפוך את העולם למקום שחור ומפויח, אפוף עשן כבד שמדיף צחנה כבדה. זה בימינו אבל לא בתנך!   הנביאים ייחלו, נכספו וציפו ליום הנורא והמרסק הזה משום שהוא היה המפתח שפתח את השער ל"עידן אחרית הימים" המאושרים והמזהירים, או לימות המשיח. גוג מארץ המגוג לא היה ולא נברא, אך סיפור המלחמה הקשורה בשמו ייפתח בפנינו שער ראשון לספרות האפוקליפטית בתנך.

כחלק מעסקה שנרקחה בשמים התיר אלוהים לשטן לפגוע באיוב, שעליו אלוהים עצמו העיד: שאֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר | יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים | וְסָ֣ר מֵרָ֑ע. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, השמיד את כל רכושו ושלח בו מחלת עור איומה. איוב, ושלושת חבריו שבאו "לנחמו" לא יודעים שהשטן פגע באיוב ברשות אלוהים.   בין איוב לבין חבריו פרץ ויכוח מר, שנמתח על פני עשרות פרקים. הוויכוח עוסק ב'תפיסת הגמול', שהיא אחת מעמודי התווך בתנך. תפיסה שאומרת שאלוהים, אדון הצדק והמשפט, שופט את בני ישראל 24x7 והוא גומל או מעניש אותם לפי מידת מעשיהם.   שלושת חבריו של איוב תומכים בעיקשות בתפיסה זו, ואילו הוא מתעקש שהאמת הפוכה לחלוטין. לדבריו, אלוהים עיוות את משפטו והעניש אותו על לא עוול בכפו. לדברי איוב אלוהים אשם באנדרלמוסיה שבחיי האדם.   הוויכוח המר מסתיים בשתיקה רועמת שבה כל צד מתבצר בעמדתו – ואז, לפתע, מופיע אלוהים "מן הסערה" ומשמיע נאום ארוך שמסתיים בכך שאלוהים מצדיק את איוב! כן, אלוהים מצדיק את איוב שכופר בתפיסת הגמול!   בפרק זה אנחנו עומדים על כך שספר איוב הוא מטאפורה ספרותית, שהסיפור המסופר בו מעולם לא התרחש במציאות. אך ככל מטאפורה, הוא מתייחס למציאות. הוא מספר על מקרה שאירע לאדם פרטי, שבפועל מייצג את כל בני ישראל. בפרק שלפנינו אנחנו עומדים על המכשלה הגדולה שעומדת בבסיס תפיסת הגמול. מכשלה שמרסקת את עצמה מבפנים שהייתה גלויה למחבר הספר, לנביאים ולכותבי הספרים החיצונים. אך בעוד שאלה מצאו למכשלה זו פתרונות יצירתיים משלהם, מחבר ספר איוב סירב למצוא לה פתח מילוט כלשהו – "ונכנס עם הראש לקיר".   בפרק שלפנינו אנחנו מציעים פתרון לשאלת זהותו של מחבר הספר, ומציעים פתרון המסביר מדוע חיבור כל כך בוטה ונשכני בכלל נכנס לתנ״ך.

בפרק הראשון הבאנו את סיפור ההתערבות שהתקיימה בשמים בין אלוהים ובין השטן, בדבר אמונתו התמימה של איוב באלוהים. משסוכמו תנאי ההתערבות, יצא השטן לדרך. וברשות אלוהים, הוא רצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו – ולקינוח היכה אותו בשחין שהייתה מחלת עור איומה שהשחיתה את מראהו. מיותר לציין שסיפור שכזה, שאין לו אח ורע בתנך, ולא מחוץ לתנך, נועד למוטט ולפורר לאבק את 'תפיסת הגמול', שלפיה אלוהים שופט בצדק את בני ישראל 7X24. במרכז הפרק השני, עומדים שני עניינים גדולים. העניין הראשון הוא שלסיפורנו מצטרפים שלושת חבריו של איוב, שכביכול באו לנחמו – והם, בדיוק כמו איוב לא יודעים על דבר ההתערבות שנעשתה בשמים. ובכל זאת הם יודעים שמטח המכות שספג איוב איננה יד המקרה, כי אם ידו המענישה של אלוהים. שלושת החברים מציגים עמדה נחרצת וחד-משמעית שאומרת שאם אלוהים העניש את איוב בעונשים החמורים ביותר הכתובים בתנך, משמע שהוא גדול הפושעים! ארכי-פושע! איוב, מנגד, מתעקש על צדקתו וטוען בתוקף שאלוהים הוא אל רודף ואכזר שהעניש אותו על לא עוול בכפו! במרכז הנושא השני אנחנו מפנים את מבטינו מעלילת הסיפור, ומתמקדים במחבר הסיפור עצמו. אנחנו שואלים מה הניע אותו לכתוב סיפור שכל הדגלים השחורים מתנוססים מעליו? וכן, מה מסביר את העובדה שסיפור שכל כך בוטה נכנס לתנך? אין ספק שמחבר ספר איוב כתב עלילה דמיונית שמעולם לא התקיימה במציאות. מעולם לא היה איש בשם איוב, ואין מה לחפש באטלס ארץ בשם עוץ. יחד עם זאת, סיפור כל כך נועז, מתקומם ומתריס, לא נכתב בחלל ריק וללא סיבה. יש מציאות שעליה הוא מכסה. ואם כך, מי מסתתר מאחורי דמותו של איוב? ועל דמותם של מי מכסים שלושת חבריו?

שרון אלכסנדר חוזר לפרק זה!"תפיסת הגמול" היא אחת מעמודי התווך של התנך. לפי תפיסה זו אלוהים שופט בצדק מוחלט את מעשיהם של בני ישראל 7X24 . לצדיקים הוא גומל ברוחב לב ואילו את הרשעים הוא מעניש – ועכשיו לסיפורנו. מעשה באיש צדיק וישר דרך, איוב שמו, שהיה המאמין הגדול ביותר באלוהים, ובהתאם ל"תפיסת הגמול", גמל לו אלוהים ברוחב לב על אמונתו. איוב היה האיש העשיר ביותר בכל ארצות המזרח הקדום, ואב לעשרה ילדים – אלא שצדיקותו הגדולה הייתה לו לרועץ, למכשלה ולקללה. באחד הימים התקיימו בשמים שתי פגישות בין אלוהים ובין השטן, שהתערבו ביניהם אם אמונתו של איוב היא אמת, או שהיא נובעת מכך שאלוהים הזרים כסף רב לחשבון הבנק שלו (כחלק מתפיסת הגמול). כדי לברר את העניין לאשורו, התיר אלוהים לשטן לעשות באיוב כאוות נפשו, אך לא להמיתו. ומשניתנה הרשות יצא השטן לדרך ורצח את עשרת ילדיו של איוב, גזל ממנו את כל רכושו והיכה אותו בשחין, שהייתה מחלת עור איומה (ואחת מעשר המכות שבהן היכה אלוהים את מצרים). כמעט מיותר לציין שברגע שבו מסר אלוהים איש צדיק בידי השטן, שהיכה אותו במכות השמורות לפושעים הגדולים ביותר, תפיסת הגמול התפוררה והפכה אבק פורח ... לרבים נדמה שאיוב, שכל עולמו חרב עליו באבחה אחת, הוא דמות טרגית – אז זהו שלא!!! ממש לא! ברגע שבו לא היה יותר מה לגזול מחייו הקודמים של איוב, נותרה לו האמת. אמת חסרת פחד, אמת מזוקקת, טהורה, חדה כתער ונשכנית – אמת שאליה חתר המחבר מלכתחילה. בפועל, מחבר הספר (שמתחבא מאחורי דמותו של איוב) מפריך את כל מה שאמרו קודמיו ומוכיח שהמציאות מלמדת שאלוהים שופט בחוסר צדק את בני האדם – וכמובן שהגיבור עצמו הוא ההוכחה לכך!

הפרק שלפנינו מוקדש לסיפור הבריאה שמספר שאלוהים ברא את העולם במשך שישה ימים, ושאת היום השביעי הוא קידש, כי בו שבת מכל מלאכתו. הציבור הרחב מתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם בשלוש צורות שונות. ישנם שרואים בו אמת מוחלטת. כך כתוב – כך היה. רבים מתייחסים אליו בביטול מוחלט ורואים בו סיפור בנאלי, ילדותי ולא מאד אינטלגנטי. רבים מזהים אותו עם כפייה דתית ועם המהומות של החרדים. האמת היא שמי שמתייחס לסיפור ששת ימי בריאת העולם כאל סיפור שעומד בפני עצמו, רואה נקודה מיקרוסקופית ומפספס את העיקר. שכן סיפור הבריאה הוא לא סיפור דתי, כי אם מסמך משפטי מהפכני, שמשמש בסיס לשורה ארוכה של חוקים חברתיים, ערכיים ומוסריים. הוא בסיס לחוקים שנועדו ליצור חברה מתוקנת וצודקת. חברה שיש בה חמלה כלפי החלש –  והלוואי שכמה מהם היו מתקיימים גם בימינו! המחוקק המקראי (שלפי התנך הוא תמיד אלוהים) השתמש בסיפור הבריאה כדי לחלק את רצף הימים האין סופיים למנות של שבעה ימים, שבע שנים, ושל 7x7 שנים (שנת היובל). על בסיס כל אחת משלוש חלוקות הזמנים, הוא קבע חוקים חברתיים, שיוויוניים שכוללים גם אוכלוסיות חלשות, שהיו חסרות כל מעמד משפטי בעולם הקדום (ובמידה רבה גם בימינו).  הכוונה לילדים, עבדים ובהמות עבודה. סיפור בריאת העולם שפותח את התנך ראוי לשאת בגאון ובראש זקוף את התואר "המפץ הגדול" משום שהוא משמש בסיס לחוקים חברתיים חסרי תקדים בתולדות האנושות!

מעשה באיש בשם צלפחד שהיה בין יוצאי מצרים שהיו זכאים לקבל נחלה בארץ כנען – ואדמה, הייתה ונשארה הנכס הכלכלי החשוב והיקר ביותר בחברה חקלאית. וכמובן הנכס החשוב שעובר בירושה מדור לדור. אלא שצלפחד לא היה יורש, משום שלא נולד לו אף בן כי אם חמש בנות – ובנות לעולם לא ירשו את נחלת אביהן (ולא ירשו שום דבר...). חמש בנותיו של צלפחד שהרגישו שהחוק הקיים מפלה אותן לרעה, והן פנו למשה וטענו לזכותן לרשת את הנחלה שאותה היה זכאי אביהן לקבל, לו היה בין החיים. הפרשה הנקראת על שמן של חמש הבנות היא סיפור פרטי שמייצג תופעה רחבה, שכן במשפחות רבות נולדות רק בנות.  ולכן השאלה מה יעלה בגורל הנחלה בבתים שכאלה חייבה פתרון משפטי מסודר והגיוני, שהוא נכון עכשיו ויהיה נכון בעתיד. שהרי לא יתכן שכל בתי האב שבהם נולדו רק בנות, ייחשבו עריריים. משה, כך מסופר, הפנה בפני אלוהים את העניין שהעלו בפניו הבנות – ואלוהים, כמובן, פסק לרעתן! פרשת בנות צלפחד שבה אנחנו עוסקים בפרק שלפנינו היא פלח אחד מדיני הירושה שנהגו בתקופת התנך, והיא לוקחת אותנו לסיפורים נוספים שעוסקים בשאלה זו. וכאן צריך לציין שפמיניסטיות החיות בימינו טוענות לעתים קרובות שחמש בנותיו של צלפחד מייצגות את ראשת הפמיניזם – ואין דבר רחוק מזה מהאמת. שכן, הפסיקה המשפטית שמתייחסת אליהן, הלכה לכיוון המחמיר ביותר וחסמה כל אפשרות שבת תוכל לרשת את אביה. ואכן, חמש הבנות הודרו לחלוטין מירושת אביהן, ולא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד!

בשני הפרקים הראשונים שהקדשנו לספר דניאל (פרקים 70, 71) התמקדנו במעשיות המשעשעות והאבסורדיות שמאפיינות את חלקו הראשון של הספר. בפרק שלפנינו אנחנו עושים תפנית חדה ופונים לעולם האפוקליפטי והאפל של הספר. אנחנו פונים לחזיונות אפוקליפטיים שיתקיימו בקץ הימים, ביום שבו בתימרות אש ועשן, יביא אלוהים לסיומה של ההיסטוריה שאנחנו מכירים וחיים בה – שלאחריה יפציע עידן אחרית הימים המאושרים והנחמדים. בפרק זה אנחנו עומדים על המאפיינים המובהקים של הסוגה הספרותית "האפוקליפטית", וכן על המאפיינים של הסוגה "האסכטולוגית", שגולשת לעידן שבו יתקיימו סדרי טבע חדשים. עידן שבו נשמות המתים הצדיקים יקומו לתחייה ויזהרו כזוהר השמים, ואילו נשמות המתים הרשעים ימשיכו להיצלות על גחלי המנגל הרוחשים באש הגיהינום.

בפרק השני (מתוך שלושה) המוקדש לספר דניאל, אנחנו מביאים את שני הסיפורים המוכרים ביותר לציבור הרחב: הראשון מספר כיצד שלושת חבריו של דניאל סירבו להשתחוות לצֶלֶם (=פסל) זהב ענקי שהתנשא לגובה של 30 מ'. כעונש על חוצפתם, הם הושלכו כפותים בידיהם וברגליהם לכבשן האש שהוסק פי 7 מהחום הרגיל. אך אל דאגה, אלוהים הציל את השלושה! הוא הוריד את הטמפרטורה של האש לזו של אמבטיה נעימה,  והשלושה שטיילו להנאתם בכבשן האש, יצאו ממנו ללא כל פגע הסיפור השני מזעזע ונורא מהראשון, ובו מסופר שדניאל הושלך לגוב האריות משום שסירב להמיר את אמונתו באלוהי ישראל, בדת הפרסית. אך גם כאן אפשר להשמיע צפירת הרגעה, אלוהים סגר את פי האריות והם לא טרפו את דניאל! שני הסיפורים החביבים שייכים לסוגה הספרותית שנקראת 'בורלסקה', שהיא פרודיה פרועה שמתארת מצבים אבסורדיים, ששמה ללעג מלכים ושליטים. בקיצר, שני סיפורים כיפיים!

ספר דניאל (חלק ראשון) ספר דניאל נדחק אל הפינה ואך מעטים מכירים אותו – מה שאומר שהגיע הזמן להפנות אליו את אור הזרקורים! הסיפורים הכלולים בספר דניאל, מתרחשים בזמנו של נבוכדנצר (סביבות שנת 600 לפנה"ס) – זה זמן הסיפור. בפועל, הספר נכתב למעלה מ-400 שנים לאחר זמנו של האימפרטור הבבלי. חלקו הראשון מספר על עלילותיהם של דניאל ושלושת חבריו שהובאו "להתחנך" בחצר המלך הבבלי – ולמן אותו רגע, מתחיל הבלגאן. ארבעת השמנדריקים שיגעו את אנשי חצר המלך, ואת האימפרטור הגדול! הם נקלעו למצבים אבסורדיים ו"מסכני חיים", שמהם, כמובן, יצאו ללא פגע. בפרק הראשון אנחנו מציגים את האסופה. אנחנו עוסקים באופי הגרוטסקי, המעוות, המוגזם ומעורר צחוק של הסיפורים הכלולים בששת הפרקים הראשונים. פרק מצחיק מאד.

בשני הפרקים הפרקים הראשונים שהקדשנו לפרשת יהודה ותמר, השארנו "לאחר-כך" מספר חובות מרתקים, שאותם אנחנו פורעים בחלק השלישי. הפרק הראשון (67), הוקדש למצע המשפטי ולחוקים הרבים שעליהם בנה המספר את סיפורם של יהודה ותמר. הראנו שסיפור המעשה שלכאורה נראה תמים ואפילו מוזר, הוא מסמך שנושא אמירה חברתית אמיצה ונועזת. מסמך, שבו חוקי התורה מתנגשים במלוא העוצמה עם המציאות, ועם המוסר הטבעי והאנושי –  ובמקום שבו החוק היבש מתנגש חזיתית בצדק הטבעי – הצדק מנצח! (לא בימינו. בתנך – כן). הפרק השני (68) הוקדש לפן התיאולוגי-מגמתי של הפרשה. ובו קשרנו את סיפורם של יהודה ותמר לרשימת שמות האבות הראשונים שחיו לאחר בריאת העולם. הראנו, שתחילת הרשימה היא בבריאת האדם הראשון, ושהיא נמשכת דרך גיבורי ספר בראשית ומגיעה לדוד. תמר ויהודה היו חולייה בשושלת אבותיו ואמהותיו של דוד. בפרק השלישי (69) קשרנו את את מאות שנות חיי האבות הראשונים למיתולוגיות הקדומות – וכמובן שגם לסופרמן ולספיידרמן (ומי שירצה, גם למטאטא של הארי פוטר ...). ובכל זאת, עיקר הפרק הוקדש לגאונות האין סופית של מחבר פרשת יהודה ותמר, שסיפר סיפור שלם ב-30 פסוקים (משפטים) בלבד. ועל 30 הפסוקים האלה הוא הלביש שני סיפורים שונים לחלוטין. הסיפור הראשון הוא הארצי והמשפטי. השני הוא התיאולוגי-מגמתי. סינרגייה במיטבה! איך מספרים שני סיפורים שונים במחיר של סיפור אחד??? התשובה מצויה בפרק השלישי והאחרון שהוקדש לפרשת יהודה ותמר.

בפרק הקודם דיברנו על פרשת יהודה ותמר מנקודת מבט חברתית ומשפטית. הדגשנו את העובדה שהתנך אוסר לחלוטין לעגן נשים ודיברנו על חוק הייבום, שפועל לטובת האישה ושהוא אחד החוקים הנאורים והמתקדמים בתנך, שהפך בימינו לטקס משפיל, מבזה ומעורר שאט נפש. התנך הולך לשיא הקיצוניות כאשר מספר שתמר הרתה ליהודה, תוך הפרה בוטה ומכוונת של איסורי העריות החמורים ביותר, שעליהם חל עונש מוות. והנה בנקודת הקצה, התנך הולך עם הצדק והמוסר הטבעי ולא עם החוק היבש. בפרק שלפנינו אנחנו פוגשים את סיפורם של יהודה ותמר מנקודת מבט שונה ומפתיעה. בספר בראשית ישנה רשימה גנאולוגית שמלמדת שכבר בימי הבריאה בחר אלוהים בדוד להיות מלך בישראל.  ואכן האבות והאמהות, ובהם יהודה ותמר, היו חוליות ברצף הדורות המתקדם לעברו של דוד. (כן, ישנה בידינו מסורת חיצונית עתיקה, שקושרת את תמר לאמהות הגדולות שבספר בראשית.) אלא שיהודה נשא והוליד לאישה כנענית. ובכך, עצר את הרצף השושלתי. שכן, למרות שנולדו לו שלושה בנים, לא היה לו יורש. כדי לפרוץ את המחסום ששם יהודה על שושלת האבות, היה על תמר לעשות בדיוק את מה שעשתה: להרות ליהודה!

ליהודה בנם של לאה ויעקב, נולדו שלושה בנים: ער, אונן ושלה. משהגיע ער בכורו לגיל הנישואין, השיא לו יהודה את תמר. זמן קצר לאחר מכן הלך ער לעולמו ויהודה השיא את תמר לבנו השני, שגם הוא נפטר כמעט מייד לאחר נישואיהם. לאחר מות בניו, הורה יהודה לתמר לשוב לבית אביה ולהמתין עד ששלה, בנו השלישי יגיע לגיל הנישואין ויישא אותה.   תמר, כמצווה, שבה לבית אביה ושם המתינה שנים ארוכות ליום שבו יקיים יהודה את הבטחתו וישיא אותה לשלה. אלא שיהודה הפר את הבטחתו, ותמר הפכה אישה עגונה. לא הייתה לה משפחה. לא היו לה ילדים. ולא היו לה חיים. משהגיעה לתחתית, היא התחפשה לזונה והרתה ליהודה.   סיפורם של יהודה ותמר לוקח אותנו אל הקצה. אל המקום שבו איסורי העריות החמורים ביותר בתנך מתנגשים חזיתית עם הצדק, ועם החוקים האוסרים לעגן אישה. ובנקודת ההתנגשות, הצדק הטבעי, המוסריות והאנושיות, מנצחים את החוק היבש שקובע עמדה עקרונית מבלי לקחת בחשבון את מצבו של האדם. הסיפור שלפנינו קובע עמדה חד-משמעית שקדושת החיים עליונה לחוק, שאסור לעגן אישה, לעצור את חייה ולהפוך אותה למתה-חיה.

9 באב נקבע כיום זיכרון לחורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. בית המקדש הראשון חרב בשנת 586 לפנה"ס, והשני חרב בשנת 70 לספירה. בדומה לסיפור חורבן בית המקדש הראשון, גם חורבן הבית השני היה הקצה האחרון של מרידות אין סופיות שהחלו בתקופת מלכי בית חשמונאי ונמשכו על פני למעלה מ-150 שנה – סיפור שמעטים מכירים אותו ושאנחנו מספרים בפרק זה.

בימים אלה אנחנו מתקרבים ל-9 באב, היום שנקבע במסורת היהודית כיום זיכרון לזכר חורבן שני בתי המקדש שעמדו בירושלים. חורבן שני בתי המקדש, העם והארץ, היה הקצה האחרון והסופי בשלשלת אירועים שנמתחו לאורך מאות שנים. אירועים שמספרים את הסיפור של העם שלנו. מכל בחינה, ניתן לדמותם לטור לבנות דומינו. משנופלת הלבנה הראשונה, נופל הטור כולו. בראייה היסטורית ניתן לקבוע באופן חד-משמעי שאת לבנת הדומינו הראשונה שהביאה למפלתו של המקדש הראשון, הפיל שלמה עצמו. כן כן, המלך שבנה את המקדש, בנה אותו על יסודות רעועים ותוך כדי הרס החברה הישראלית – וכשהיסודות רעועים, הבניין מתמוטט!

אלוהים, כך מסופר, העמיד את אמונתו של אברהם במבחן. אלוהים ציווה על אברהם להעלות לעולה את יצחק – והמשמעות של פולחן 'עולה', הוא שריפת הקורבן באש. כידוע, אברהם נטל עימו את בנו הקטן ויצא למלא את הצו האלוהי! וכאן מגיע הקושי הגדול... אברהם ושרה ההיסטוריים חיו בסביבות שנת 1,800 לפנה"ס, ובסיפורם פרטים רבים שמתאימים לתקופה מוקדמת זו. אלא שהסיפור של השניים לא הועלה על הכתב בזמן אמת, כי אם עבר במסורת שבעל-פה במשך תקופה ארוכה מאד, עד שהועלה על הכתב בסביבות שנת 500 לפנה"ס. וכאשר הועלה על הכתב, הוסיפו לו מחברי התנ"ך פרטים המתאימים לזמנם. פרטים ששירתו את תפיסת עולמם האידיאולוגית והתיאולוגית.  לדברינו, ואת זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור עקדת יצחק בשום אופן לא היה יכול להתרחש בימיהם של אברהם ושרה ההיסטוריים. לדברינו, וגם את זה אנחנו מראים בפרק זה, סיפור העקדה נתפר לכל המוקדם בשנת 500 לפנה"ס והולבש על דמותו של אברהם ההיסטורי.  השאלה, מדוע כותבי התנ"ך הלבישו על אברהם את סיפור העקדה ואיזו תכלית ניסיון כל כך מחריד באכזריותו היה אמור לשרת, עומדת במרכז הפרק שלפנינו.

פרק כב שבספר בראשית מספר על הניסיון שניסה אלוהים את אברהם. אלוהים, כך לפי הכתוב, העמיד את אברהם במבחן האהבה האולטימטיבי: את מי אתה, אברהם, אוהב יותר, את אלוהים או את הבן שנולד לך בערוב ימיך? כדי לקבל תשובה לשאלה נשגבת וחשובה זו, הורה אלוהים לאברהם להעלות את יצחק לעולה.המשמעות של קורבן עולה הוא לקיחת הבהמה שנועדה לשמש בפולחן, הוא הקדשתה השלמה לאלוהים ע"י שריפתה באש. קורבנות אדם, או רצח פולחני, אסורים לחלוטין בתנ"ך, והנה את הפולחן המזעזע והאכזרי הזה ביקש אלוהים שאברהם יבצע בבנו, ביצחק. לאורך הדורות ניסו פרשנים יהודים להרחיק את אלוהים מהניסיון ולהוציא אותו "טוב". הם עשו כן באמצעות סיפור חליפי, סיפור שבינו לבין הסיפור המקורי כמעט שאין שום קשר. בפרק זה אנחנו מספרים שלושה (וחצי) סיפורים חליפיים ומלאי דמיון לסיפור העקדה.

קודם כל, נגיד ברוכים השבים לשרון אלכסנדר! פרק וו שבספר בראשית מספר ש"בני האלוהים" חמדו את בנות האדם, ולפיכך הם ירדו ארצה והולידו להן בנים, הלוא הם הענקים, או הנפילים. בהמשך לדברים אלה מסופר שיצר בני האדם השתנה, ושהרצון לעשות רע ולהשחית השתלט עליהם, עד שבימיו של נוח לא נותרה ברירה בידי אלוהים אלא להביא את המבול על הארץ.  סיפור אודות אלים שיורדים מהשמים ומזדווגים עם בנות האדם, הוא מוטיב מוכר שחוזר על עצמו אין ספור פעמים במיתולוגיות שסיפרו הקדמונים. אלא שהוא עומד בסתירה קיצונית לרוח התנך שמקדם את האמונה באל אחד, אל טהור ומופשט, שאיננו יורד ארצה ובוודאי של מזדווג עם בנות האדם ומוליד להן בני כלאיים מפלצתיים! מדוע כותבי התנך, שהעלו על הכתב את היצירה הכי מתוחכמת והכי משוכללת שנכתבה מעולם, היו חייבים להתפשר ולשבץ בספרם סיפור שעומד בניגוד לאמונתם? איזו בעיה סיפור שכזה פתר להם?  הפרק הזה לוקח אותנו למסע בעקבות מקור הרע בעולם, ולשאלה כיצד חדרה הטומאה והרוע לתוך העולם הטהור שאותו ברא האל הטהור. מסע שעובר דרך המיתולוגיות שרווחו בעולם הקדום ודרך הספרים החיצונים שנכתבו בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנך.

בערוב ימיו התפלגה חצר המלוכה שהקים דוד לשני מחנות יריבים, שהמלחמה ביניהם כבר התלקחה. כל מחנה ביקש שהמועמד שלו הוא שיירש את הכתר. המחנה שבראשו עמדו אדוניהו ותומכיו, ביקש שאדוניהו, היורש החוקי, הוא שיירש את דוד אביו. יואב בן צרויה, שר הצבא שייצג את הצבא, היה התומך החשוב, החזק ביותר של אדוניהו. בראש המחנה השני עמדה בת שבע שביקשה להריץ את בנה שלמה למלוכה, מלוכה שלה לא היה זכאי לפי מעמדו וייחוסו. בניהו בן יהוידע, שהיה מפקד צבא השכירים של דוד, היה התומך החשוב והחזק במחנה זה.  בפרק זה דיברנו על כללי הירושה הקפדניים שהיו מקובלים בעולם הקדום ושמקובלים גם בימינו, שלפיהם מלוכה תמיד, תמיד, עוברת לבנו הבכור של המלך. ואם הבן הצעיר הוא שעולה למלוכה, משמע שמשהו השתבש בחצר המלוכה. ואכן, בימיו האחרונים של דוד החצר שהקים הייתה כְּמֶרְקָחָה. בסופו של דבר, ללא ידיעתו של דוד, תומכיו של אדוניהו הכתירו אותו למלך. משדבר ההמלכה הפירטית נודעה לדוד, הוא העביר את תמיכתו לשלמה – וכך שלמה צעיר בניו עלה למלוכה.  דוד ידע שהמלחמה על ירושת הכתר רק החלה ושביום שבו יילך לעולמו היא תתלקח בשנית במלוא עוזה. כדי לייצב את המלוכה בידי המלך הצעיר וחסר הניסיון, הורה לו דוד לחסל את תומכיו הבולטים של אדוניהו, ובראשם את יואב בן צרויה. בעברית של ימינו, "צוואת דוד" לשלמה, היא שם אחר למה שאנחנו מכנים בשם "טיהור" של יריבים פוליטיים ע"י הוצאתם להורג.  הפרק שלפנינו עוסק ב"צוואה" של דוד ובאופן שבו יצאה אל הפועל, שכחלק ממנה הורה שלמה להרוג גם את אחיו אדוניהו. ואכן, שלמה הצליח לייצב את המלוכה בידיו, רק לאחר שיריביו מבית חוסלו.

הפרק שלפנינו עוסק בשאלה הגדולה כיצד עלה שלמה, צעיר בניו של דוד, למלוכה שלא היה זכאי לה לפי גילו ומעמדו?  לכאורה, כך באמת כתוב וכך גם כולנו זוכרים, דוד נשבע לבת ששלמה יירש את כסאו וימלוך אחריו. אלא שמדובר בזיכרון מתעתע ולא נכון, שהגיע הזמן לטאטא אותו ממוחנו ! ראשית, לצד הבטחת המלוכה לשלמה, התנך מציין בפירוש שהמלוכה נועדה לאדוניהו, שהיה בנו הרביעי של שלמה. שנית, אין דבר כזה שנקרא "הבטחת מלוכה"! להעברת מלוכה מדור לדור ומאב לבנו, יש כללים ברורים וקשוחים שהתקיימו בעולם הקדום ונמשכים עד ימינו. רק אב שמבקש שלאחר מותו בניו יילחמו ויהרגו האחד את השני, יעקוף את הכללים האלה – ודוד בשום אופן לא עקף אותם! אז מה כן קרה בחצר המלך הגווע? כיצד הצליח שלמה לעלות למלוכה שמעולם לא הובטחה לו? לשאלה זו מוקדש הפרק שלפנינו.

הפרק שלפנינו מוקדש לשלוש דמויות: דוד, בת שבע ואוריה החיתי. כזכור דוד חמד את בת שבע שרחצה על גג ביתה. ולמרות שידע שהיא אשתו של אחד מלוחמיו, הוא הביאה לביתו והכניסה להיריון. משדבר ההיריון נודע, ניסה דוד להטיל על אוריה, בעלה של בת שבע, את האחריות להיריון לא רצוי זה.  משהדבר לא צלח בידו, נתן דוד בידיו של אוריה ספר (הכוונה למכתב), שבו הורה לשלוח אותו, את אוריה, אל מותו הוודאי.הפרשה שלפנינו היא אחת המוכרות שבתנך, אלא שהיא מקבלת ממד רחב בהרבה, כאשר מכניסים אותה לקונטקסט של זמן התרחשותה ושל דרכי המשפט שנהגו באותם ימים. בפרק זה אנחנו מגדירים מהו ניאוף, וההגדרה של התנ"ך שונה במידה רבה מזו שבימינו. לפי התנ"ך ניאוף נחשב פשע פשע בדרגה החמורה ביותר, שעונשו הוא הוצאה להורג של זוג הנואפים. אך על מי מוטלת האחריות להרוג את זוג הפושעים? אנחנו מדברים על הדילמה שבה נמצא אוריה, ועל כך שחזר למלחמה במטרה אחת: לצעוד בראש מורם אל מותו! אנחנו שואלים אם בת שבע נפלה קורבן של איש חזק שכפה עצמו עליה, או שמדובר באישה תכמנית וערמומית? וכמובן שאנחנו שואלים מדוע התנך, שרואה בדוד דמות מופת, לא העלים מהביוגרפיה שלו את המעשה המחפיר שעשה.

הפרק הנוכחי חותם פרשת האונס שהתרחשה בבית דוד המלך, שעליה דיברנו בפרק הקודם. אמנון אנס את תמר שהייתה אחותו למחצה. שנתיים לאחר מכן אבשלום, אחיה מאב ומאם, הוציא להורג את אמנון – ונמלט מירושלים. כעבור שלוש שנים חזר אבשלום לירושלים במטרה אחת: למרוד באביו, בדוד, ולהוציאו להורג! ואכן, הוא התסיס את כל שבטי ישראל להפר את הברית שכרתו עם אביו ולצאת ולהילחם בו.  בסופו של דבר המרד כשל ואבשלום נהרג, אך קודם למותו הוא העלה את פילגשיו-נשותיו של אביו אל גג הבית, ושם לנוכח ישראל הוא אנס אותן בזו אחר זו. האם אבשלום היה חולה נפש? התשובה: לא. הוא פעל בהתאם לדרכי המשפט ולנורמות החברתיות שנהגו בזמנו. הוא היה איש גאה שנקם באביו על שמנע ממנו לגאול את דמה של אחותו.

ספר שמואל מספר על פרשת אונס שהתרחשה בתוך משפחתו של דוד. אמנון, בנו הבכור והמיועד הטבעי לרשת את כס המלוכה, התנפל על תמר, שהייתה אחותו למחצה ואנס אותה באכזריות.  שנתיים לאחר מכן, אבשלום אחיה (שנולד לאותה אם ולאותו אב), הוציא את אמנון להורג.  מעשי אונס בתוך המשפחה אינם קשורים לזמן ולמקום. מעשים שכאלה התרחשו בעולם הקדום, והם מתרחשים בימינו, ומבחינה זו הפרשה המזעזעת שלפנינו איננה יוצאת דופן. אך היא כן יוצאת דופן במצב המשפטי ובהגדרה:1.  מי קורבן האונס?2.  מי שופט את הפושע? 3.  מי מוציא לפועל את גזר הדין? וכאן צריך לקחת בחשבון שהאונס התרחש בימים שבהם לאישה לא הייתה זכות על הגוף שלה, ולכן בהגדרה, תמר לא הייתה הקורבן.  לא כבודה חולל כי אם כבוד בית אביה, ובאופן ספציפי כבוד אחיה – ובמקרה זה, של אבשלום. כבודו של אבשלום חולל ונרמס, ועליו הייתה מוטלת החובה לגאול את דמה של אחותו, ולהוציא להורג את אחיו למחצה – ומכאן הדברים הולכים ומסתבכים עוד יותר. הפרשה התרחשה בזמן קריטי שבו חלו שינויים מפליגים בחברה הישראלית.  דוד היה מלך, ולמלכים בעולם הקדום הייתה סמכות שיפוטית. בנקודת הזמן הזו, עליו נגזר לשפוט את בנו הבכור, ולהורות לאחד מחייליו להוציאו להורג. אלא שליבו של דוד לא נתן לו לעשות את הדבר, ובשנתיים הבאות הוא נתן בביתו מחסה לאנס.  חוסר יכולתו של דוד למצות את הדין עם בנו והמחסה שנתן לו בביתו, השפיל וביזה את אבשלום, את גואל דמה של תמר. בכך, דוד במו ידיו הקים לעצמו את המסוכן והקטלני שבאויביו  – את אבשלום! על פרשת האונס ועל התסבוכת המשפטית שלה, עוסק הפרק שלפנינו.

חג החנוכה מתקרב ובא. לפי המסורת ימי החג נקבעו לזכר ניצחונו של יהודה המקבי ושל אחיו, שמרדו באנטיוכוס אפיפנס (הרשע), מלך היוונים ששלט על ישראל, שגזרות אנטיוכוס, שהיו גזרות שמד על היהדות בכללותה, קרויות על שמו. בישראל נקבעו מסורות ואגדות הקשורות בחג החנוכה, החל בסיפור נס פך השמן, וכלה בהדלקת נרות ועוד. אלא שסופגניות ולביבות הן דבר אחד, ואילו המקורות העתיקים שבידינו מספרים סיפור שונה לחלוטין.  האמת היא שמרד החשמונאים/מקבים פרץ בימים שבהם האימפרייה היוונית האדירה שעליה שלט אנטיוכוס, נמצאה בשלבי גסיסה מתקדמים. אמת נוספת היא שהגזרות המפורסמות ניתנו בימים שבהם תהליך ההתייוונות של משפחות הכוהנים הגדולים מבית צדוק שעמדו בראש בית המקדש, נקנתה בשוחד. והאמת היא שהכוהנים היו אלה שדדו את בית המקדש שבראשו עמדו!! בפרק זה נלך בעקבות החיבורים הקדומים שבהם כתובים הדברים האלה ונשאל: מה הייתה מטרת המרד שבראשו עמדו יהודה ואחיו? בפרק זה גם הפער שבין הניסים שעליהם גדלנו לבין המציאות ההיסטורית, מגיע לשיאו! חג חנוכה שמח,ליאורה

מיכל בת שאול שהייתה אשתו הראשונה של דוד, היא גיבורת הפרק ה-16 שמוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. סיפורה של מיכל פותח צוהר מרתק, ועצוב, למעמדה של האישה שחייתה לפני כ-3000 שנים; שחייתה בעולם שבו לנערה היה שווי כלכלי ואביה היה רשאי לממש את נישואייה באופן שהדבר יביא לו את הרווח הפוליטי והכלכלי המירבי.   אלא ששאול לא נהג כמלכי העולם הקדום ולא ניצל את ערכה של מיכל, שאליה התייחס כאל חבילה שניתן למסור מיד ליד. שאול היה חדור במטרה אחת להרוג את דוד! משנודע לו דבר אהבתה של מיכל לדוד, הוא החליט להשיאה לדוד כדי שתהייה לו, לדוד, למוקש. שאול דרש תמורת נישואייה 100 עורלות פלישתים – מוהר נישואין חולני, חסר תקדים ומבזה.  וכאשר לא צלחו תחבולותיו, הוא הפקיע את נישואייה לדוד, והשיאה לגבר אחר – ובפרק זה אנחנו מדגישים שהמצב המשפטי או הנורמטיבי שהתקיים בעולם הקדום, היתיר לו לנהוג כך.  הפרק הזה עוסק בהרחבה בשאלה מדוע נהג שאול כפי שנהג. והוא עוסק בשאלה נוספת: מדוע לימים הפקיע דוד את נישואייה השניים ודרש להשיבה אליו? ומדוע דאג שעד יום מותה לא ייוולדו ילדים למיכל. הפרק הזה מוקדש לנערה, לבת מלך, שהכל היה יכול להיות לה, שבפועל לא היה לה כלום.

הפרק ה-15 בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, מתמקד בשנות מלכותו הראשונות של דוד, ובו אנחנו מדברים על מסעות הכיבוש שלו, שהרי דוד היה מלך כובש. בפרק זה ממלאים תפקיד חשוב שתי דמויות חדשות שנכנסות לראשונה לסיפורנו: אבנר בן-נר ואיש בושת. רבים סבורים שלאחר ששאול ושלושת בניו נספו במלחמה בגלבוע, הדרך למלוכה נסללה בפני דוד – דבר שכמובן איננו  נכון. לשאול נותר בן רביעי, איש בושת, שעתה עלה למלוכה. אלא שאיש בושת היה מלך בובה, ובפועל מי שתפס את מקומו של שאול כמנהיג שבטי ישראל, היה דודו, אבנר בן נר.  אבנר בן-נר התכוון לשמר את הזכות למלוכה בידי בית שאול, והוא חסם בפני דוד את הדרך מכיוון חברון וירושלים, צפונה, לעבר השטחים שנמצאים בתחום ממלכת ירדן וסוריה של ימינו, שטחים שדוד ביקש לכבוש. והמלחמה המרה והעקובה שהתלקחה ביום אחד בין שני המצביאים, גם הסתיימה ביום אחד בברית שלום שכרתו ביניהם.  בפרק זה אנחנו עומדים על ההיגיון שמסביר את מסעות הכיבוש של דוד. אנחנו מדברים על הסיבה שבגללה ביום אחד חדל אבנר להילחם בדוד, ועל הסיבה שפעל בקרב ראשי השבטים לקבל את דוד כמלך עליהם. הברית שנכרתה בין דוד ובין אבנר וראשי השבטים, לא הייתה ברית של אהבה. זו הייתה ברית שבייסודה עמדה הכרת המציאות שאומרת, שאם לא יתלכדו, הם לא ישרדו – ועל הכרת המציאות והכורח להתלכד, אנחנו מדברים בפרק שלפנינו. האזנה נעימה,ליאורה

לאחר הפסקה ארוכה, הגיע הזמן לחזור לסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. לאחר ששאול, שלושת בניו וכל צבאו נחלו תבוסה מרה וצורבת בגלבוע, החברה הישראלית חוזרת לימים שקדמו להקמת המלוכה בישראל. החברה הישראלית נותרה ללא מלך, ללא יורש למלוכה וללא צבא. אבל היא נותרה עם הסכנות שהתעצמו מעברו המזרחי של הירדן – עם הממלכות שהלכו והתגבשו שם, שעוד רגע יחצו את תעלת המים הרדודה שנקראת "נהר הירדן", וישטפו את הישובים שחיו מצידו המערבי, בדרכם לים תיכון. ומבית, היא נותרה, כתמיד, עם הלחץ הפלישתי שאיתו לא הייתה מסוגלת להתמודד.  במציאות שנוצרה רק דוד, שביסס את כוחו בספר המדבר, היה יכול למלא את מקומו של שאול – וזה בדיוק גם מה שהיה.  האזנה נעימה,ליאורה

יום הכיפורים שעליו מספר התנך, היה היום שבו ביצע הכהן הגדול טקס מיוחד שבמהלכו הוא טיהר את בית המקדש מהטומאה שדבקה בו במהלך השנה; שבו הוא כיפר, או טיהר גם את בני ישראל מהטומאה, שעברה מהם לבית המקדש. אלא שהתנך מספר על טקסים דומים שהתקיימו גם במהלך כל השנה – ובעצם, למה?  רבים מאיתנו משתמשים במילה טומאה, מבלי לדעת כיצד נוצרה. ועוד פחות מכך, יודעים שלטומאה יש כוח משלה, שהיא כמו רוח היא עוברת ממקום למקום במטרה לפגוע במקדש, שהרי בדיוק לשם כך, נוצרה! טקסי הטוהרה שעליהם מספר התנך, נועדו לבטל את כוחה הממאיר של הטומאה- ולהסירם. אך ביום שבו חרב בית המקדש, לא היה צורך בהם, ולא היה צורך בכוהנים שביצעו אותה.  ביום אחד רבני החצרות שהיו פזורים בארץ תפסו את מקומם של הכוהנים, והם היו אלה שקבעו את מנהגי יום הכיפורים שנוהגים בימינו, על בסיס מסורות עממיות שרווחו בישראל, מסורות שלא היו קשורות לבית המקדש. בהם המסורת שלפיה כל אדם מישראל, ולא הכוהן, אחראי לכפר ביום הכיפורים על נפשו; ושלפיה בשמים ישנו ספר גדול שעליו כתובים  מעשיהם של בני ישראל.  האזנה נעימה וגמר חתימה טובה, ליאורה

הפרק החמישי והאחרון בסדרה שהוקדשה לסיפורה של הכת שחייתה בקומראן מוקדש לחיי היומיום שניהלה הקהילה, שהאמינו וייחלו שמלחמת "בני אור בבני חושך" תפרוץ ממחנה המגורים שלהם בזמן הקרוב מאד.כאשר תסתיים המלחמה, יחל עידן אחרית הימים שבו יגמול אלוהים לחברי הכת על דבקותם הדתית בו, ואז הם יחזרו בראש מורם לירושלים ולבית המקדש, ולשררה שניטלה מהם בכוח הזרוע. אנשי הכת האמינו שאלוהים ומלאכי הקודש ייקחו חלק במלחמה שתפרוץ מתוך מחנה המגורים שלהם,  ושעל כן על המתחם שלהם להיות טהור מכל צל צילה של טומאה. שכן, הפמליא של מעלה לא תיכנס למחנה שבו מצוי צל צילה של טומאה, דבר שיעכב את הגאולה האלוהית.  החשש מפני טומאה לא היה תיאורטי. הוא הכתיב את החוקים הנוקשים שהתקיימו במחנה, הוא מסביר את היררכיית הטוהרה שהתקיימה בין אנשי הכת ואת החשש שמא נגיעה של אדם שדרגת הטוהרה שלו נמוכה בחבר שדרגת הטוהרה שלו גבוהה משלו, תטמא את האחרון ותחייב אותו להיטהר במקווה. הציפייה הזו מסבירה את דיני העונשים האכזריים שהוטלו על מי שהפר את חוקי הכת ואת העובדה שקיפוח נפש לא דוחה שבת.  הציפייה למלחמת בני אור בבני חושך שהכתיבה כל שעה וכל דקה של אנשי הכת, אכן פרצה. בני החושך ניצחו.ובני האור ניספו.  האזנה נעימה,ליאורה ושרון.

מזה שנים רבות רווחת בישראל, ולא רק בישראל, "אמת ידועה לכל", אמת שאומרת שאנשי הכת שחיו בקומראן קיימו את מועדי הפולחן שלהם לפי לוח שנה "שמשי", שמונה 364 ימים בשנה, ששומר על הערך 7 המקודש, ושמחולק ל-52 שבתות. הפרק שלפנינו יוצא בעקבות "אמת ידועה לכל" זו, אמת שמבוססת על שגיאות בחשבון פשוט, שעליהן הוקם מגדל גבוה של טענות מופרכות, חסרות היגיון  ואבסורדיות. פרק משעשע (וטוב שיש גם כזה), שמוקדש לכל חובבי הפרדוקסים שבינינו. האזנה נעימה, ליאורה

מתוך המגילות עולה שאנשי הכת שחיו במצוק המבודד והצחיח ייחלו ליום  שבו תפרוץ מלחמת בני אור בבני חושך. הוא היום שבו ישפוט אלוהים את היקום ויכחיד את הרשעים, ושמיד לאחריו יפציע "עידן אחרית הימים" והם יחזרו לירושלים ולמקדש, וישיבו לידיהם את השררה שנגזלה מהם בכוח הזרוע. מתוך המגילות עולה בבירור שאנשי הכת, שעזבו את ביתם ופרשו ממשפחותיהם והקריבו את כל חיי ההווה שלהם, האמינו שיום התשלום האלוהי יתרחש היום, אולי מחר, אבל לבטח עוד בימי חייהם.  ולא, לא לאחר מותם ולא בגן עדן.    יופי.  אז מתי יגיע היום הנכסף הזה?   מגילות רבות מעידות שאנשי הכת נהגו לפי לוח שנה מיוחד, שמפורט בספר היובלים, שהוא אחד הספרים החיצונים (אסופת ספרים שלא נכנסה לתנך). כנראה שהם פיצחו את הקוד של לוח השנה של היובלים, ושלפיו הם יכלו לחשב מתי תפרוץ מלחמת בני אור בבני החושך, שבסופה יגיע יום התשלום והם יפשטו את בגדיהם הבלויים והמאובקים וילבשו בגדי הדר ויחזרו לירושלים.  ללא שימצא להם לוח שנה שלפיו יכלו לחשב מתי אלוהים יגמול להם על נאמנותם לו, מדוע הקריבו את כל חייהם על מזבח אמונתם לו?

המגילות מהללות, משבחות ומרוממות עד כדי גוזמה שאין למעלה ממנה את הכוהנים מבית צדוק, כמי שעמדו בראש הכת וכמי שבעידן אחרית הימים יחזרו לירושלים ויעמדו בראש בית המקדש.  סיפורם של הכוהנים מבית צדוק מוכר היטב. מדובר בכוהנים חסרי כל חשיבות וייחוס, שבטוויסט היסטורי הפכו למשפחה החזקה והעשירה ביותר בישראל. משפחה שהחזיקה במשך מאות שנים בשני מרכזי הכוח בישראל: הם עמדו בראש החברה ובראש בית המקדש שעמד בירושלים. ואז ביום אחד הכל הסתיים. הם סולקו מהמקדש והפכו אבק נישא ברוח. אחדים מהם הגיעו לקומראן וייסדו שם כת ששרדה במשך למעלה מ-200 שנים. המגילות שכתבו אנשי הכת ספוגות בכמיהה לחזור לירושלים ולמקדש, ולהשיב לעצמם את השררה שנגזלה מהם. אלא שאנשי הכת הבינו היטב שאין שום סיכוי שהדבר יקרה, ובהדרגה שקעו לתוך עולם אפוקליפטי, שבמרכזו עומדת הציפייה לבואה של "מלחמת בני אור בבני חושך". מלחמה שבה אלוהים ומלאכי הקודש ימגרו את הרשעה מהעולם, ושלאחריה יגיע עידן אחרית הימים שבו, הכוהנים האומללים שחיו בפינה הכי דרומית ושוממת בישראל, ישובו לירושלים ולמקדש. סיפור עלייתה ונפילתה של משפחת הכוהנים מבית צדוק, וסיפור מגילת מלחמת בני אור בבני חושך הם סיפור אחד שעומד במרכז הפרק השלישי.

אנו מעלים היום פרק בונוס שהוקלט בעבר לרגל תשעה באב, אך שטרם הועלה כאן לפודקאסט.    בפרק מתוך התוכנית ״שלושה שיודעים״, דודו ארז וליאורה שוחחו על הסיבות ההיסטוריות שהובילו לחורבן שני בתי המקדש, על תנועות משיחיות - ומה היא משיחות, וכן על תנועות משיחיות שפועלות בימינו, גם בתוך הצבא.   וכן, שיהיה ברור: הצבא נכנע לקבוצות לחץ של רבנים משיחיים שעומדים בראש מכללת בני דוד שבעלי.   האזנה נעימה!

הפרק הקודם הוקדש לשנת 1947 ולסיפור הדרמטי של מציאת המגילות הראשונות ורכישתן. הפרק שלפנינו הולך צעד נוסף קדימה ומתמקד בשני עניינים עיקריים. העניין הראשון עוסק בממצאים הארכיאולוגיים שנתגלו בקומראן. אין ספק שהמגילות, הן הכתר של כל הממצאים כולם, אך הן לא כל הסיפור. באתר חשפו הארכיאולוגים מתחם מגורים קטן, עשיר בממצאים מרתקים וייחודיים, שמעידים שבמקום חייתה קבוצת גברים, שלהם הייתה אוריינטציה כוהנית וטהרנית מובהקת – ועל הממצאים האלה ועל משמעותם, אני מספרת בפרק זה. העניין השני מתרכז במאפיינים המובהקים שמייחדים כת מכל קבוצה אחרת. ואכן, כולנו משתמשים במונח "כת", אך מהי כת? ומה היו המאפיינים והבלעדיים של הכת שחייתה בקומראן במשך יותר מ-200 שנים?

ארבעת הפרקים הבאים בפודקאסט שלנו מוקדשים לסיפורה של כת גברים מסתורית, סגפנית ומבודדת, שהתקיימה במשך למעלה מ-200 שנים בקומראן. אנשי הכת כתבו את "המגילות הגנוזות". מגילות שאותן גנזו בכדי חרס, ואת הכדים הטמינו במערות הפזורות סביב מתחם המגורים שהקימה. מתוך המגילות עולה שמנהיגי הכת השתייכו למשפחת כוהנים מיוחסת ועשירה בשם צדוק, שעמדה בראש החברה הישראלית ובראש בית המקדש השני. ואם כך, מדוע הם נמלטו מירושלים, ומי היו נחשי האפעה שמפניהם נמלטו? מתוך המגילות עולה שאנשי הכת ציפו והתכוננו לבואה של מלחמת קץ הימים, היא "מלחמת בני האור בבני החושך". מלחמה שתפרוץ מתוך מתחם המגורים שהקימו, ושתסתיים ביום שבו שונאיהם "בני החושך" ייפלו לתוך תהומות האש. ואילו הם, "בני האור", ישובו לירושלים ולבית המקדש. וכדי שהציפייה המיוחלת תתגשם, מנהיגי הכת קבעו לאנשיהם שורה ארוכה של דיני טומאה וטוהרה קיצוניים שבקיצוניים, ועונשים אכזריים למי שיפרו את חוקיהם – למה? שרון ואני מספרים את סיפורה של הכת, והפרק הראשון מוקדש לסיפור הלא יאמן של מציאת המגילות, ולסיפורם של פרופ' אליעזר ליפא סוקניק ובנו, אינדיאנה ג'ונס האמיתי – הלוא הוא פרופ' יגאל ידין (שהיה הרמטכ"ל השני). האזנה נעימה,ליאורה ושרון.

השאלה המרכזית שעומדת בבסיס שני הפרקים האחרונים היא מה מסביר תופעה חד-פעמית בתולדות האנושות, והיא הקמת מפעל כתיבה שפעל במשך כ-700 שנים ברציפות, מפעל שהפיק ספר אחד בלבד (שבו גם מסורות קדומות בהרבה)? בפרק השני אנחנו מתרכזים במספר שאלות מרתקות נוספות. האחת היא שכותבי התנ״ך העלימו מספרם את כל המאורעות הדרמטיים שהתרחשו במהלך מאות השנים שכתבו את ספרם. למשל, שהארץ נכבשה ע"י היוונים והרומים, וחורבן המקדש השני (ועוד). אנחנו שואלים מדוע כותבי התנך התמקדו בעבר ההולך ומתרחק של ישראל, והעלימו מספרם אירועים כל כך דרמטיים, שלהם היו עדים? שאלה נוספת, חשובה ונוקבת באותה מידה, היא מה הייתה הסיבה שהביאה לעצירת מאות שנות כתיבת התנך ולחתימתו? מדוע לא כותבי התנך חתמו את ספרם, כי אם חוג החכמים (חז"ל), שלא היו שותפים לכתיבת התנך ולא השתייכו לחוג בית המקדש? מדוע הופסקה כתיבת התנ״ך? לשאלות האלה, ולרבות נוספות, חייב להיות הסבר. ואת ההסבר שרון ואני מציעים בפרק השני שמוקדש לכתיבת הספר החשוב והמשפיע ביותר בתולדות האנושות: התנ"ך! --- שתי הודעות משמחות: יש לנו אתר חדש, ועמוד פטריאון חדש. לשניהם תוכלו להגיע מתוך www.tanakhpodcast.com

קודם כל, ברוכים השבים לשרון אלכסנדר שחוזר לתוכנית בפרק זה! כתיבת התנ"ך נמשכה כ-700 שנים ברציפות, ויש חוקרים המדברים על 1000 שנים – ודי בעובדה זו כדי לקבוע שמדובר במפעל כתיבה חד-פעמי בתולדות האנושות! ברור לגמרי שאף אחד לא מקים מפעל כתיבה במטרה להפיק ספר אחד, שכתיבתו תימשך 700 שנים, בתקווה שבעתיד רחוק ומעורפל הוא ייהפך לספר הנמכר ביותר של כל הזמנים, ויתורגם לשפות שעדיין לא דוברו בזמן כתיבתו. זה לא הגיוני. אלא שזה בדיוק מה שקרה, ועובדה זו היא הסיפור שמאחורי הסיפור! בשני הפרקים שרון ואני יוצאים אל התחנה שעומדת בקצה הראשון של כתיבת התנ״ך. אנחנו יוצאים בעקבות סיפורים פשוטים ובעקבות שברירי סיפורים, ושמות של גיבורים שלא אומרים כלום לאף אחד, שבעיני רבים נראים בנאליים ומגוכחים. אלא שבעיני כותבי התנ"ך, שהיו אחראיים לכתיבת הספר המשוכלל ביותר שנכתב בזמן מן הזמנים, הפירורים האלה היו יקרים מפז, ועל-כן הם מירקו וליטשו אותם ושימרו אותם – ולו אנחנו עמדנו במקומם, היינו נוהגים בדיוק כמותם. להלן, החלק הראשון של הסיפור שעומד מאחורי הסיפור. ליאורה ושרון. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את תמלול הפרק, כאן.

בפרק הקודם העלינו את ההשערה שדמותו של שאול, כדמות של "גיבור טרגי" עוצבה לפי הכללים שהכתיבו את הטרגדיה היוונית, שהועלתה כמחזה לפני כ-3000 שנים ואפילו 4000 שנים. בטרגדיה היוונית, עושה הגיבור טעות שמכונה "הַמַרְטִיָה". ההַמַרְטִיָה היא טעות פטאלית, שנעשתה בהיסח הדעת וללא כל כוונה. אך הטעות, שהיא לב הטרגדיה היוונית, מפעילה את כל ההתרחשויות המובילות למותו הידוע מראש של הגיבור, ולרוב גם של ילדיו. בסיפורו של שאול אנחנו מסמנים V על כל אחד מהקריטריונים של הטרגדיה הייוונית. בפרק זה אנחנו מתמקדים בהַמַרְטִיָה, בטעות הפטאלית שעשה שאול, שחרצה את גורלו ואת גורל בניו. האם מחבר ספר שמואל הכיר את הטרגדיות היווניות וברוח הכללים שלהן עיצב את דמותו של שאול? אף חוקר רציני לא יכול להתחייב, ולהשיב בחיוב על שאלה זו – זה לא רציני. באותה מידה, אף חוקר רציני לא יכול להתעלם מהאפשרות שזה בדיוק, בדיוק מה שקרה! ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמליל כאן.

הפרק המוקדש ל"דמותו הטרגית" של שאול, לוקח אותנו לאחד התיאטראות שפעלו ביוון העתיקה, שבהם הועלו מחזות קומיים, סאטיריים – וטרגדיות, כמובן. והדיבור על ה"טרגדיה היוונית", הוא דיבור על מחזה שפעל לפי כללים ברורים – והכללים האלה, אחד לאחד, מתקיימים בסיפורו של שאול! שאול הוא לא דמות טרגית במובן המקובל בימינו. אבל הוא דמות טרגית משום שבהיסח הדעת הוא ביצע את הטעות, את ההַמַרְטִיָה, שהיא לב הטרגדיה היוונית, שמביאה לחורבנו, ה-happy end הידוע מראש של הגיבור. האם מחבר ספר שמואל הכיר והעתיק לחיבורו את הכללים המכתיבים את הטרגדיה היוונית?המאזינים ישפטו בעצמם! ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמליל, כאן.

הפרק זמין גם בוידאו, כאן: https://www.youtube.com/watch?v=ZrCgtUzsfvw   בפרק החמישי אנחנו שואלים מדוע כותבי התנך גיירו את סיפור המבול הבבלי (שעליו דיברנו בפרק הקודם) והעתיקו אותו לספרם? התשובה מחזירה אותנו לסיפור בריאת האדם שבספר בראשית, ולברכה שנתן אלוהים לבני הזוג הראשון שאותם ברא במו ידיו: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.   התחושה שלפיה בני האדם צוו להתרבות משום שמלכתחילה התקין בהם אלוהים את המוות, מתנגשת במלוא הכוח עם האמונה שברגע מות האדם, גופו הופך טמא בטומאה החמורה והממארת ביותר.   לפי התיאולוגיה המקראית, לא יתכן שאלוהים, שהוא מהות הטוהרה והקדושה, התקין בגוף האדם שהוא עצמו ברא, את הדבר המזוהם ביותר שקיים: את המוות. סיפור המבול הבבלי שהועתק לספר בראשית מספק פתרון לסתירה הגדולה.   ניתן לקרוא את תקציר הפרק כאן.מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברגמעצב האתר: עומר בינדר

אנו ממשיכים עם הסדרה שלנו עבור בני הנוער (והוריהם) שתקועים בבית, בתקווה שלא לעוד הרבה זמן. הפרק זמין גם בוידאו, כאן:https://www.youtube.com/watch?v=7e-U7vvwZlY סיפור המבול שבספר בראשית שכולם מכירים, איננו הסיפור המקורי. הסיפור המקורי סופר בבבל כ-2000 שנים לפני שעבר גיור כהלכה והוכנס לתנ״ך. בסיפור המקורי, נינתו, אלת הרחם, יצרה מטיט שבעה זוגות של בני אדם, במטרה שיהיו עבדים לאלים, שהיו בטלנים גמורים וזללנים. אלא שנינתו לא התקינה בגופם את המוות, ובני האדם שהתרבו והתרבו הפריעו את מנוחתו של אנליל, מלך האלים. אנליל ניסה מספר דרכים להשמיד את בני האדם, אך משהם חזרו והתרבו, הוא הוריד עליהם מבול אדיר, שממנו שרד רק צדיק אחד בשם אתרחסיס, שבנה ספינה שלתוכה נכנסו בני משפחתו וזוג אחד מכל החיות בעולם. בתום המבול החליטה מועצת האלים ליצור בני אדם מדגם מתקדם, שבתוכם מותקן המוות, וזו הסיבה האמתית שכולנו בני תמותה.תקציר הפרק ניתן לקריאה כאן.מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברגמעצב האתר: עומר בינדר

בימים הקרובים, אנחנו נוציא פרקי בונוס עבור בני הנוער (והוריהם!) שתקועים בבית. הפרקים יעלו גם פה בפודקאסט וגם ביוטוב, בוידאו. את הפרק הראשון תוכלו לראות פה: סיפורי התנ״ך: פרק 3: ששת ימי הבריאהhttps://www.youtube.com/watch?v=WdNL3KgcCE0 בפרק הקודם הבאנו שלושה מתוך מאות סיפורים  שמתארים כיצד נברא העולם. אמרנו שהתנך חוזר על אותם מרכיבים שמצויים בסיפורי הבריאה האחרים, ובכל זאת, רק הסיפור שלנו ראוי להיקרא "המפץ הגדול" – ואת זה נוכיח בפרק זה. אבל לפני שנצא לדרך, צריך לומר שבתנך יש שני סיפורי בריאה – ולא אחד. סיפור הבריאה השני מצוי בפרק ג', ובו מסופר כיצד גירש אלוהים את אדם וחוה מגן עדן – וגם אליו נגיע. ניתן לקרוא את תקציר הפרק כאן. מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברגמעצב האתר: עומר בינדר

בימים הקרובים, אנחנו נוציא פרקי בונוס עבור בני הנוער (והוריהם!) שתקועים בבית. הפרקים יעלו גם פה בפודקאסט וגם ביוטוב, בוידאו. את הפרק השני תוכלו לראות פה: סיפורי התנ״ך: פרק 2: כיצד נברא העולםhttps://www.youtube.com/watch?v=kmjsb_WJ8wc   הסיפור של היום לוקח אותנו לסיפורי בריאת העולם שסיפרו בני העמים הקדומים, ואלה יובילו אותנו לסיפור הבריאה שפותח את ספר בראשית,  שאותו אני מכנה בשם "המפץ הגדול". ניתן לקרוא את תקציר הפרק כאן. מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברגמעצב האתר: עומר בינדר

בימים הקרובים, אנחנו נוציא פרקי בונוס עבור בני הנוער (והוריהם!) שתקועים בבית. הפרקים יעלו גם פה בפודקאסט וגם ביוטוב, בוידאו. את הפרק הראשון תוכלו לראות פה: סיפורי התנ״ך: פרק 1: הסיפור של התנ״ךhttps://www.youtube.com/watch?v=5W_ajo5dQjI נדמה שבגלל העובדה שכולנו למדנו תנ״ך בבתי הספר, כולנו מכירים אותו – וזה ממש לא מדויק. ומסיבה זו בפרק הראשון אני עורכת, אם כי בקיצור רב, היכרות ראשונית עם הספר, עם הזמן שאליו מתייחס, וכמובן עם הגיבור הגדול שעליו הוא מספר – אלוהים. כל אחד מכיר את אלוהים כפי שלימדו אותו, או כפי שהוא עצמו מאמין – וזה כמובן נכון. אבל בפרק זה, ובכל הפרקים הבאים, אנחנו נתייחס לאלוהים אך רק באופן שבו מתייחס אליו התנ״ך. ניתן לקרוא את תקציר הפרק כאן. מגישים: ד"ר ליאורה רביד ורועי שטיינברגמעצב האתר: עומר בינדר

פרק זה הוא האחרון בטרילוגיה שהוקדשה ליעקב ולשתי נשותיו: לאה ורחל. ועד חלוף מגפת הקורונה, הוא גם הפרק האחרון בפודקאסט של התנ"ך. מכאן אני אקדיש את כל זמני להכנת תוכניות עבור ילדים. אני מקווה בכל ליבי שמדובר בהפסקה קצרה בלבד, ושעד מהרה נחזור לשגרת חיינו בבריאות שלמה. פרק זה מגלה שלכל שמות בני משפחתו של יעקב יש משמעות. משמעות שמרחיבה את יריעת הסיפור המוכר לכולם, שמגלה מה מסתתר מאחורי השם 'יעקב', ומה הייתה דעתו (השלילית) של המחבר על האיש שזה שמו. המשמעות שהעניקו לאה ורחל לשמות הבנים שהן ושפחותיהן ילדו, מספרים על חיי הנישואין של שתי האחיות. הם מספרים סיפור סמוי שמוחבא בתוך הסיפור הגלוי. סיפור שמפריך לגמרי את הסיפור שמוכר לכל אחד מאיתנו. ומילה אישית: תודה לכל אחד מהמאזינים הנפלאים שליוו, ומלווים, כל פרק ששידרתי מאז שיצאתי לדרך כפודקאסטרית עצמאית. תודה לעומר בינדר המוכשר שלקח על עצמו לעצב את האתר של הפודקאסט שלנו. בזכותו, יש לנו אתר שמסודר בצורה יפה ומסודרת. תודה לשחקנית אורנה כץ, שהלחינה ומנגנת את התו המוסיקאלי שמלווה את התוכניות שלנו. ולבסוף, אך ראשון לכולם, הוא השחקן שרון אלכסנדר. שרוני, תודה ענקית ואין סופית על שהצטרפת לפרויקט התנ״כי. אני כל כך אוהבת לעבוד איתך. כל פרק שאתה משדר הופך את מה שכתבתי לדרמה קולית בדרגה עליונה. תודה על הזמן ותודה על החברות שלך. להשתמע בצד השני של מגפת הקורונה – ועד אז אני עוברת לכתוב ולשדר עבור ילדים. שמרו על עצמכם ועל עצמנו. ליאורה קובץ MP3 כאן. לתמליל הפרק ללחוץ כאן.

ספר בראשית מתאר את הטלנובלה שהתקיימה בביתו של יעקב, שבה כולם שנאו את כולם. יעקב, שהיה נשוי לאחיות לאה ולרחל, אהב את רחל, ושנא את לאה. רחל הצטרפה אליו, ואף היא שנאה את אחותה. ולאה מצידה, קינאה באחותה האהובה. השאלה מה עומד בייסוד היחסים העכורים בבית יעקב עומדת במרכז הפרק שלפנינו. והתשובה לשאלתנו פותחת צוהר למבנה המשפחה שחייתה בעת העתיקה, שבה הגבר היה רשאי לשאת נשים רבות. משפחה, שבה סולם היררכי קשוח קבע את מקומה של כל אישה ואישה. במשפחתו של יעקב, הסולם ההיררכי נשבר והתרסק. ניתן להוריד את הפרק כ-MP3 כאן.  לתמליל פרק לחצו כאן.

יעקב, כך מסופר הגיע לבית דודו אשר בחרן (תחום תורכיה של ימינו), ושם פגש את רחל היפה. הוא התאהב בה וביקש לשאתה – אלא שכלות בעולם הקדום לא ניתנו חינם לבעליהן, כי אם תמורת מוהר נישואין, שניתן לאבי הנערה שנלקחה מביתו. יעקב שהגיע לחרן בכיסים ריקים, שילם את מוהר נישואייה של רחל ב-7 שנות עבודה, שבתומן, ניתנה לו לאה. בלית ברירה הוא עבד 7 שנים נוספות, ובכך הכפיל את מוהר נישואייה של רחל. סיפור אהבתו הגדולה של יעקב, שחתר לעברה של רחל 14 שנים, נקבע בזיכרוננו הקולקטיבי כסיפור אהבה שדבר איננו עומד בדרכה . אלא שהסיפור מלא טעויות מצחיקות, שהופכות אותו לאבסורדי וחסר כל היגיון. בפרק זה אני מפרקת את סיפור האהבה המפורסם ביותר בעולם המערבי – ובונה אותו מחדש. נכון שבכך אני מוותרת על הרומנטיקה, אך הופכת אותו לסיפור הגיוני, שמתאים לזמנו ולימים שבהם חיו גיבורי הפרשה. תימלול נמצא פה, קובץ MP3 כאן.

בלילה האחרון לחייו ביקר שאול אצל בעלת האוב מעין דור וביקש ממנה להעלות את רוחו של שמואל מעולם המתים – ובעלת האוב מילאה את מבוקשו. בפרק זה שרון ואני עוסקים בעולמם שוקק החיים של נשמות המתים. של הרפאים שהם דמויות ערטילאיות, שהם רוח ללא גוף, ושמקום משכנם הוא העולם שמתחת לפני האדמה – בשאול. עד כאן מדובר באמונה עממית שלכאורה אין איתה כל בעיה – אלא שיש בעיה. שכן, התנ"ך איננו מכיר בהישארות הנפש לאחר מות הגוף, ולשיטתו במות הגוף מתה הנשמה ואין לה המשך. ואם לא די בכך, הרי שהתנ"ך גוזר להוציא להורג את כל בעלי האוב שעוסקים בהוקוס-פוקוס ומעלים נשמות מתים משאול תחתיות. ולכן, השאלה מה עושה בספרנו סיפור שסותר את עמדת התנ"ך, מתבקשת מאליה – והתשובה לשאלה מחכה למאזינים בפרק שלפנינו. ליאורה ושרון ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמלול כאן.

אנו שמחים להגיש לכם טיזר קטן לקראת פרק 39 שיתפרסם בשבוע הבא, ״ביקורו הלילי של שאול אצל בעלת האוב״. אתם מוזמנים לשמוע את שרון אלכסנדר מבצע את שירו של שאול טשרניחובסקי, ״בעין דור״. האזנה נעימה, שרון וליאורה

ביום לא בהיר אחד, וללא כל הכנה, נפלה המלוכה על ראשו של שאול ומוטטה אותו מבפנים, והוא נכנס ללופ אין סופי של מרדף אחרי דוד. לופ שחוליו לא נתן לו לעצור. ודוד שברח מפניו ממקום מסתור אחד לשני, הבין שהדרך היחידה הפסיק את שנות המנוסה, היא למצוא מחסה אצל הפלישתים שהיו אויביו הגדולים של שאול. ואכן אכיש הפלישתי שהיה מלך גת, נתן לדוד ולאנשיו את צקלג לשבת בה. הפרק שלפנינו הוא סיפור נוסף על שנות המנוסה של דור. והדגש שעולה מסיפורו הוא ששנות המנוסה לא מוטטו את דוד מבפנים, כי אם בנו אותו. בהדרגה התקבצו סביבו אנשים והוא הפך להם מנהיג. בהדרגה התפתחה אצלו חשיבה צבאית "מחוץ לקופסא", שלא הייתה מוכרת בישראל עד כה, שהייתה מלווה בתובנות דיפלומטיות. דוד, בניגוד לשאול, הגיע למלוכה כאיש בוגר, מוכן ובשל לשאת בעול שציפה לו. שאלה נוספת שהקדשתי לה מקום בפרק זה, היא האם דוד שהצטרף לאכיש הפלישתי, בגד בשאול? כן, או לא? התשובה שמבוססת על המשפט הקדום, מצויה בפרק זה. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן ולקרוא את התמלול כאן.

פרשת נבל הכרמלי התרחשה בימים שבהם נמלט דוד מפני שאול, ששם לו למטרה להרוג אותו. באותם ימים החברה בישראל הייתה חברה שבטית, שעדיין לא הקימה גופי שמירה מוסדיים (כמו משטרה ומג"ב). ושעל כן, המשקים החלקאיים היו יעד ל"שוסי המדבר" (שוסים = שודדים), שהגיחו מהמדבר וגילחו אותם מכל רכושם – ונבל שחי בספר המדבר, היה הראשון להיפגע מידם. הפרשה שלפנינו חושפת בפנינו את החולשה המבנית של החברה השבטית, שלא הייתה מסוגלת להגן על עצמה ועל רכושה, ואת החולשה של מי שנפלט מתוכה ונדחק אל התחתית החברתית – דוד היה אחר. ודווקא בשנות המנוסה התגבשה דמותו, דמות של מנהיג מלידה, שאנשים בוטחים בו והולכים אחריו. דוד הקים יחד עם האנשים שחברו אליו מעין חברת שמירה, שהגנה על המשקים החקלאיים שחיו בספר המדבר, מפני פגיעתם השבטים הבוזזים. ונבל, עשה מה שרבים עשו ועושים עד ימינו: הוא התנער מחובתו לשלם את שכר השמירה שקיבל, וזו, כידוע, הייתה טעות גדולה. בשנים האחרונות קמו אנשים שמציגים את דוד כמי שהקים גוף עברייני שסחט דמי שמירה "פרוטקשן" מנבל הכרמלי, שנפל קורבן בידיו. אלה שעושים כן, הופכים את הטקסט על פניו, ומגלים חוסר ידע בסיסי למציאות של הימים שבהם התרחשה הפרשה שלפנינו – וגם על כך נדבר כאן. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמלול כאן.

פרק בונוס באדיבות ״היסטוריה גדולה בקטנה״.  בין אם אתם חילונים גמורים או יהודים מאמינים, סביר להניח שיצא לכם לפתוח ספר תנ"ך. ובמקום בו יש ספר, יש סופר, ועורך, ואולי גם הוצאה לאור. אז מי באמת כתב את התנך, ולמה? בפרק זה עודד, דור ואני מדברים על ההיסטוריה של תקופת התנ״ך ועל כתיבת התנ״ך.

הפרק החותם את הסדרה שהוקדשה לחזון המרכבה שבספר יחזקאל, מתמקד בהשלכות שהיו לחזון לאחר ימיו של יחזקאל. השלכות שמלוות אותנו עד עצם היום הזה. שנים ספורות לאחר שהנביא הלך לעולמו, החלה שיבת היהודים מבבל לירושלים – וזו שיבת ציון. מנהיגי השבים שחזרו מהגולה האמינו שהם חיים בראשית "עידן אחרית הימים", שהוא חלק מובנה בחזון המרכבה. בפרק זה אני מראה שהאופן שבו הבינו מנהיגי השבים מהגולה את תפיסת "עידן אחרית הימים" היחזקאליינית, הובילה לקרע חברתי עמוק בישראל, שבמרכזו עמדה השאלה: מי יהודי יותר, ומי יהודי פחות – ואדי השאלה הזו מוסיפים לבעבע גם בימינו. אך לא רק ניצני הפילוג שמוכרים בשם "מיהו יהודי", חוצים את אוקיינוס הזמן, גם הציפייה לבית מקדש שלישי שיירד מהשמים ארצה, שאותו "ראה" יחזקאל בחזונו, מוסיפה לבעור בליבם של תנועת נאמני הר הבית, של אנשי מכון המקדש, וכמובן בליבם של נוער הגבעות. האזנה נעימה! ניתן לקרוא את תמלול הפרק כאן, ולהורידו כקובץ MP3 כאן.

בפרק הקודם דיברנו על כך שלפי חזון המרכבה, נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, מעולם לא נכנס לירושלים, לא החריב את בית המקדש שבנה שלמה, לא הרס את העיר ולא הרג את תושביה והגלה אותם לבבל. לשיטתו של יחזקאל, אלוהים ירד ארצה במרכבתו ועשה את העבודה הזו בעצמו! דיברנו על הנסיבות ההיסטוריות ועל המוקש התיאולוגי שחייב את יחזקאל לספר את הסיפור הזה. מוקש שאולי "הוכיח" את עוצמתו האין סופית של אלוהים, אך באותה נשימה הפך אותו לחסר-בית, לאל שאדמתו כבושה, שמקדשו חרב ושעבודת הפולחן שהתקיימה לכבודו פסקה. יחזקאל הבין היטב את הנגזרת של החזון שלו. הוא הבין היטב שעליו לתקן את המצב הזה ולהשיב את אלוהים לבית מקדשו (בית מקדש חדש, ישר מהאריזה, שירד מהשמים, שלו מייחלים נאמני הר הבית החיים בימינו) – ולכך מוקדש הפרק הזה. יחזקאל ערך בחזונו רפורמה המשפטית מרחיקת לכת, שאפשרה את שובה של המרכבה לבית המקדש, ואת שובם של בני ישראל לארצם ולאדמתם. לא חלפו שנים רבות והרפורמה המשפטית שערך בעיני רוחו התממשה בחלקה הגדול – וחבל מאד שהתממשה. שכן היא הפכה קריטריון אובססיבי הקובע מיהו יהודי יותר, ומי פחות. היא פלגה את החברה הישראלית שחייתה לפני 2500 שנים, והיא מוסיפה לפלג את החברה שבה אנחנו חיים. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן. לתמלול הפרק לחצו כאן.

הנביא יחזקאל שחי בבבל (תחום עיראק של ימינו) ראה באחד הימים את השמים נפתחים, ומתוכם מגיח רכב אש, שנחת בחצר בית המקדש שעמד בירושלים. רכב האש, הוא כמובן, המרכבה המפורסמת, שבה ירד אלוהים ארצה במטרה להרוס את בית המקדש שבנה שלמה, להחריב את ירושלים ולהרוג את יושביה! סיפור בואה של המרכבה האלוהית לשחת את הארץ, פותחת בפנינו חריר קטן לספרות הנבואית. היא חושפת את ההתנגשות החזיתית והמרסקת שאיתה התמודדו הנביאים, שהאמינו בכל ליבם בעוצמתו וצדקתו האין סופית של אלוהים, לנוכח המציאות שבה חיו. בפועל, אמונתו של יחזקאל, לא אפשרה לו לתאר "חזון" שונה מזה שתיאר. הוא לא היה יכול לספר שנבוכדנצר, האימפרטור הבבלי היה זה שהחריב את ירושלים ואת המקדש. על הקשיים הגדולים שהציבה אמונתו הגדולה של יחזקאל באלוהים, ועל הפתרונות המקוריים שמצא להם, אני מדברת בפרק מאלף זה. ניתן לקרוא את התימלול של הפרק כאן, ולהוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן.

לרגל יום כיפור, אנו מגישים לכם פרק בונוס. מהי האמת מאחורי יום כיפור? האם הוא באמת ״יום הדין״, או שמא משהו אחר? ליאורה ענתה על השאלות במסגרת הפודקאסט ״שלושה שיודעים״ (באדיבות כאן), ואנו שמחים לשתף איתכם את תשובותיה ואת השיחה שלה בנושא עם דודו ארז בפרק הזה.

בפרק זה עו"ד יגאל בורוכובסקי ואני בוחנים את סיפור המעשה שאירע בגן עדן, שבגללו השליך אלוהים מגנו את בני הזוג הראשון ואיתם את כל החיות כולן. התמודדנו עם שתי שאלות גדולות:1. איזו תכלית ממלא הסיפור אודות גן הפלאי, למה מלכתחילה הוא נכתב? 2. מדוע אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע, הייתה הפשע המושלם, שחילץ את כותבי התנ"ך מהגן ואפשר להם להתניע את העולם הריאלי שבו אנחנו חיים? ההליכה בעקבות שתי השאלות הגדולות, הובילה אותנו אל הקושי הגדול שמציבה האמונה באל אחד, צודק, מושלם ואין סופי, שבהכרח ברא עולם מושלם – וגן עדן היה עולם מושלם. אלא שהגן היה מקום קפוא, סטאטי, שדבר לא התרחש בו. ואכילת הפרי האסור ש"חילצה" את כותבי התנ"ך מהגן, הכניסה אותם למלכודות היסטוריות ותיאולוגיות אחרות. שלהן, בסופו של דבר, מצאו פתרון בבניית עולם אוטופי, שעתיד להגיע ב"עידן אחרית הימים". הפרק שלפנינו הוא מסע תיאולוגי והיסטורי כאחד – אחנו מקווים שתצטרפו אלינו למסע, ושבסופו תשתפו את הפרק, כדי שגם אחרים יוכלו להצטרף אלינו. האזנה נעימה,ליאורה ויגאל ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמלול כאן.

פרק בונוס עבור 9 באב. במסגרת התוכנית ״שיחות לילה״, אבי כץ אירח את ליאורה רביד ואת עו"ד יגאל בורוכובסקי. יחד, הם ניתחו את השאלה: האם מקרה ט' באב יכול לקרות גם היום? לינק לפרק ב-103 FM: להלן.

מחבר ספר שמואל תיאר, בעדינות ובחמלה, את הסולם העולה במחלה שהשתלטה על כל חייו של שאול, שלא אפשרה לו לנהוג אחרת מכפי שנהג: לרדוף אחרי דוד במטרה להוציאו להורג. בפרק זה שרון ואני מלווים את מסע הייסורים של שאול, שמנרדף הפך רודף, ושל דוד שברח מפניו. וגם כאן, כתמיד, שרון ואני מקדישים מקום לדרך עבודתם של עורכי התנ"ך, שליקטו לספרם גרסאות שונות שהשתמרו בזיכרון של קבוצות שונות בישראל, שסיפרו את אותו סיפור, רק במילים אחרות. ניתן לקרוא את תימלול הפרק כאן, ולהורידו כקובץ MP3 כאן.

פרק שביעי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים של ספר שמואל בשנים שבהן שקע שאול לתוך עולם של צללים, עלה דוד הצעיר על הבמה ההיסטורית – והוא לא עלה פעם אחת, כי אם שלוש. וכל אחת משלוש הפעמים, הייתה הפעם הראשונה. בראשונה משח שמואל אותו למלך. בשנייה נכנס דוד לתנ"ך כמנגן בכינור שהובא כדי לגרש את רוחות הבעתה שתקפו את המלך המיוסר. השלישית היא סיפור המלחמה בעמק האלה, שבה הרג דוד את גולית, הענק הפלישתי. (ובשלישית, שרון אלכסנדר "נכנס לנעליו" של גולית ונותן את אחד הקטעים החזקים והמצחיקים ביותר ששמעתי בחיים שלי. וגולית המסכן לעולם לא יחזור ולא יהיה מה שהיה...) כל אחת משלוש הגרסאות היא עולם ספרותי והיסטורי שעומד בפני עצמו. ושלושת הסיפורים יחד שופכים אור נדיר על דרכי העריכה המיוחדים של התנ"ך, ועל החשיבות העצומה שייחסו כותביו לנוסחים השונים ולשרידי סיפורים שהגיעו לידיהם. ניתן לקרוא את התמלול כאן, ולהוריד את הקובץ כ-MP3 כאן.

הפרק השישי בסדרה זו מוקדש לשסע העמוק ביחסים ששררו בין שאול לבין בנו הבכור, יונתן. פרק זה מראה שלקרע זה היו שתי סיבות גדולות, שכרוכות ומלופפות זו בזו: האחת היסטורית והשנייה מחלתו של שאול שכבר החלה פורצת החוצה. הסיבה ההיסטורית מעידה, ששאול שנלחם כל ימיו בפלישתים, שלכאורה היו האויב המר של בני ישראל – נלחם באויב הלא נכון!לדברינו, אין ספק שיונתן, שראה את המציאות נכוחה, הבין שהמלחמה בפלישתים, שהייתה מלחמה ללא הכרעה, הקיזה לשווא את דם שני הצבאות, וחשפה את ישראל ואת הפלישתים לאיוב משותף שסיכן את קיומם של שניהם כאחד. אלא שבנקודה היסטורית זו, שאול כבר לא היה כאן. ויונתן לעולם לא יוכל להחזירו ... האזנה נעימה, ליאורה ושרון ניתן להוריד את הקובץ כ-MP3 כאן, ולקרוא את התמלול כאן.

שלושה גיבורים ראשיים לוקחים חלק בסיפור המגילה: רות, האלמנה הצעירה בת ארץ מואב; נעמי, האם הזקנה ששכלה את שני בניה, שהבכור שבהם היה בעלה של רות. ובֹעז, האיכר העשיר שפגש את רות לאחר שהתאלמנה, ופרס את חסותו עליה ועל חמותה. סיפור המגילה מתרחש בפרק הזמן שבין פסח לחג השבועות, ועל כן נהוג לקרוא אותה בחג השבועות. על פני השטח לפנינו סיפור אהבה יפה וקל להבנה, שנרקם בין איכר עשיר לבין אלמנה צעירה וענייה, שתלאותיה תמו לאחר שנשא אותה לאישה – אלא שאין דבר רחוק יותר מהאמת. המגילה היא סיפור מורכב, שמקיים את הפרדוקס שבו "השלם גדול ממספר חלקיו". ואכן, מי שמכיר היטב את חוקי התנ"ך, יכול להבחין שהיא מושתתת על מערכת חוקים ענפה ומשוכללת, שנועדה להיטיב עם החלש ובאופן מיוחד עם האישה. אחד החוקים האלה הם נישואיי ייבום, שבימינו הם הפכו תופעה מחפירה, שבה הדיינים היושבים בבתי הדין הרבניים, משתמשים בסמכותם, כביכול בשם התורה, כדי לעגן אלמנות ולעצור את חייהן למשך שנים ארוכות. אלא שההיפך הוא הנכון! נישואיי ייבום הם מהחוקים המתקדמים והנאורים ביותר בתנ"ך, שנועדו להגן על זכויותיה של האלמנה, ולמנוע מצב שבו היא תיהפך עגונה בידי בני משפחתו של בעלה המת! חג שבועות שמח,ליאורה ושרון ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התימלול כאן.

בפרק החמישי בסדרה המוקדשת לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל, שרון ואני מנתחים את יחסו של הסופר המקראי לשמואל, דרך המעשים שייחס לו והדברים שהשמיע בשמו. ספר שמואל מתייחס בפירוט לשני סיפורי מלחמה, שחושפים את דעתו של המחבר על המנהיג שהספר נקרא על שמו. שני הסיפורים חושפים דמות שונה לחלוטין מזו שמוכרת למרבית האנשים. ושניהם הם כתב אשמה נגד שמואל, שעשה כמיטב יכולתו להכשיל, להחליש ולהשפיל את שאול. בקרב מכמש איחר שמואל לבוא לברך את הלוחמים לפני צאתם למלחמה, איחור שהסב נזק ללוחמים ולאוכלוסייה שעליה יצא שאול להגן. איחור שנוצל ע"י אויביו. הסיפור השני הוא סיפור המלחמה בעמלק, שהיה שבט של נוודים בוזזים, שנהגו לפשוט על היישובים הישראלים ולשדוד אותם. שמואל, בשם אלוהים, שלח את שאול להילחם בהם. הוא ציווה על שאול לשרוף את רכוש העמלקים ולהרוג את כל אנשיהם. מכיוון ששאול לא מילא את הצו כלשונו, הדבר נחשב לו לפשע כלפי אלוהים – האמנם??? או שהצו נחשב דווקא גנאי לשמואל? השלל שאותו ציווה שמואל לשרוף אותו באש, היה רכושם של התושבים הישראלים. הוא היה האוכל שלהם. ובמקום להשיבו לכפריים, ציווה שמואל לשרוף אותו באש – וזו רק ההתחלה... ניתן לקרוא את תמלול הפרק כאן, ולהוריד אותו כקובץ MP3 כאן.

בפרק הראשון, כמו גם בפרק השני, הראיתי שסיפור יציאת מצרים איננו סיפור אחד, כי אם שני סיפורים ששזורים זה בזה. הסיפור האחד הוא סיפור גרנדיוזי, כביר, עמוס ניסים ונפלאות שעשה אלוהים ליוצאי מצרים, שנועדו להלל את כוחו האין סופי. הסיפור השני הוא סיפור היסטורי, או ליתר דיוק אסופה רחבת היקף של נתונים שעומדים בכל מבחן היסטורי, ושלרבים מהם יש עדות ארכיאולוגית עקיפה, אך משמעותית. בפרק זה אני מעלה את השאלה: כיצד מצבור נתונים היסטוריים שהיו יכולים להתקיים אך ורק במצרים, ואך ורק בנקודת זמן אחת, הגיעו לידי כותבי התנ"ך שחיו כ-750 שנה לאחר הזמן המשוער של יציאת מצרים? גם הפרק הזה הוא שני מסעות. האחד הוא מסע בעקבות יוצאי מצרים. והשני הוא מסע בעקבות סופרי התנ"ך שהפכו סיפור מסע שעומד בכל מבחן היסטורי, לסיפור שרבים מטילים ספק גדול בייתכנותו. אז האם סיפור יציאת מצרים היה, או לא היה? התשובה מצויה בפרק זה. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמלול, כאן.

מדי שנה לעת התקרב חג הפסח, מתעורר מחדש הוויכוח אם סיפור יציאת מצרים, שהוא הסיפור המכונן של העם שלנו, הוא אמת או בדיה. בפרק זה, אני מביאה כמה מהטענות הבולטות שהשמיעו חוקרים שטוענים בתוקף שסיפור יציאת מצרים, לא היה ולא נברא, שהוא חסר כל בסיס וייתכנות היסטורית – ומראה שבטענות שהשמיעו נפלו טעויות מתודיות שמפילות את כל מה שאמרו. סיפור יציאת מצרים, איננו סיפור אחד, כי אם שניים. סיפור בתוך סיפור. הסיפור הגדול גדוש מעשי ניסים ונפלאות, שנשמעים אבסורדיים לחלוטין לאדם שמגדיר עצמו 'חילוני'. ואילו הסיפור הקטן, שטמון בתוך הסיפור הגדול, מכיל עובדות נכונות ופרטים רבים, רבים מאד, שהם נכונים לגמרי ושהתקיימו במציאות – ואם סיפור יציאת מצרים הוא בדיה מוחלטת, כיצד ידע מחבר הסיפור על קיומם של אותם פרטים ? בפרק זה אני מסבירה את החשיבות הגדולה של שני הסיפורים: הניסי והפלאי, וההיסטורי והריאלי. ניתן לקרוא את תמלול הפרק כאן, ולהורידו כקובץ MP3 כאן. האזנה נעימה וחג שמחליאורה

שלוש פעמים משח, או הכתיר, שמואל את שאול למלך על ישראל – ושלוש ההכתרות הללו נוצלו על ידי שמואל כדי לבזות את שאול ולהשפילו. ואנחנו שואלים כאן, מאימתי מכתירים את אותו אדם שלוש פעמים, ואיך קורה שטקס שאמור להיות חגיגי ורב רושם, הופך מופע מלא זעם ודברי חרפות? בפרק זה שרון ואני נראה ששמואל בחר בכוונה בשאול להיות מלך, כדי להכשילו. הוא בחר בו משום שזיהה שקומתו הגבוהה של שאול, עומדת בניגוד מוחלט לאישיותו חסרת הביטחון. ואכן, שמואל השתמש בשאול כשעיר לעזאזל כדי לנקום במנהיגי השבטים שהדיחו את בניו מהכהונה, ועל שלמורשתו לא היה המשך. בפרק זה, כדרכנו, אנחנו מציפים את המציאות ההיסטורית שמשמשת כרקע לסיפור כולו. ולא פחות מכך, אנחנו מתמודדים עם הפער שבין הטקסט הכתוב, לבין האופן הסטריאוטיפי, הפלקטי והשטוח, שבו מלמדים בבתי הספר. ניתן לקרוא את תמלול הפרק כאן, ולהורידו כקובץ MP3 כאן.

פרק ח' שבספר שמואל, מספר על היום שבו הגיעו זקני השבטים לביתו של שמואל ואמרו לו שני דברים:1. שני בניו, יואל ואביה, הם צמד חוטאים. לפיכך הם לא יוכלו לרשת את מקומו של שמואל. הפירוש המעשי של הודאה זו היה ששושלת כוהנים שתישא את שמו של שמואל, לא תקום ולא תהייה – והיא באמת לא קמה ולא הייתה.2. בהמשך ישיר להדחה, ביקשו הזקנים משמואל שישים מלך עליהם. מלך שייצא בראש הצבא וילחם את מלחמותיהם, כפי שהיה מקובל בעולם הקדום. השאלה הגדולה שעומדת במרכז הפרק, היא מדוע ביקשו הזקנים, לשנות את פניה של החברה השבטית, המסורתית, ולהפוך חברה מלוכנית? מדוע ביקשו לוותר על מעמדם כמי שעומדים בראש החברה, ולהכפיף עצמם למרותו של מלך, שנהנה מזכויות שלא היו להם? בפרק זה אני עומדת על יתרונותיה המועטים של החברה השבטית, ועל חסרונותיה הרבים. ומראה שהשינויים המפליגים שהתחוללו במזרח הקדום של אותם ימים, חייבו את הזקנים לעשות את מה שעשו: להתלכד ולהעמיד מלך בראשם. שאם לא כן, שבטי ישראל היו נכבשים וחדלים להתקיים. שמואל התנגד לבקשת הזקנים מנימוקים תיאולוגיים, של בגידה באלוהים. אלא שמאחורי טענותיו הסתתר עלבון צורב על שבניו הודחו מהכהונה ושלמורשתו לא יהיה המשך. העלבון, ואש הנקם שהוצתה בליבו, מסבירים מדוע בחר בשאול, הדמות הכי פחות מתאימה, להיות מלך בישראל. והם אלה שיסבירו את כל מעשיו הבאים. האזנה נעימה,ליאורה להוריד את הפרק כקובץ כאן. ניתן לקרוא את התמליל כאן.

לרגל החג, אנו מגישים לכם פרק בונוס. האם מגילת אסתר התרחשה במציאות? ליאורה ענתה על השאלה במסגרת הפודקאסט ״שלושה שיודעים״ (באדיבות כאן), ואנו שמחים לשתף איתכם את תשובתה ואת השיחה של בנושא עם דודו ארז בפרק הזה.

בזיכרון ההיסטורי נחרטה דמותו של שמואל כילד שנולד בחסד אלוהים לאישה עקרה, שהוקדש לאלוהים עוד בטרם הרתה אמו. ומשנולד, הפקידו אותו הוריו בידיו של עלי, הכהן הקשיש שעמד בראש מרכז פולחני קטן, בשילה שבשמרון. שם, בשילה, פרח הכהונה הקטן גדל והפך ברבות הימים לכהן ולמנהיג. אלא שניתוח סיפור הולדתו התמים של שמואל מעלה ספק גדול מאד בדבר תמימותו. מנקודת מבט ספרותית, תיאולוגית והיסטורית, עולה תמונה שלפנינו סיפור שנתפר כדי לספק "תעודת כשרות" לאדם שהדיח שושלת כוהנים לגיטימית, שהפך כהן למרות שלפי מוצאו לא היה זכאי למלא את תפקידו. האם שמואל היה כוהן או מורד? האזנה נעימה! ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התימלול, כאן.

אלוהים, כך מספר התנ"ך, "עצר" את רחמן של שרה, רבקה, רחל, אשת מנוח – וחנה, כמובן, ולכן הן נקראות "עקרות". אלא שאת עקרותן צריך להבין במשמעות של התנ"ך, ולא במשמעות המקובלת בימינו. בתנ"ך קיימת תפיסה חד-משמעית, שלפיה אלוהים שולט על הפריון בעולם, ובכלל זה על פוריותה של האישה. המשמעות של תפיסה זו היא, שהתנ"ך איננו מכיר בעקרות כתוצאה של לקות פיזיולוגית כלשהי. הנשים שהזכרתי היו עקרות משום שכך גזר להן אלוהים. וכאשר הוא החליט "לפתוח את רחמן", הן הרו וילדו. ובכל זאת, חנה נבדלת מהן. היא עשתה מעשה שאף אישה בתנ"ך לא עשתה. חנה נדרה נדר. ונדר הוא עסקה חד צדדית, של תן וקח, שמבצע הנודר עם אלוהים. אם אלוהים יעתר לבקשת הנודר ויתן לו את מבוקשו, אזי הנודר יקריב לו את הדבר היקר ביותר שיש לו. והדבר היקר ביותר שיש לאדם, זה בנו או בתו – וזו בדיוק הייתה העסקה שביצעה חנה! שנה לאחר מכן נולד שמואל. ושמו משקף את נדרה של אמו – הילד שניתן לה בהשאלה, יוחזר לנותן. לאלוהים : "וַיִּזְכְּרֶהָ יְהוָה. וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים, וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שְׁמוּאֵל כִּי מֵיְהוָה שְׁאִלְתִּיו." שמואל נולד, ומשנגמל מיניקה (בערך בגיל 3 שנים), חנה הביאה אותו למרכז פולחני קטן שעמד בשילה (שבשומרון), והפקידה אותו בידי עלי, הכהן הקשיש שהיה מופקד על המרכז – ושם נטשה אותו. בתמורה לקורבנה של האישה, שבאומץ לב קיימה את נדרה והקדישה לאלוהים את הבן שייחלה לו, נולדו לה עוד חמישה ילדים. השתלם לה. ושמואל ??? פרח הכהונה הפעוט, שעל גבו נעשתה העסקה, ננטש על ידי אמו. והוא לא ננטש פעם אחת, כי אם פעמים רבות. שכן בכל שנה חנה באה לבקרו במרכז הפולחני, ובתום הביקור היא שבה לביתה יחד עם כל בני משפחתה – אך בלעדי שמואל. פרק זה הוא הראשון בסדרה שתוקדש לגיבורים הגדולים שעליהם מספר ספר שמואל. אנחנו נספר את סיפורם לאור התמורות ההיסטוריות שהתחוללו בזמנם, שמסבירות את הישגיהם הכבירים ואת כשלונותיהם הצורבים. האזנה נעימה,ליאורה ושרון. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ואת התימלול ניתן לקרוא כאן.

יפתח, שספר שופטים מביא את סיפורו, גורש מביתו על ידי אחיו ועל ידי זקני הגלעד. והגירוש, הוריד אותו אל התחתית החברתית. יפתח הפך מנודה, בן בלי בית וללא מסגרת חברתית שאליה השתייך. אך משפרצה מלחמה, הזקנים שגירשו אותו, חזרו אליו והתחננו בפניו שילחם למענם ויצילם. ובתמורה, כך הבטיחו ליפתח, הוא ישוב אליהם ויעמוד בראשם. ומהתחתית הבזויה ביותר, הוא יתנשא אל רום המעלה החברתית. יפתח קיבל את הצעת הזקנים, אך לפני שיצא למלחמה הוא נדר שאם ישוב כמנצח, הוא יקריב לעולה את הראשון שייצא מפתח ביתו – והראשונה שיצאה לקראתו הייתה בתו היחידה. בפרק זה אנחנו מראים שנדר בתנ"ך, הוא עסקה שטנית וחד-צדדית, שלה מתחייב הנודר. אנחנו מראים שלנדר יש מחיר קבוע, שלא ניתן להתמקח עליו ושאין לו התרה. אם אלוהים ייעתר לעסקה, דבר שקורה לעתים נדירות בלבד, אזי על הנודר לקיים פולחן דתי, רצחני, שבמהלכו הוא יקריב את בנו, או את בתו לאלוהים – זה המחיר. בעברית של ימינו, הדבר מכונה "רצח פולחני" - וזה היה המחיר ששילם יפתח, ושילמו מלכים נוספים. האזנה מצמיתה ומצמררת,ליאורה ושרון ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן, ולקרוא את התמלול, כאן.

בפרק בונוס זה, דודו ארז מהתוכנית ״שלושה שיודעים״ מארח את ליאורה בשיחה סוערת על מרד המקבים, שנערכה בשידור חי בבית אריאלה. את ילדי בית הספר מלמדים שמרד המקבים פרץ בעקבות גזרות הדת שגזר אנטיוכוס הרשע – זו אמת. אולי חצי אמת. אולי בכלל רק רבע אמת. התכנית שבה התארחתי הייתה הזדמנות טובה לקעקע את המסורת שעליה מגדלים את הילדים שלנו, ולספר שהמרד היה, בראש ובראשונה, נגד משפחת כוהנים וותיקה בשם צדוק. הכוהנים מבית צדוק החזיקו ברסן הכהונה הגדולה במשך מאות שנים, ולפי המקורות שבידינו הם היו ראשוני המתייוונים – הגרועים, המושחתים והרצחניים שבהם. בפרק זה אני מספרת כיצד בני משפחה זו שיחדו את אנטיוכוס, המלך היווני, שיעביר את הכהונה הגדולה מראש לראש. על רציחות בבית המקדש ועל כוהן גדול שיצא בראש צבא יווני ושדד את אוצרות בית המקדש, כדי שיוכל לשלם את השוחד למלך ששם אותו בראש המקדש!!! דודו ואני דיברנו על כך שמטרת המקבים הייתה לסלק את שושלת בית צדוק מבית המקדש, משום שהמקדש היה הבנק הקדום, והמקום שבו נשמרו אוצרות כסף וזהב – וזה בדיוק מה שהם עשו! שושלת צדוק הוותיקה אכן הושלכה מהמקדש, והמקבים לקחו את רסן הכהונה הגדולה לעצמם – וזה הסיפור שמסופר בספר המקבים, שאותו לא מספרים לילדים.

"הספרים החיצונים" הוא שם שניתן לאסופת חיבורים רחבת היקף שמרביתה נכתבה בארץ ישראל, במקביל לימים שבהם נכתב התנ"ך. מכיוון שחז"ל אסרו לקרוא בספרים החיצונים, הם הוצאו מארון הספרים היהודי ובהדרגה נעלמו מהארץ, ואך מעטים יודעים על קיומם. בסדרה ייחודית זו, שהוקדשה לספרים החיצונים, שרון ואני הוצאנו מתהום הנשייה והשכחה ארבעה חיבורים ששייכים לאסופה רחבת היקף זו. כל אחד מהחיבורים שעליהם דיברנו אישר את המנטרה שעליה חזרנו פעמים רבות, מנטרה שאומרת שיותר משאנו עם התנ"ך, אנחנו עם הספרים החיצונים! הספרים החיצונים הם ה-DNA של היהדות ושל הנצרות, ומרביתנו לא יודעים על כך. הפרק האחרון בסדרה הוקדש לשלוש שאלות גדולות: 1. מי היו היהודים שכתבו את הספרים החיצונים?2. מדוע חכמי המשנה אסרו לקרוא בהם?3. כיצד חזרה אלינו אסופת ספרים רחבת היקף זו? התשובה לשאלות אלו היא מסע בזמן. היא לוקחת את המאזין אל תקופת התנ"ך, אל ימי המשנה ואל הימים שבהם התפצלה הנצרות מהיהדות. היא מחזירה לחיים ואלינו נתח חשוב מהעבר שלנו, ממי שהיו אבותינו הקדומים, וממי שאנחנו היום. להורדת הקובץ כ-MP3 ניתן ללחוץ כאן, ולקריאת התמלול, כאן.

הספרים החיצונים הם אסופת חיבורים רחבת היקף שנכתבה במקביל ובחפיפה לכתיבת התנ"ך. אך הספרים החיצונים נאסרו לקריאה, הוצאו מחוץ לארון הספרים היהודי, ובהדרגה נעלמו מהארץ, ולכן רק מעטים יודעים על קיומם. למרות שנעלמו, הם חדרו במלוא עוצמתם למשנה, לתלמוד ולברית החדשה - והאמת הזו היא עובדה מרתקת וחד-פעמית בהיסטוריה הארוכה של עם ישראל. בסדרת הפרקים שהוקדשה בספרים החיצונים, הוכחנו את המנטרה שעליה חזרנו פעמים רבות, שאמרה שיותר משאנו עם התנ"ך, אנחנו עם הספרים החיצונים. פרק הסיום הוא מסע בעקבותיהם של הסופרים החיצונים. מי הם היו? וכיצד קרה שלמרות שהם נאסרו לקריאה, הם חלחלו למשנה ולתלמוד והשפיעו על זהותנו? והאם ממרחק של אלפי שנים, בני השבטים שאבדו ואינם, מנופפים לנו לשלום ואומרים לנו שהם תמיד היו כאן ואיתנו? להורדת הפרק כ-MP3 ניתן ללחוץ כאן, וכדי לקרוא את התימלול, כאן.

סיפור המסע של אברהם ובני משפחתו מאור (כשדים) לארץ כנען, מסתכם ברשימת שמות יישובים אחדים, שדרכם עברו ההולכים. היות ששמות היישובים לא אומרים שום דבר לאף אחד, מרבית חוקרי התנ"ך קבעו שסיפור המסע הוא מיתוס קדום, חסר כל ערך ובסיס היסטורי. בשני הפרקים האחרונים אנחנו מתמודדים עם שאלה אחת בלבד: האם המסע עובר את מבחן הייתכנות ההיסטורי –כן, או לא? כדי לקבל תשובה מהימנה ומוכחת, היה על שרון ועלי לעשות עבודת חלוץ שטרם נעשתה במחקר: לשחזר את סיפור המסע! אנחנו פרסנו את שמות היישובים שדרכם עברו ההולכים על פני מפה היסטורית רחבת היקף. מפה שהתמקדה במציאות החברתית והכלכלית שהתקיימה בסביבות שנת 1800 לפנה"ס – הזמן המיוחס לאברהם. ואכן הגענו לתשובה מנומקת היטב. אני מבקשת לציין שני דברים:1. שני הפרקים הם עיבוד לפרק מתוך הספר שלי: "התנ"ך היה באמת". את הספר ניתן להשיג בסטימצקי (במחיר מלא), או ישירות אצלי (בהנחה משמעותית). הספר תורגם לאנגלית, והוא מתנה יפה ואיכותית למי שאיננו יודע עברית. 2. בתום ההקלטה התפתחה שיחה ספונטנית בין שרון לביני. שיחות שכאלה הן עניין שבשגרה, אך הן תמיד נמחקות. הפעם בשל העובדה שהיא פותחת מעט על "מאחורי הקלעים הפוליטיים" שמאחורי חקר התנ"ך, גם היא, ברובה, עולה לאוויר. ניתן להוריד את הפרק כ-MP3 כאן, ואת תימלולו ניתן לקרוא פה.

בפרק זה השחקן שרון אלכסנדר ואני מבררים מה עומד מאחורי רשימת שמות היישובים שדרכם עבר המסע של אברהם ושרה מאור (כשדים) לארץ כנען. מרבית חוקרי התנ"ך נחושים בדעתם שהמסע הוא לא יותר מאשר מיתוס שהתקדש בתודעה היהודית והנוצרית. אלא שככל המיתוסים, גם הוא לא התרחש במציאות ולכן הוא חסר כל ערך היסטורי. בשני הפרקים הבאים שרון ואני בוחנים מחדש עמדה נחרצת זו. האם יתכן שהחוקרים פספסו משהו? האם יתכן שמאחורי רשימת שמות היישובים שדרכם עברו ההולכים, מסתתר מסע הירואי, אמפירי, שעובר את מבחן ההיתכנות ההיסטורית? מיתוס, או היסטוריה? להורדת הפרק כ-MP3, ניתן ללחוץ כאן, ואילו לקריאת התמלול לחצו כאן.

ספר טוביה נכתב בסביבות שנת 350 לפנה"ס, והוא אחד הספרים החיצונים הקדומים ביותר ששרדו בידינו. מדובר במעשייה מקסימה, שמספרת על בני שתי משפחות שנפגעו קשות על ידי השד אשמדאי, שהוא שר השדים. בבית המשפחה הראשונה כישף השד ציפורים שהטילו את הלשלשת שלהן על עיניו של טובי (אביו של טוביה) וגרמו לעיוורונו, דבר שהוביל להתרוששותה הכלכלית. בבית המשפחה השנייה חייתה נערה בשם שרה, שבה התאהב אשמדאי, שהוא רואה ואיננו נראה. ובשלב שבו עומד סיפורנו הספיקה שרה להינשא ולהתאלמן שבע פעמים בליל נישואיה, שכן השד הרג את שבעת החתנים עוד בטרם מומשו הנישואים. ספר טוביה שולח אותנו לעולם המאגיה השחורה והמאגיה הלבנה – ומשם אל התנ"ך ואל השאלה אם בתנ"ך קיימת קוסמות ומכשפות. וכרגיל, גם חיבור זה מגלה לנו מעט מדרכי האמונה שרווחו בחברה הישראלית שחייתה בימים שבהם הועלה התנ"ך על הכתב, חברה שאנחנו כמעט שלא יודעים עליה דבר, ושהשפעתה העצומה נמשכת עד ימינו אלה. האזנה נעימה,ליאורה לפרק כ-MP3, ניתן ללחוץ כאן. תימלול הפרק נמצא פה.

הפרק על ספר היובלים מצטרף לסדרה העוסקת בספרים החיצונים. לכאורה, מחבר היוב' שחי בסביבות שנת 250 לפנה"ס, שִׁכְתֵב לספרו את הסיפורים המוכרים ביותר שמצויים בספר בראשית, שמוכרים לכל אחד מאתנו. אלא שבפועל, הוא שתל בסיפורי התנ"ך תכנים המשקפים את זמנו, ואת האידיאולוגיה המיוחדת שבה האמין. ספר היוב' משקף את החברה שחייתה בישראל במאה ה-3 לפנה"ס. בפרק זה שרון ואני בחרנו להתמקד בלוח השנה המיוחד שבספר היוב'. לוח שמונה 364 ימים, שמתחלקים בצורה שלמה ב-7, שמסמל את השבת ושלפיו, כך לשיטת מחבר הספר, נקבעו זמני הפולחן שנתן אלוהים לישראל. הסיבה שבחרנו להקדיש פרק לנושא זה, היא משום שהיוב' מספק לנו הצצה נדירה על חברה שאנחנו יודעים עליה מעט מאד. חברה שהתפלגה במאות הראשונות שקדמו לספירת הנוצרים בשאלה מהו לוח השנה שעל-פיו יש לקיים את הפולחן לאלוהים, הוא הלוח המחייב את ישראל. את אות הפתיחה ואת השיר שחותם את הפרק הזה, כתב והלחין שרון אלכסנדר. את השיר מבצעת הזמרת והשחקנית, אורנה כץ. את תמלול הפרק ניתן לקרוא כאן, והנה הפרק ב-MP3. האזנה נעימה,ליאורה רביד ושרון אלכסנדר

בפרק הראשון הראנו שמאות שנים לאחר שספר אדם וחוה נכתב, הוא הפך בסיס למדרשים מעוררי שאט נפש שמצויים במשנה ובתלמוד, שמכפישים באופן מיוחד את חוה, האישה הראשונה שיצר אלוהים. השאלות שאנו מתמודדים בפרק השני הן: מה מסביר את המדרשים האלה? איזו תכלית הם מילאו? ולא פחות חשוב מכך, מדוע מדרשים שמזהמים את האישה הפכו אקטואליים במאה ה-21?  שרון ואני מראים שהמדרשים שנכתבו לפני 2000 שנים נועדו לטייח את האמת. הם נכתבו בימים שבהם רבנים, קנאים וקיצונים, הובילו את ישראל למרד הגדול ואח"כ למרד בר-כוכבא. שתי המרידות הסתיימו בשואה קולוסאלית, לאומית – וחוה הפכה אשמה להם, ואילו האחראים האמתיים הועלו למעלת קדושים. לכאורה אין קשר בין שני העניינים – האמת היא שהקשר קיים גם קיים! בימינו החברה הדתית-אורתודוכסית, החרדית והלאומית כאחת, מתפוררת מבפנים. המדרשים האלה, שלא היו בשימוש עד לפני 30-20 שנה, הפכו אמצעי שליטה שנועד להגביה את החומות סביב לחברה הדתית. שני הפרקים שמוקדשים להשלכות שהיו לספר אדם וחוה, מספרים סיפור שאיננו מוכר לציבור החילוני, שהגיע הזמן שישמע אותו. הנה לינקים לתמליל ולפרק ב-MP3.

היום יותר מבכל זמן אחר בעבר, השתלחויות חסרות רסן של רבנים כלפי נשים מוצאות את דרכן לתקשורת ומזעזעות את הציבור השפוי. "השתלחויות חסרות רסן"? מה פתאום - הרי התורה היא שמדברת מפיהם! ובכן: לא. זה לא נכון, ומעולם לא היה נכון. אף אחד מהרבנים לא מבסס, ולא יכול לבסס את דבריו על התנ"ך. התנ"ך מכבד את האישה, שהרי אלוהים עצמו יצר אותה בדמותו ובצלמו, כפי שיצר את הגבר. אז מה עומד מאחורי עמדת הרבנים שבשבילם קולה של אישה הוא ערווה, ושקובעים שיש להדירה מהמרחב הגברי לבל תטמא אותו? התשובה היא מדרשים המבוססים על חיבור שנקרא ״ספר אדם וחוה״ אשר הוצא מארון הספר היהודי ונאסר לקריאה לפני 2,000 שנה. למרבה הצער, לפני שנעלם, החיבור הצליח לנבוט - וענפיו הצמיחו מדרשים מחפירים נגד נשים בכלל ונגד האישה הראשונה בפרט. בפרק השמיני של הפודקאסט של התנ"ך, שרון אלכסנדר ואנוכי מותחים חוט שתחילתו בספר אדם וחוה, וסופו ב"פנינים" שמשמיעים בימינו רבנים, שכביכול - ורק כביכול - מדברים בשם התורה. הרבנים סבורים, ובצדק גמור, שהציבור החילוני לא מכיר את התנ"ך ולא מסוגל להפריך את דבריהם. בפרק זה, שרון ואני נחשוף את הציניות של אותם הרבנים, אשר משתמשים בתנ"ך למען צבירת כוח פוליטי - ושבדרך מפוררים את החברה שעליה הם מבקשים להשפיע. את החיבור המלא של ״ספר אדם וחוה״ ניתן לשמוע כאן, ולפרק ב-MP3.  לתמלול הפרק לחץ כאן.

כורש, אבי האומה הפרסית, העלה את איראן לליגה של הגדולים. מהו הסיפור האמיתי מאחורי הקיסר הגדול? פרק משותף שהוקלט יחד עם ד"ר תמר עילם גינדין מהפודקאסט אירניום מועשר ועם ד”ר אילן אבקסיס מדברי הימים.  בפרק דנו שלושתינו בדמותו של כורש מלך פרס. אילן נתן את הרקע ההיסטורי, תמר את הרקע הפרסי, ואני את הרקע המקראי. ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3. האזנה נעימה!

הספרים החיצוניים פרק א׳: חנוך "הספרים החיצונים" הם אסופת חיבורים שנכתבה בארץ ישראל, במקביל לכתיבת התנ"ך. ומכיוון שחיבורים אלה לא נכנסו לתנ"ך, הם מכונים "חיצונים". בפרק הראשון, השחקן שרון אלכסנדר ואנוכי, ד"ר ליאורה רביד, מספקים רקע היסטורי לשני מפעלי כתיבה עצומים, שהתקיימו במקביל במשך מאות שנים: כתיבת התנ"ך וכתיבת הספרים החיצונים. מכל בחינה, מדובר בשני מפעלי כתיבה חד-פעמיים בתולדות האנושות! שרון ואני מתמקדים בפרק זה בעובדה, שלמרות שהתנ"ך והחיבורים החיצוניים נכתבו במקביל, הם מציגים תמונה של שתי דרכי אמונה שונות ומנוגדות בתכלית זו לזו – וזו רק אחת הסיבות שבגללן הספרים החיצונים נאסרו לקריאה והוצאו מחוץ לארון הספרים היהודי. עוד אנו מראים (ונראה בפרקים הבאים), שההשפעה של הספרים החיצונים על דרכי האמונה של היהודים והנוצרים הייתה כל כך גדולה, עד שמבחינות רבות אנחנו יותר "עם הספרים החיצונים", מאשר "עם התנ"ך". למשל, האמונה שיש הישארות לנפש לאחר מות הגוף, ושגן עדן נמצא בשמים ושאליו מגיעות נשמות המתים הצדיקים, עומדת בניגוד מוחלט לעמדת התנ"ך.היא הגיעה אלינו מספר חנוך, שהוא אחד הספרים החיצונים שנאסרו לקריאה. הפרק הראשון מוקדש לספר חנוך, שהוא אחד המשפיעים ביותר על היהדות והנצרות כאחד. להורדה כ-MP3, לחצו כאן. לתמלול הפרק לחצו כאן.

אחד מעמודי הייסוד של התנ"ך קובע שאלוהים הוא מהות הצדק, המוסר והמשפט – לאור אקסיומה זו, שרון ואני מתמודדים עם הניסיון, שבו ציווה אלוהים על אברהם לקיים טקס פולחני, שבמהלכו הוא ישרוף את בנו, את יצחק. השאלה שעומדת במרכז פרק זה היא : מתי ניסיון שכזה משתלב עם ההיסטוריה של ישראל, שעליה מספר התנ"ך? האם הוא מתאים לזמנו של אברהם ההיסטורי, או לזמנם של כותבי התנ"ך שחיו 1300 שנים מאוחר יותר? האם ניסיון שכזה עומד במבחן היתכנות ההיסטורית? ועוד יותר מכך, האם הוא אפשרי מנקודת מבט תיאולוגית – ואם התשובה לשתי השאלות שלילית, מה ניסיון שכזה עושה בתנ"ך? המסע של שרון ושלי הוא מסע היסטורי ותיאולוגי כאחד. זהו מסע מאתגר, שבמהלכו אנחנו מבררים מדוע הניסיון שבו ניסה אלוהים את אברהם נחשב מוסרי – וכן, הוא מוסרי !!! - ואיזה תפקיד הועידו לו כותבי התנ"ך. ויותר מכל דבר אחר: האם בכלל היה ניסיון, או שגם לפי התנ"ך מדובר בפיקציה. במשחק מכור, שהתוצאה שלו הייתה ידועה מראש? להורדת הקובץ כ-MP3, לחצו כאן. לקריאת התמלול ניתן ללחוץ כאן.

אלוהים, כך מספר התנ"ך, ניסה את אמונתו של אברהם וציווה עליו לבצע פולחן דתי, שבו יעלה את יצחק בנו לעולה. עולה הוא פולחן שבו הקורבן נשרף כליל, ושריפתו מסמלת את נתינתו השלמה לאלוהים – ואת זה ציווה אלוהים על אברהם לעשות! בפרק זה שרון אלכסנדר ואני הולכים בשני מסלולים. המסלול הראשון מציב את האקסיומה, שהיא אחד מעמודי היסוד של התנ"ך, שלפיה אלוהים הוא מהות הצדק, המוסר והמשפט. ומכאן, שהניסיון שבו העמיד אלוהים את אברהם, הוא בהכרח מוסרי. במסלול השני, אנחנו בוחנים את האופן שבו התמודדו הפרשנים הקדומים עם אמונתם השלמה במוסריותו של אלוהים, שהעמיד את אברהם בניסיון "מוסרי" שהם עצמם ידעו שדגל שחור מתנוסס מעליו. הפתרונות שהציעו הפרשנים לניסיון האלוהי, פותחים צוהר מרתק לשלוש תקופות נעלמות בהיסטוריה של ישראל. להורדת הפרק כ-MP3, לחצו כאן. לקריאת התמלול ניתן ללחוץ כאן.