על הדרך | שיחות עם טובי פולק

אחרי היכרות, חברות ועבודה משותפת לאורך שנים רבות, עו"ד משה גורלי התייצב לשיחה בפודקאסט על ספרו "סף התהום", שיצא לאור בימים אלה. גורלי, עיתונאי (ספורט ומשפט), כותב ופרשן, משפטן ועו"ד בהשכלתו, עקב מקרוב אחרי מלחמת החורמה שהכריזה ממשלת הימין המלא של נתניהו (בהובלת שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן) על הדמוקרטיה הישראלית; אחרי מעשי הממשלה ותגובות הציבור; המאבקים בכנסת והמחאות חסרות התקדים ברחובות, בכיכרות, על גשרים ובכל מקום. והאמת היא שגורלי חזה את הקטסטרופה עוד במרץ 2021, הרבה לפני נאומו של יריב לוין ב-4 בינואר 2023, וקבע בכותרת ראשית בעיתונו "כלכליסט" (שהוא הפרשן המשפטי שלו) שממשלה שתורכב מהליכוד, הציונות הדתית, עוצמה יהודית והמפלגות החרדיות תוביל אותנו לאסון. ובכן... מוזמנים לשיחה שהולכת עשרות שנים לאחור, אל המגורים בשכנות; הקולגות והחברים המשותפים; המקצוע והתחביבים; תחנות הקריירה בעיתונות, פוליטיקה והחיים עצמם

ביום שלישי השבוע הוגשו הרשימות של המפלגות לכנסת, ולמרות השמועות והספקולציות לא נרשמו יותר מדי דרמות. גבע קרא-עוז ממשיך לתעד את הטרנדים של מערכת הבחירות הנוכחית באתר "מדד 120" - מודל שמבוסס על שלל נתונים גלויים ותוצאות סקרים שמוזנים למנוע בינה מלאכותית - ומאשר את התחושה הכללית: היציבות נשמרת. בספירה כוללת (עם המפלגות הערביות) עומד הגוש שמתנגד לקואליציית הימין המלא של נתניהו על 69-66 מנדטים, בעוד שהקואליצייה הנוכחית תקועה מתחת לתקרת זכוכית של 54-53 מנדטים (גם כשכל מפלגות הגוש עוברות). ומכאן שהדרמה, כצפוי, תתחולל לקראת היום הקובע ממש ויתרכז כולו במאמץ להישאר מעל לאחוז החסימה. כרגע מערכת הבחירות יוצאת למנוחת החג ותצבור כוח לקראת הישורת האחרונה. בפינת הבחירות מס' 4 שוחחנו על מה שהיה השבוע ועל מה שעוד צפוי לנו בשבועות הקרובים. מוזמנים לצפות ולהאזין וגם לבקר ולהירשם באתר "מדד 120" (גבע קרא-עוז). שנה טובה

שבוע סוער חלף מאז פינת הבחירות האחרונה - שבוע שבו חזר לסדר היום בוקר השבעה באוקטובר ואיתו הקונספירציות והשקרים, המספרה והאיפור וגם כמה אירועים פוליטיים אקטואליים: סמוטריץ' ופייגלין החליטו לרוץ יחד; טלי גוטליב תרוץ ברשימה של בן-גביר; עופר וינטר נותר אניגמה ואולי חוזר לממדיו הטבעיים; יש עתיד נמוגה ומתפוררת לנגד עינינו ממש ורסיסי המפלגות מחשבים את צעדיהם לפרישה. במקביל, "מדד ה-120" של גבע קרא-עוז הולך ומתבסס והוא (גבע) חוזר לפינה מס' 3 בדרך אל הקלפי. שיחה על הסיבות לסגירה המסוימת של הפער; המשמעויות העתידיות של העלייה האפשרית באחוזי ההצבעה (בקרב החברה הערבית וגם בכלל); היכן ניצבים הגושים ולאן הם עוד עלולים/עשויים להגיע; וגם כמה הבהרות על מושגי היסוד בפוליטיקה הישראלית: אחוז החסימה, חוק בדר-עופר, הסכמי עודפים, קולות כשרים וכאלה שאינם נספרים ועוד. התחנה הבאה: סגירת והגשת הרשימות ב-8 בספטמבר בשעה 22:00. מוזמנים

מצד אחד, יש בסיפור הזה את כל המרכיבים של נוער הנרות, מעגלי השיח והשולחנות העגולים של מוצאי נובמבר 1995; מצד שני, חלפו מאז שלושים שנה ולמרות שהזיכרון עדיין טרי ובועט, יש מי שטוענים שהלקח נלמד. איתי זיידנברג, חבר קיבוץ בית קמה, מודע לדמיון וזוכר היטב. ערב הטבח הוא ביקר עם משפחתו בבית הוריה של אשתו בקיבוץ ניר-עוז, ורק במקרה הם חזרו לביתם לפני הבוקר הנורא ההוא (הוריה של אשתו ניצלו מהטבח). בשנים האחרונות, למרות ואולי בגלל מה שהיה אז, זיידנברג הוא ממובילי תנועת "ברית הנגב וההר", חיבור של אנשי העוטף עם מתנחלים מיישובי גוש עציון (שהיו הראשונים מהמחנה האחר להגיע ולתמוך בשחרור החטופים בהסכם) והוא מאמין שההפעם התוצאה תהיה שונה. התנועה כבר פרסמה אמנה שמפרטת את ההסכמות הראשוניות וחבריה עמלים עכשיו על ניסוח מניפסט שעיקרו: "לא עוד ניהול הסכסוך". מוזמנים לשיחה עמוקה, יסודית ולעיתים לא פשוטה ואפילו סוערת

לרגע היה נדמה שההצטרפות התיאטרלית של עופר וינטר תטרוף את הקלפים, אבל מדד הבחירות של גבע קרא-עוז לא התרשם יותר מדי. למרות הרעש והצלצולים, וינטר עדיין לא עבר; ואם הוא יעבור, אז כנראה שסמוטריץ' יישאר בחוץ; נתניהו עוד עשוי/עלול להשתמש בשירויונים ששמורים לו בשביל להציל כמה קולות, אבל המחט הבין-גושית יציבה למדי כמעט בכל תסריט. חודשיים לפני ה-27 באוקטובר, הפרש ה-50-70 לטובת השינוי (כולל הרשימות הערביות) נראה יציב למדי (כפוף לסטיות התקן סטטיסטיות המקובלות). שוחחנו על המתודולוגיה של המדד, על כלי העבודה המתקדמים, על השיטות השונות של הדוגמים והסוקרים ועל מה חייבים להביט בעשרת הימים שלפני סגירת הרשימות: האיחודים. וכמו תמיד וכנראה יותר מתמיד - איחודי הרשימות, הסכמי העודפים והשיריונים יהיו עשויים להיות המסמר האחרון בארון התוצאות. פינת בחירות מס' 2, חודשיים לפני היום הראשון בשארית חיינו

ככל שמתקרב מועד הבחירות, בעוד קצת יותר מחודשיים, מתרבים הסקרים ומסתחררים המספרים. לאן אנחנו הולכים? מה מצבו האמיתי של גוש השינוי? האם לקואליציה יש סיכוי להתאושש ולהשתמר? גבע קרא-עוז, איש של נתונים ומספרים, בנה מודל חיזוי וניתוח מבוסס על מנגנון של בינה מלאכותית, שלתוכו הוא יצק נתונים משלל מקורות: פנקס הבוחרים, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נתונים דמוגרפיים וגיאוגרפיים, הודעות, ידיעות וסקרים שמתפרסמים על בסיס יומי כמעט ועוד. בפינת הבחירות מס' 1, קצת יותר משמונה שבועות לפני היום הקובע, שוחחנו על תמונת המצב, הסיבות, הנסיבות והמגמות. בגדול, היחסים הבין-גושיים יציבים למדי כבר תקופה ארוכה (50-70), גוש השינוי כמעט שלא מאבד כוח מפיצולים מיותרים בעוד שבגוש הקואליציה המצב הפוך. לאן זה הולך והאם המגמה תימשך? על כך בפינות הבאות. ובעיקר במוצאי יום הבחירות

בכל השיח הפוליטי, להטוטי הסוקרים, הניתוחים והפרשנויות - ערביי ישראל מסומנים כג'וקר שעלול/עשוי להכריע את גורל הבחירות הקרובות ואולי את גורל המדינה בכלל. בשיחה עם ג'עפר פרח, מס' ברשימת חד"ש לכנסת, הבהרתי לו שאני לא מטיל עליו את האחריות על קביעת גורלי, גורל משפחתי ועתיד המדינה - אבל גם לא אפטור אותו (ואותם) מהאחריות לעתיד המשותף של כולנו. מוזמנים לשיחה יוצאת דופן עם אורח אחר, פוליטיקאי ערבי-ישראלי (במקרה הזה ערבי-נוצרי) שיש לו את כל הנתונים להיות הגשר שעליו נצעד כולנו לעתיד מעט יותר נורמלי. או כמו שהוא אומר: הגיע הזמן שהיהודים הישראלים ישתחררו מתודעת המיעוט והרדיפה שלהם ויצטרפו לרוב, לפחות זה שבין בנהר לים ובמזרח התיכון בכלל. שיחה על הפוליטיקה הישראלית; על הסיכוי לריצה משותפת של המפלגות הערביות, ריצה שאולי תטרוף את כל הקלפים; על השקפת עולם; על שוויון הזדמנויות ושוויון בכלל; על חיים משותפים ואפילו -  מה אתם יודעים - על סוציאליזם וקומוניזם. פרק נוסף בסדרת השיחות הפוליטיות לקראת הבחירות

השנים עפות ולפעמים קצת קשה להיזכר, אבל הפודקאסט מלווה את משפחת הבר כמה שנים טובות: לפני, במהלך ואחרי ההחלטה על ההגירה ובסופו של דבר המעשה עצמו. אז במלאת שנתיים לעזיבה לברלין, חזרנו אל קרן הבר להתעדכן במה שעובר עליה ועל משפחתה (השיחה הקודמת הייתה בדיוק לפני שנה, במלאת שנה לעזיבה); להבין איך זה להיות שם ובעיקר איך זה לא להיות כאן; על הריאות שמתמלאות אוויר; על אינסוף הירוק והאוויר היותר קריר (לפחות ברוב חודשי השנה); על הממ"דים והאזעקות שנשארו מאחור ואט אט נהפכו לזיכרון עמום (גם אם טראומטי); על הנפש שמתרגעת; וגם, כמובן, על הבחירות כאן. וכצפוי, אין לקרן הבר מי יודע מה ציפיות, גם אם הקואליציה הנוכחית תובס ותלך. היא לא מזהה אף אחד, בשום מחנה, שקורא או שואף לשוויון, לשלום, לנורמליות, לחברה יותר אנושית ומעט יותר צודקת. פרק נוסף בסדרת השיחות לקראת בחירות אוקטובר 2026

מאז ומעולם ובוודאי מאז שכולנו למדנו להכיר אותו, שרגא טיחובר היה ההגדרה הקלאסית של מלח הארץ. בן למשפחה שורשית; לוחם חי"ר ומילואימניק עד והרבה מעבר לגיל ההתנדבות; בעל חוש צדק מפותח בכל הקשור לחברה שבה הוא חי; מפגין ומוחה מתמיד שגם שילם מחירים אישיים לא פשוטים (מעצרים, פגיעת ישירה של מכת"זית, הפשטה בתא המעצר... רשימה חלקית). ועכשיו, בימים הגורליים האלה, הוא בערך כמו כולנו: פעילים (במידה) מאחורי הקלעים, כמעט שלא יוצא עוד לרחובות, חבר וציר בדמוקרטים ובהחלט אזרח מודאג. הוא מסכים שהבחירות הקרובות יהיו הגורליות ביותר שידענו, בחירות שאם לא נצא מהן בשלום סביר להניח שהמפעל הגדול הגיע לסוף דרכו. הוא לא מופתע מדעיכת המחאה; נדהם מכך שמפלגות השלטון עדיין לגיטימיות, בשעה שהן עצמן מלבות את הדה-לגיטימציה הפושעת של יאיר גולן והדמוקרטים; מודע היטב להיותנו (השמאל הליברלי החילוני) מיעוט כמעט זניח ובהחלט מבין (גם אם לא מקבל) את הטרנד שסוחף את מיטב חברינו ומכרינו לתמיכה במועמד שעמדותיו אינן ברורות ואפילו רשימה של ממש אין לו. מוזמנים לשיחה פוליטית מקיפה ומפוכחת, מפגש נוסף בסדרה של לקראת הבחירות

שלושה חודשים בדיוק לפני המועד הנקוב של הבחירות הכלליות, הגיע הזמן לדבר על המגמות והמספרים. גבע קרא-עוז, לשעבר עיתונאי ואחד שמבין בפוליטיקה, במספרים, בקמפיינים ובטרנדים, טוען שלראשונה אחרי קרוב לארבע שנים, אפשר להבחין באור שמבצבץ במקצה המנהרה ומקורו לא בהכרח המשאית שדוהרת ממול. סיכמנו שחשוב להבין כיצד להשתמש בסקרים ובמספרים, להבין את המגמות והמומנטום ולזכור שבסופושל דבר - המדד הקובע היחיד הוא ההצבעה ביום הבחירות. כרגע נראה שלקואליציה הנוכחית יהיה קשה מאוד לשחזר את הרכבה הנוכחי והישגיה הקטסטרופליים בקדנציה הנוכחית, אבל המבחן הגדול של גוש השינוי יהיה בהפרש המנדטים הסופי ובהרכב האפשרי של השותפות לקואליציה שתהיה. וחשוב גם לזכור שבדיוק שבוע אחרי הבחירות שלנו, תלך ארה"ב לבחירות אמצע הקדנציה וגם שם צפוי (אולי!) סוג של מהפך. שיחה ראשונה בסדרה לקראת הבחירות הקרובות, מעט פחות קודרת מכל קודמותיה בשנים האחרונות

ההודעה שהגיעה בטלפון ביום שישי בבוקר הכתה אותי בהלם: "אבי שגיא מת"? לא היה לי מושג, רציתי להאמין שזו אולי טעות, אבל כולנו כבר מכירים את הרוטינה: כן, ככה הדברים האלה נודעים לנו. במכה. ללא הכנה. ונדיר שזו באמת טעות.  והיינו בקשר, אבי שגיא ואני, בסך הכל 4-3 ימים לפני כן. ואפילו קבענו להקליט פרק חדש בעקבות מאמר חדש שכתב, מיד אחרי שישתחרר מבית החולים לאיזה ניתוח שלא היה אמור להיות מסכן חיים. אבל אתם יודעים איך זה כשהאדם מתכנן תוכניות. אז הקדשתי כמחצית מהמונולוג כאן לאבי שגיא ז"ל, וזה לא היה לי קל. ובנפרד, את המחצית השנייה של הפרק הקדשתי לדמוקרטים, שהולכים מחר (יום שני, 20 ביולי) לפריימריז - שעל פניו נראים כמו אירוע היסטורי. דיברתי על המפלגה, על ההתפקדות חסרת התקדים, על המועמדים המעולים, על הטרמפיסטים הבלתי נמנעים ועל מדורת השבט ש(אולי, בתקווה) מתלקחת מחדש

כבר למחרת השבעה באוקטובר, בוודאי בשבועות הספורים שאחריו, היה ברור לעמוס הראל, הפרשן הצבאי של עיתון הארץ, שהוא יכתוב ספר על המלחמה. ועדיין, שום דבר לא הכין אותו למה שיתגלה לו במהלך הדרך: הסיפור המלא של המחדל, האסון, הרשלנות, הזלזול, ההפקרה - אסון שספק אם ממדיו ומרכיביו האמיתיים יתבררו אי פעם. מה שהוא ידע וחשב שהבין בזמן אמת היה כאין ואפס לעומת המציאות שהלכה ונחשפה בפניו שבוע אחרי שבוע, חודשים ושנים. וכך, בין העוטף המעשן והמדמם לדיווחים והפרשנויות על המתרחש במטכ"ל, בפיקודים, באוגדות ובחטיבות, בתוך הארץ ומחוצה לה, ברצועת עזה ובלבנון ובהמשך גם מעל שמי איראן - הקדיש הראל את השנתיים וחצי האחרונות לכתיבת המסמך הרחב, המקיף, המפורט והעמוק ביותר שנכתב על הקטסטרופה. ולמרות שהספר הוא דו"ח ברמה של ועדת חקירה ממלכתית של איש אחד (עם כמה עוזרים ושותפים מסורים), הראל עומד על כך שוועדת חקירה ממלכתית - שהייתה חייבת לקום עוד במהלך 2023 - היא עדיין המהלך הראשון, הנדרש, הדחוף, של הממשלה הבאה שתקום. קחו אוויר ושעה שקטה ותקשיבו לכל מילה. ותשיגו את הספר, כי הוא נחטף מהחנויות בקצב מטורף

כמי שהגיעה מהפריפריה הצפונית (מגדל העמק), בת לאיש מפלגת העבודה וחברת מפלגה בעצמה עם מודעות פוליטית עיקשת עוד מנעוריה, חברת הכנסת נעמה לזימי (עבודה / דמוקרטים) לא מנפנפת במוצאה אבל בהחלט נלחמת על דעותיה. היא מתמקדת בצד החברתי של המאבק - חינוך, חינוך ועוד חינוך - אבל לא בורחת מהצגה של העמדה הביטחונית-מדינית הקלאסית של מפלגת העבודה בדורות האחרונים: "רק שלום והסדרים מדיניים יבטיחו ביטחון". פעילה ולוחמת נמרצת וחסרת פשרות בעוולות השלטון, משתתפת אקטיבית בכל אירועי המחאה וההפגנות, מייצגת - מעמדת מיעוט מובהקת - את מה שנשאר ממחנה שלם, שנותר ללא ייצוג ולא חוששת להתעמת עם הקולגות שלה בכנסת (מול ח"כ פינדרוס שהציע לירות לה ברגליים, מול שמחה רוטמן שזרק אותה שוב ושוב מדיוני הוועדה שלו, מול צרחני הליכוד המתחלפים ומה לא). עכשיו היא רצה בפריימריז של הדמוקרטים וצפויה לסיים במקום הראשון (המקום שבו סיימה בפריימריז של העבודה לפני 4 שנים). שיחה נוספת (ואולי אחרונה בסדרה) עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים בפריימריז

בשבוע האחרון עלה אבי דבוש לכותרות בהקשרים שהוא היה שמח אם לא היו באים לעולם. מפלגת הדמוקרטים, שאליה הוא הצטרף כחבר ותיק של מרצ, החליטה שמסיבה טכנית כלשהי הוא לא יוכל להתמודד על המקומות המשוריינים לנציגי מרצ (כמו גם חברו מוסי רז), עניין שיוכרע סופית השבוע; בנוסף שמו גם עלה במסגרת תחקיר של הארץ על שימוש לצרכי הפריימריז בכספים שנתרמו לגופי המחאה החברתית (תגובתו נמסרה לכתבי הארץ). אבל אחרי כל זה, דבוש - איש הדרום ותושב קיבוץ נירים שהותקף בשבעה באוקטובר - נאבק בכיבוש כמנכ"ל ארגון "קול רבני לזכויות אדם", הוסמך לרבנות במסגרת מכון הרטמן (למרות שכיום הוא לא מגדיר עצמו דתי) ומתמודד בדמוקרטים גם על משבצת הייצוג של המגזר הכפרי. שיחה על פריפריה מול מרכז ודפוסי ההצבעה בהתאם; על רווחה ושוויון; על חינוך ושילוב; על ההזנחה ועל ההפקרה וההפקרות של הממשלה הנוכחית והממשלות בכלל. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מתמודדי הפריימריז בדמוקרטים

היא יודעת שמערכת הבחירות הצפויה תהיה קשה, שהיריב מר ועיקש והיא מבינה את החששות והתחושות הקשות לקראת סיום קדנציית ממשלת הימין על מלא - קרוב לשלוש שנים לשבעה באוקטובר וכמעט ארבע שנים בתוך ההפיכה המשטרית. ועם זאת, ח"כ אפרת רייטן, מהבודדות (בודדים) שהיו אופוזיציה אמיתית בקדנציה הנוכחית, מקוממת מול התחזיות על חבירה אפשרית של מי שינצח בבחירות, בהנחה שזה יהיה הצד שלה (ככל שיש דבר כזה) למפלגות שהן חלק אינטגרלי מקואליציית הדמים. מבחינתה, מדובר בתבוסתנות ופחדנות, למרות שהיא מבינה את הסנטימנט. היא משוכנעת בניצחון של הצד הטוב בבחירות הקרובות, שואפת להיות חלק מהקואליציה ולקבל את תיק המשפטים ויודעת היטב שעבודת השיקום והתיקון תהיה קשה ומרה. היא מקווה להגיע למקום גבוה בפריימריז של הדמוקרטים ומזכירה ששום דבר לא מובטח לה מראש. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הפריימריז בדמוקרטים

כולם יודעים שאם יש משהו שעשוי להכריע את הבחירות הגורליות שלפנינו זה אחוז ההשתתפות ואופי ההצבעה בחברה הערבית. בבחירות האחרונות אחוז הבחירה של הערבים היה נמוך ב-27% מאחוז ההצבעה הכללי, ואת התוצאה - יחד עם נפילתה של מרצ - כולנו חשים על בשרנו ב-4 השנים האחרונות. עו"ד נדאל מסאלחה מכיר היטב את הנתונים ומקווה שהפעם זה ישתנה. הוא מתייצב לפריימריז של הדמוקרטים ויתמודד על משבצת המיעוטים (ערבים / דרוזים), אבל מקווה שיהיה לו מה לומר גם בהצבעה הכללית. שוחחנו על כל מה שכואב למיעוט שהכי נוכח בחיינו וזה שהמדינה עושה הכל בשביל להתעלם ממנו, להזניח אותו, למנוע ממנו שוויון זכויות והזדמנויות. שיחה על הוויה של מיעוט, על הדילמה הלאומית (ועל חוק הלאום הנואל), על חינוך ותרבות, על השכלה והשתלבות, על האלימות ומקורותיה, על אנושיות, שוויון ודמוקרטיה. מוזמנים לפרק נוסף, חשוב במיוחד, בסדרת השיחות עם המועמדים לפריימריז בדמוקרטים

לשיחה הזו דני אלגרט הגיע כשהוא בשל ומוכן למשימה הבאה: כניסה לפוליטיקה. קצת אחרי שימלאו שלוש שנים לאותו יום נורא בשבעה באוקטובר, יתקיימו (בתקווה) הבחירות הגורליות בתולדות המדינה -  ואלגרט משוכנע שהאירוע הזה יהיה תחילתו של הריפוי. אלגרט, בעבר קצין חבלה בכיר ומפקד משטרת אשדוד, היסטוריון ומזרחן בהשכלתו והיום מורה ומחנך בבית-ספר תיכון, כיתת את רגליו בשנתיים וחצי האחרונות במאבק הבלתי מתפשר להחזרת החטופים ("את אחי לא הצלחתי להציל"), באינספור פגישות עם מקבלי החלטות בכל הדרגים, במאבקים מרים עם נציגי קואליציית הדמים ואחרי עבודת שטח בחוגי בית, בתקשורת ובכלל - וכעת הוא מתמודד על מקום ריאלי ברשימת הדמוקרטים לכנסת. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים לפריימריז

היא נולדה במושב נתיב העשרה, חוותה כילדה את המאבק של הוריה וחבריהם נגד הפינוי מסיני, אחרי שירות צבאי בדובר צה"ל היא למדה משפטים ובמקביל מילאה שורה של תפקידים עיתונאיים בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות כתובה. בהמשך התמחתה הדס רגולסקי במחלקה הפלילית בפרקליטות מחוז ולאחר מכן נסעה ללמוד תואר שני בעיתונות באוניברסיטת ברקלי. במסגרת תפקידיה בעירית ת"א היא יו"ר הוועדה העירונית לטיפול בנפגעי השבעה באוקטובר, מכהנת כראש מטה הדמוקרטיות - מטה הנשים והשוויון במפלגת הדמוקרטי - ממובילות מאבק הנשים, ממייסדות "בונות אלטרנטיבה" ולשעבר מנכ"לית  "חוזה חדש". שיחה על מקומן של הנשים במאבקים הפוליטיים והחברתיים, ההכרח להפריד את הדת מהמדינה, חשיבות הפעילות במסגרת הרשויות המקומיות וגם כמובן עתיד החברה והמדינה. פרק נוסף בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז במפלגת הדמוקרטים

נדירים המקרים שבהם אדם אחד משנה את תפיסת המציאות של מילים וביטויים שבדרך-כלל נתפסים כשליליים. למשל: חבר כנסת, חובש כיפה, רב, פוליטיקאי. במקרה של ח"כ הרב גלעד קריב, נדמה שכל התארים הנ"ל הם עיטורי כבוד. קריב נשאר אחד מקומץ של חברות וחברי כנסת (מה שהייתה מפלגת העבודה והיום הדמוקרטים) שמוציאים שם טוב למקצועות ותארים שקשה לחשוב עליהם טובות, כמו פוליטיקאים ורבנים. קריב הוא מהאחרונים שמקיים הלכה למעשה את שליחותו הציבורית ואי אפשר להחמיץ אותו: במליאה, בוועדות, במחאות, בהפגנות וגם (לא מספיק) בתקשורת. הוא חושב שאפשר לנצח את הבחירות האלה; הוא מקווה שהדמוקרטים יהיו חלק מהותי מהממשלה הבאה; הוא משוכנע שעדיין לא מאוחר לשנות ולשקם ולהבריא; וגם הוא מבקש את אמון ציבור מתפקדי הדמוקרטים. פרק נוסף בשיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז של הדמוקרטים לקראת הבחירות

הרצון להגיע לשם קיים והיה תמיד - החלטה שלי לטוס לניו-יורק בפעם הזו התקבלה במהלך שעות ספורות. דקות. ההזדמנות הגיעה ומומשה ובתוך יממה היא נהפכה לעשרה ימים של שכרון חושים. בשורה התחתונה, הניו-יורק ניקס זכו באליפות בפעם הראשונה אחרי 53 שנה (ו-27 שנים אחרי הגמר האחרון), אבל מה שקרה בשבועיים האחרונים הוא הכל, וממש לא רק כדורסל. השיחה עם ציפי שמילוביץ', שחיה שם כבר עשור וחצי ומכירה את הווייב מקרוב, הולכת להיסטוריה הקצרה והרחוקה, למכות והמשברים שהעיר ספגה, ליכולת ההתאוששות המופלאה שלה, לזיכרון המשותף, לאחווה שמאחדת מיליונים שרובם לא מכירים אלה את אלה, לאנרגיות העירוניות והאנושיות שאי-אפשר למצוא בשום מקום אחר בעולם. ויצא שגם אני הייתי שם וזכיתי לספוג את החוויה המופלאה הזו. בגוף ראשון ממש. מוזמנים לקחת אוויר ולצלול לשיחה על כדורסל ועל החיים עצמם

כל מי שעוקב אחרי המאבקים החברתיים, המחאה, ההפגנות, הדרישות לשקיפות פוליטית, חברתית וכלכלית בישראל בעשור האחרון ויותר, בוודאי שמע על תומר אביטל. הוא קיים בתודעת המאבק החברתי בשני העשורים האחרונים - כעיתונאי (עיתונות כתובה ומשודרת, בלוגים, פודקאסטים), תחקירן, עורך, בלוגר, מרצה, אקטיביסט שמוביל מיזמי מאבק ומחאה ("שקוף", "לובי 99" ועוד). אביטל גם התמודד במסגרת מפלגת העבודה בבחירות בשנת 2022 ושובץ במקום ה-19 ברשימה. עכשיו הוא רץ בפריימריז של הדמוקרטים עם תוכנית שכותרתה: "לחולל מהפכה בכנסת מבפנים", שעוסקת בעיקר בדרישה לשקיפות, פיצוח קשרי ההון והשלטון, מאבק במונופולים, יוקר המחייה, חינוך, בריאות ועוד. שיחה נוספת בסדרה שמארחת מבחר מהמועמדות והמועמדים בפריימריז של הדמוקרטים

עד ינואר 2023, זמן קצר אחרי שהוקמה ממשלת הזוועות (שעדיין מכהנת, למרבה הזוועה), עסקה לי הופמן אגיב במקצוע שאותו למדה ובו התמחתה: ענף היין. אבל אז הגיע הנאום של יריב לוין והפך רבים מאיתנו למוחים חסרי מנוח. וכך קרה גם להופמן. כפי שהיא מעידה על עצמה, אחרי נאום לוין היא קמה ויצאה מהבית, הצטרפה לתנועת "בונות אלטרנטיבה" ובמהרה נהפכה למנהלת השטח והמאבקים של התנועה. עכשיו (גם) היא מתמודדת בפריימריז של הדמוקרטים תחת כמה דגלים (כהגדרתה): הצלת החינוך, בלימת תהליכי ההדתה ועצירה של הזרמת הכספים לעמותות קיצוניות; הגנה בלתי מתפשרת על זכויות נשים; חשיפת ובלימת הקשרים שבין מכוני מחקר קיצוניים לבין החקיקה הממשלתית; החזרת הביטחון האישי, קידום חיים משותפים והחזרת השקט לרחובות. שיחה נוספת לקראת הפריימריז בדמוקרטים

למרות שהיא מוחה, שרה, רוקדת ורוקעת ברחובות כבר קרוב לעשור, גם עו"ד (ורו"ח) נאוה רוזוליו - מגפון מחאה נמרצת של אישה אחת (עם המון שותפות ושותפים) - יודעת שהעשייה האמיתית והסיכוי לשינוי מגיעים מהפוליטיקה. על כן היא התפקדה לדמוקרטים, הודיעה שהיא רצה בפריימריז של המפלגה ותתמודד על מקום גבוה ככל האפשר ברשימה לבחירות ולכנסת הבאה. היא מגדירה את עצמה "שמאל" אבל מבינה את הרתיעה מהשימוש בשם התואר הזה ("עבודה של מכונת הרעל", כמובן); היא אופטימית בנוגע לניצחון גוש השינוי (למרות שהיא יודעת שהצד השני יעשה הכל לערער על תקינות הבחירות ויכפור בתוצאות, אם יובס); היא בעד שותפות מלאה יהודית-ערבית ולהיפך; היא משוכנעת שהליכוד וספיחיו הם פסולי חיתון לכל קואליציית שינוי עתידית; והיא בטוחה שלמרות הקשיים, עדיין יש מה להציל ואפשר יהיה לשקם. מוזמנים לפרק נוסף בסדרת בשיחות עם מועמדות ומועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אומרים שליגות הספורט המקצועניות בנויות על יריבויות מיתולוגיות; על היסטוריה; על קרבות גלדיאטורים עקובים מדם; על מופעים בלתי נשכחים של כוכבים גדולים מהחיים. ובכן, אנחנו הולכים לאחת כזאת. ציפי שמילוביץ', ניו-יורקית כבר די הרבה שנים, חלמה לקבל סדרה כזו, והנה זה מגיע. מצד אחד הניו-יורק ניקס המיתולוגית, שמשחקת בבית המקדש של הכדורסל העולמי (המדיסון סקוור גארדן) ומגיעה לגמר אחרי פלייאוף מהאגדות (11 ניצחונות רצופים, כולל שני סוויפים מרשימים בחצי הגמר והגמר של האזור המזרחי); ואילו סן-אנטוניו, שמגיעה עם יתרון ביתיות, התישה את עצמה בסדרה פיזית (6 משחקים) מול מינסוטה ואחרי שהשלימהבגמר המערבי סדרה מפרכת שנגמרה רק במשחק 7, בחוץ, מול האלופה היוצאת מאוקלהומה סיטי. מוזמנים לשואו-דאון הכי גדול שליגת ה-נבא יכולה להציע היום: ויקטור וומבניאמה מול ג'יילן ברונסון, חבורת הילדים של סן-אנטוניו מול היחידה הקשוחה של הניקס. זו הולכת להיות סדרה אפית שתהיה שידור חוזר של הגמר האחרון שבו השתתפו הניקס, ב-1999 - סדרה שהסתיימה באליפות הראשונה (מחמש) של סן-אנטוניו ושל אחד, טים דאקנן. קחו אוויר

הניסיון הרב בתחום המדיני-דיפלומטי, השאיפה להסדרים מדיניים, ההכרה העמוקה שהפתרון בטווח הקצר והבינוני ובוודאי הארוך יהיה אך ורק מדיני - כל אלה מובילים את דרכו ומשנתו של ערן עציון. מי שכיהן בסגן ראש המל"ל, קונסול בסן-פרנסיסקו וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ, שקוע רובו ככולו במגעים המדיניים מול כל מי שמוכן לתת יד וכתף בקידום הסדרים שיבטיחו את קיומנו בחלק הזה של העולם. עכשיו הוא מצטרף רשמית למפלגת הדמוקרטים ויתמודד בפריימריז של המפלגה, מאמין במנהיגותו של יאיר גולן, בטוח בהצלחתו של גוש השינוי ושואף למקום בכיר ברשימת הדמוקרטים לכנסת. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מבחר מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

הניסיון, התפקידים הבכירים, שיקול הדעת, הדיבור המתון, הפרשנות הרהוטה, הנכונות להגיד את הדברים שלא בהכרח מתיישרים עם הנרטיב המרכזי בלי לחשוש מתגובת מכונת הרעל - כל אלה מציבים את אלוף (מיל') נמרוד שפר לאחד המועמדים הבולטים למקום גבוה ברשימת הדמוקרטים בבחירות הקרובות. שיחה על הכשלים הצבאיים-ביטחוניים, על הכאוס הדיפלומטי-מדיני, על הצורך הקריטי בחתירה וקידום הסדרים מדיניים וגם על הפוליטיקה. שפר סבור שמפלגות האופוזיציה ("השינוי") ינחלו ניצחון מכריע בבחירות הקרובות, בטוח שהדמוקרטים יהיו חלק משמעותי בקואליציה הבאה ובעיקר שעדיין אפשר יהיה להינצל. וגם יש לו דעה נחרצת על הצעדים הראשונים הדחופים ביותר שהממשלה החדשה שתקום תהיה חייבת לבצע. אורח נוסף בסדרת השיחות עם מועמדי הדמוקרטים בפריימריז

אם יש מישהי שהפוליטיקה הישראלית (ולא רק) זורמת בעורקיה, מבעירה את דמה וממלאת את יומה, זו אמילי מואטי. סופרת מוכשרת, לשעבר אשת יח"צ ויועצת אסטרטגית מול גופים פוליטיים ועמותות שונות, שכיהנה בכנסת מטעם מפלגת העבודה בקדנציה הקצרה של ממשלת השינוי. מואטי כיהנה כסגנית יו"ר הכנסת ועמדה בראש משלחת הכנסת למועצת אירופה. בקרוב היא תתמודד על מקום ריאלי בפריימריז של הדמוקרטים להתגבר על המכשלות הבלתי נמנעות של השיבוצים והשריונים. היא ליוותה מקרוב ומרחוק את תהליכי השלום - בעיקר מול הגופים האירופיים (מועצת אירופה, האיחוד והפרלמנט האירופיים) ושואפת לחזור לעשייה פוליטית-מדינית (לאו דווקא בסדר הזה). שיחה סוערת על ממשלת האסון, ההרס, המלחמות והמוות - ועל התקווה לבואה של ממשלת ריפוי חדשה, שלמדה את הלקח מהקודמת ולא תחזור על טעויותיה. שיחה נוספת בסדרת השיחות עם מועמדות ומועמדי הפריימריז לדמוקרטים

מעבר לכך שהחיבור והאיחוד בין העבודה למרצ היו בלתי נמנעים וכנראה שהגיעו באיחור גורלי של מערכת בחירות גורלית אחת (לפחות), במידה רבה הגוף החדש שנולד – הדמוקרטים - גם מסמל את סופה של תקופה. היה הייתה פעם מרצ (ולפניה כמובן רצ); היה היה פעם גם שמאל ישראלי שלא היה שם נרדף להשמצות פרועות וקללות גסות. וגם מהבחינה הזו, ראוי לשמוע את מוסי רז, לשעבר ח"כ מטעם מרצ (בשלוש כנסות נפרדות), שהיה שם כמעט לכל אורך הדרך. הוא ריאלי לגבי גורלה של מפלגת השמאל הליברלית החשובה שהגיעה כנראה לסוף דרכה; לגבי מצבה הקשה של המדינה ומצבה הכמעט נואש של החברה; מודע לפער שבין הציפיות של הדמוקרטית ותומכיה למה שמראים כרגע הסקרים; אופטימי שאחרי שתוצג הנבחרת המצב ישתנה ברמת המפלגה, הגוש וגם המדינה - אחרי הבחירות כמובן. שיחה ראשונה בסדרת השיחות עם מבחר מתמודדות ומתמודדים בפריימריז של הדמוקרטים

במשך כל שנות קיומו, ספג הארגון הליברלי האמריקני-יהודי ג'יי סטריט אש וגופרית מהמתחרים שלו - הארגונים היהודיים המסורתיים השמרניים (דוגמת איפא"ק ועוד). ראשי הארגון הליברלי כבר שמעו הכל, אבל השבוע נדמה שנחצה הסף. שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, כינה את הארגון "סרטן בקהילה היהודית", לא פחות - וזאת על רקע דרישת הארגון לשקיפות והגינות (ושמירה על החוק האמריקאי) בכל הנוגע לסבסוד הסיוע הצבאי שארה"ב מעניקה לישראל. נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל, מסביר את מקורות המחלוקת העמוקה של הארגון שהוא מייצג מול הארגונים הוותיקים מצד אחד; האינטרסים של פטרוני ההתנחלויות (לייטר ואחרים) מהצד השני; וגם על מעמדה המתדרדר של ישראל מול הדור הצעיר והחדש של יהדות אמריקה, שמקפידים לבדל בין התמיכה המסורתית העמוקה לסלידה ממדיניות ממשלות נתניהו ובכלל

מי שעוקב (וגם מי שלא) לא יכול להתחמק מהביקורת שמטיח אלוף (בדימוס) יצחק בריק בצמרת צה"ל של העשורים האחרונים, בשרי הביטחון, מנכ"לי המשרד, הקבינטים והממשלות ובכלל. מי שהיה לאורך כעשור נציב קבילות החיילים, נעשה הכותל המערבי של חיילי הסדיר וגם המילואים, חיילים פשוטים וקצינים בכירים כאחד. כמעט כל האזהרות שהשמיע לאורך כל השנים התגשמו וגרוע יותר, וזה לא נעצר. הפעם דילגנו על הדיונים בתורות הלחימה, הפעלת הכוח, טקטיקה ואסטרטגיה - והתמקדנו במצבו האמיתי של הצבא. היעדר התכנון, ההפעלה השגויה של כוח האדם, ההתעלמות מההכרח בתכנון ארוך טווח, הזלזול וההפקרה, בעיות המשמעת הקשות, איכות הפיקוד והקצונה, העומס הבלתי נסבל על הסדיר והמילואים ומה לא. שורה תחתונה? בריק לא אופטימי. אם המדינה והצבא לא יתעשתו אתמול, ספק אם המדינה תוכל להמשיך להתקיים מחר

אחרי שהשלים כשנה וחצי של ימי מילואים בפחות משלוש שנים, התפנה עומר דנק לשיחה נוספת על  מלחמות, אסטרטגיה ופוליטיקה. את מאות ימי המילואים שלו, כסא"ל (מיל') ונווט קרב בדימוס, עשה דנק בחיל האוויר כמובן, אבל חשוב לו להדגיש שמה שדבריו בשיחה *לא* כוללים חומרים מסווגים שאליהם נחשף במשימות הצבאיות שמילא. שוחחנו על הדומה והשונה בין החזיתות השונות והרבות שבהן נלחמה ישראל בשנים האחרונות; על ההבדל שבין אירוע איראן א' ואיראן ב' - גם מהצד שלנו אבל גם ובעיקר בהקשר של מעשיו והחלטותיו של נשיא ארה"ב טראמפ. הזכרנו את הפופוליזם והאינטרסים הזרים שמובילים לפעולות צבאיות וגם (לא תמיד ולא בהכרח) מדיניות וגם (אלא מה) על הקושי של המנהיגים לסיים את המלחמות שאותן יזמו והובילו. בעיקר (כמובן) כשהתוצאה לא מיטיבה איתם. ולא פחות חשוב: דיברנו גם על המצב הבלתי נתפס שבו אחד המנהיגים (אתם יודעים מי) לא רק שלא מסוגל לסיים את המלחמה - הוא *לא רוצה* לסיים אותה; וכאשר הסיום נכפה עליו, הוא ממהר למצוא חזית מלחמתית חדשה שתתאים לצרכיו, הלא בהכרח ביטחוניים. היה מרתק

עונת ה-נבא הרגילה הגיעה לסיומה לפני כשבוע והערב (מוצ"ש) תצא לדרך עונת הכדורסל האמיתית: הפלייאוף. כדרכה מדי שנה, ציפי שמילוביץ' התייצבה לשיחת הסיכום של העונה הרגילה (שהייתה בינונית ומטה) וקידום העונה האחרת, שצפויה להיות תחרותית ואיכותית הרבה יותר. דיברנו על שלב הפלייאין, שהפתיע לטובה והצדיק את קיומו (בסך הכל זו העונה השביעית שלו) ובעיקר על ההופעה המונומנטלית של דני אבדיה (41 נקודות ו-12 אסיסטים, כולל מהלך ניצחון מדהים) מול פניקס והכניסה לפלייאוף מהמקום השביעי במערב החזק. שוחחנו על מה שצפוי בסיבוב הראשון, על הפינות שמהן עשויות להגיע ההפתעות (אם בכלל), על המועמדות להגיע לגמרי האזוריים, על שאלת השחקן המצטיין של העונה ולגמר וגם העזנו להמר על זהות האלופה שבדרך. ואף מילה על פוליטיקה או מלחמה

אחרי 16 שנות שלטון (בסיבוב הנוכחי, פלוס 4 שנים לפני שני עשורים וחצי), קשה היה לראות איך מישהו מצליח להדיח את ראש ממשלת הונגריה (היוצא) ויקטור אורבן. יאיר נבות עקב מקרוב אחרי המתרחש בהונגריה בפרט ומעמדה מול אירופה בכלל, סיקר את המשברים שאורבן יצר בכוונה תחילה מול האיחוד האירופי ומול אזרחי ארצו, ומשרטט את הגורמים שהביאו למפלתו. פטר מגיאר, המנצח הגדול, ניהל קמפיין מבריק שבפועל ניטרל את שאר המתמודדים, הציב את עצמו כברירת המחדל היחידה עבור אלה שמאסו באורבן וגרף את כל הקופה. רוב אזרחי הונגריה נושמים לרווחה, כמו גם מנהיגי האיחוד האירופי - אבל חובת ההוכחה עוברת עכשיו למנצח. וככל שמפתה להשוות את מה שקרה שם למה שעשוי, אולי, לקרות כאן - חשוב לזכור שמדובר בשיטות בחירה שונות, במבנה פוליטי אחר ובעיקר בחברה וקהל מצביעים שונים בתכלית. ועדיין, אפשר לשמוח על ניצחון השפיות

מותו של מי שהיה העורך הראשי של מעריב, יעקב ארז; אובדן שהצטרף להסתלקותם קורעת הלב של חבר וחברה מאותה התקופה ובכלל, אבי מלר ותלמה אדמון - אירועים טראגיים שזרקו אותי לשני העשורים שעיצבו את חיי המקצועיים וכנראה גם של דור שלם במקצוע שמעט מאוד נשאר ממנו היום. העיתונות שהייתי חלק ממנה מתחילת שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90 (גם היום אני סוג של עיתונאי, אבל בדרכים אחרות) הייתה חיה מסוג שונה לגמרי. לא היינו מושלמים (כמובן), אבל אין מה להשוות למה שקורה היום ולמה שנשאר מהמקצוע. אז קבלו מונולוג אישי לגמרי, אבל גם כללי ותקופתי. שיחה שמנסה להעניק כבוד, אולי אחרון, לכל אלה שהיו ואינם ועיצבו את מי שאני היום; ואולי גם להציל משהו מכבודו האבוד וחשיבותו המסורסת של המקצוע הכל-כך חשוב ונפלא הזה

הפילוסוף פרופ' אבי שגיא כבר התארח בעשרות רבות של שיחות בפודקאסט - זו הייתה אולי הסוערת מכולן. בצוק העיתים, בתוך מלחמה מרה שאין לה תוחלת ואין לה סוף, חזרנו - האורח ומארחו - לבסיס המחלוקת שבינינו: מצד אחד החוקר השקול, הדעתן, המעמיק, האקדמאי, איש הספר (הרבה ספרים, אינספור הוגים) שמתעקש להסתמך על נתונים מדעיים, מחקריים, אמפיריים; ובעיקר מסרב להכליל.  ומהצד השני המארח: העיתונאי, הכותב, הפובליציסט, הצייצן (אם תרצו), המוחה הזועם, זה שמאמין בעומק ליבו שללא הכללות אי אפשר לנתח ולהבין תופעות חברתיות. דוגמאות? נסו לא להכליל את הביביסטים, השמאלנים, המתנחלים, החרדים, הערבים (סליחה). הפערים היו ניכרים והוויכוח היה אמיתי אבל נרשמה הסכמה אחת מובהקת, על כך שקיים אי אמון עמוק, יסודי, קולוסאלי, בין הציבור לפוליטיקאים ששולטים בו. מוזמנים לפרק סוער שלא ישאיר אתכם אדישים. מוזמנים לתפוס צד ולנמק

אפשר היה לקרוא לזה "פוד חירום", אבל גם הביטוי הזה נעשה די מאוס. ובכל זאת, הקלטנו שיחה בין אזעקות על מלחמה, תקשורת, פוליטיקה ויחסים בינלאומיים, היא סוג של פרק תחת אש. וגם הפעם מי שהגיע להציל אותי מעצמי היה הקולגה והחבר גבע קרא-עוז, אחד שכשקוראים לו הוא בא (שם, שם). שוחחנו על הכניעה המוחלטת (שוב) של התקשורת הישראל לנרטיבים של הממשלה; על המצב הפוליטי, שלמרות כל מה שראינו בשבועות ובחודשים האחרונים - תקועה באותו מקום בדיוק; וגם על נשיא ארה"ב, שהתאהב בצעצועים המרהיבים שהמעצמה הגדולה העמידה לרשותו ובינתיים מסרב להרפות. עד מתי? עד לרגע שיימאס לו והוא ימצא צעצוע קטלני חדש לשחק בו. ומתי זה יקרה? אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודש... ואולי בעוד שנה? מוזמנים למונולוג בשניים

הכוונה הייתה להקליט שיחה על עונת ה-נבא הרגילה, שהולכת ומתקרבת לסופה - אבל הנסיבות יצרו סוג של "מסך מפוצל", כי מלחמה וכו'. אז בחלק הראשון של הפרק ניסתה ציפי שמילוביץ' להסביר את הלך הרוח בארה"ב בעקבות המתקפה של ארה"ב (וישראל) על איראן; מה ומי הוליכו את טראמפ להיכנס להרפתקה הזו; מי הוביל את מי ומי נגרר; איך האמריקאים עצמם רואים את מה שקורה ועד כמה הם תומכים. בחלק השני של השיחה בכל זאת הגענו לנושא שלשמו התכנסנו, וניסינו לערוך סיכום ביניים של מה שראינו העונה הרגילה של ליגת ה-נבא. על תופעת ה"טנקינג" (ההפסדים המכוונים), על הקבוצות שהפתיעו ואלה שאכזבו ועל מה מחכה לנו בעונה האמיתית, האיכותית והתחרותית - הפלייאוף - שכבר מציץ מעבר לפינה

אחרי כמה שבועות של שתיקה (יחסית) בכלל וחופשה מעשית של הפודקאסט, הגיע הזמן להוציא את מה שהצטבר, להזכיר ולהתאוורר. זה לא מונולוג קודר וגם לא רקוויאם - זו פשוט חזרה למציאות. בעוד 4 חודשים יציין הפודקאסט חמש שנות פעילות, קרוב ל-550 פרקים ומאות אורחות ואורחים. הוא הקיף עולם ומלואו ונדמה שהוא מכסה נצח והרף עין בו זמנית. הוא לא מגניב וסקסי ונועז ובוטה כמו הסכתים רבים שנולדו אחריו ולא תמיד כיף להקשיב לו, כי הוא עוסק במציאות חיינו; והיא - כידוע - לא סקסית ולא מגניבה. אבל זה הפודקאסט וזה בעליו וזה תוכנו. וכך הוא יהיה גם במורד הדרך, כי אלה הם חיינו

למרות ואחרי הכל, השופטת בדימוס עו"ד שרה חביב עדיין אופטימית. היא מודעת לחולשות המערכת, מבכה את הטעויות של בג"ץ בהתמודדות עם השיגיונות של לוין והזלזול בו מצד נתניהו ושריו וגם מבינה את כוחה המוגבל של המערכת להתמודד עם הגופים השלטוניים שחותרים תחתיה ולא סופרים אותה. היא מזהה את העליבות שבתחנוני נתניהו לחנינה, שהיא בעצם דרישה לביטול המשפט וזועמת על עליבותו של הנשיא הרצוג, שמשתף פעולה עם הפארסה. ואחרי שאמרנו את כל זה, היא לא מאמינה שנתניהו יעז להמרות את פסיקת בג"ץ - אם וכאשר יורה לו לפטר את בן-גביר; היא משוכנעת שהבחירות יתקיימו במועדן או קודם לכן; מעדיפה שלא ימונו שופטים כל זמן שלוין שר המשפטים (למרות העומסים הבלתי נסבלים); מייחלת לנהירת הערבים לקלפיות ואפילו מקווה שעוד אפשר יהיה לתקן אחרי סיום עידן נתניהו

למרות שהוא מתגורר בהתנחלות אפרת שבגוש עציון, ישראל פיקרש מודע לדיסוננס שבין היותו מתנחל שמתגורר על שטח כבוש לבין שאיפתו לשלום ושוויון זכויות אזרחי אמיתי ומלא עם ערביי הארץ, עם הפלסטינים שמעבר לקו הירוק וגם בין הזרמים הרבים שמרכיבים את החברה היהודית בישראל. יחד עם רבים אחרים - דתיים לאומיים, חילונים שמאלנים וגם ימנים, אנשי חינוך ואקטיביסטים מכל הזרמים, הוא מוביל את תנועת "אנחנו" ששואפת לקדם "חזון מדיני וחוקתי הקורא לשותפות חדשה בין רוב הישראלים מכלל הקבוצות בישראל - שותפות ישראלית". בשיחה איתו מנסה פיקרש לפרק לגורמים את פשר החזון שלו ושל חבריו: תנועת "אנחנו" מציעה את מודל השותפות הישראלית שנועד לחזק את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית באמצעות התאמת מוסדותיה להרכבה ההטרוגני של החברה הישראלית... מציעים לאמץ את עיקרון "שתי מדינות שתי קהילות"... עיקרון זה מבוסס על הקמת שתי מדינות לאום לשני עמים, אך גם על הכרת הצרכים הלאומיים של שני הצדדים משני צידי הגבול". מוזמנים לשיחה לא אופיינית לפודקאסט ובעליו

מסיבה שמאוד לא ברורה למשקיפים מרחוק, דווקא בעיר מיניאפוליס שבמדינת מינסוטה הצפונית והקרה, מגיעות אינספור עדויות מצולמות על הטרור והאלימות הרצחנית של שלוחות הממשל מול אזרחים מכל הצבעים והמינים. בעוד שאת הריגתו של ג'ורג' פלויד באמצעות ברכו של שוטר אלים עוד אפשר היה לפטור כאירוע פלילי, הרי שכעת מדובר על רצח בדם קר של אזרחיות ואזרחים שבעליל לא נחשדו בדבר ולא סיכנו איש. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר את מקורות התופעה (הסחף שהחל ב-9.11), מי אלה לובשי "המדים החומים" (סוכני "אייס"), שבפועל מקבלים רישיון להרוג בלי לבדוק ובלי לשאול שאלות ונהנים מחסינות מוחלטת מצידו של הממשל - ובעיקר: למה דווקא מינסוטה? ובכן, כי בערים אחרות, גדולות וחזקותועשירות ומקושרות יותר, זה לא ממש הצליח להם. ולמה דווקא ממינסוטה הנידחת יחסית עשויה להגיע הבשורה? כי דווקא שם מתחילים לצוץ סימני מאבק והתנגדות. האם לאמריקה יש סיכוי להינצל? שמילוביץ' לא מאוד אופטימית

מעטים מכירים לעומק את מהות ה"רפורמה" שמוביל השר שלמה קרעי בתחום התקשורת, אבל כמו שאומר עורך טיים אאוט ת"א ירון טן ברינק - הפרטים פחות חשובים. המכונה, כהרגלה, עוסקת 24/7 בהרס וחיסול שאריות מרכיבי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, העיתונות החופשית וחופש הביטוי, מעמיקה את תלותם של בעלי השליטה והעיתונאים ברצונה הטוב (הרע) של הממשלה ובפועל דואגת להבטיח את המשך אחיזתה במדיה ובהון, ומכאן כמובן גם בשלטון. ממקום מושבו הנוכחי בברלין, מנסה טן ברינק להסביר איך הגענו לכאן, את כשלי השוק המובנים בעיקר בארץ וגם בעולם ולמרות שניסה לסיים בנימה אופטימית, לא בטוח שזה הצליח לו. אז מה עושים? מה שנשאר לציבור הוא להמשיך להיאבק, בתקווה שאולי יום אחד השלטון יתחלף

על-פי עדותו, עד ליל גלנט הראשון דני אלגרט היה איש ימין ומצביע ליכוד מתמיד. השבר מול מה שנשאר מהליכוד התחולל אצלו כמה שנים קודם לכם, ביום פתיחת משפטו של נתניהו ואותו צילום אייקוני של הנאשם כשהוא מוקף בבכירי הליכוד עטויים במסכות קורונה. אז הבין אלגרט שהביביזם השתלט על הליכוד. אחרי ליל גלנט המדובר הצטרף אלגרט למאבק בהפיכה המשטרית - ואז הגיעה השבת השחורה ההיא. אחיו איציק, תושב ניר-עוז, הותקף, נפתע, נחטף לעזה ושם נרצח בידי שוביו. הוא "הופקר" בניר-עוז וגם בעזה, קובע אלגרט. והוא רק אחד מאלפים ובעצם מכל אזרחי המדינה שהופקרו לגורלם. בימים אלה, כמה חודשים אחרי שקבר את אחיו, התפנה אלגרט - סנ"ץ בדימוס ומי שהיה קצין חבלה מעוטר ומפקד משטרת אשדוד - להמשך המאבק באמצעים אחרים. הוא מתעתד להתמודד בפריימריז של מפלגת הדמוקרטים, משקיע בחינוך (כבר כחמש שנים הוא מלמד היסטוריה ומזרחנות בעירו ראשל"צ) ויעשה הכל בשביל להשאיר ולילדיו ונכדיו מקום טוב יותר לחיות בו

למרות חילוקי הדעות שחוזרים על עצמם מדי שיחה, נראה שרב המשותף על השונה בין המארח לאורח - במקרה הזה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. כי בעוד שאין מחלוקת אמיתית על העובדות, הניתוח שלהן, התובנות והמסקנות שונות ובמקרים רבים גם מנוגדות. שגיא טוען שהמחאה חיה וקיימת ומבעבעת, למרות שההפגנות והמחאות פסקו כמעט לחלוטין; הם גם ממשיך להתעקש על הפרדה בין חלקי החברה השונים ומייצגים הפוליטיים שלהם; הוא משוכנע שגם אם התחושה הכללית היא שונה, השינויים אכן מתחוללים מתחת לפני השטח ובבוא היום יבשילו לתמורות גלויות. הוא מסכים עם הקביעה שהדמוקרטיה המקומית התערערה מאוד, אבל בכל זאת ולמרות הכל - אנחנו עדיין לא דיקטטורה. והראיה: אנחנו עדיין יכולים לדבר עליה. מוזמנים לשיחה נוספת, נוקבת ולעיתים גם סוערת

תרבות ארגונית קלוקלת, ניהול רשלני, דורות של מפקדים בכירים שממונים בשיטת חבר מביא חבר, הנצחת בינוניות ממארת, מסורת ארוכת שנים של התעלמות מפקודות, אי מילוי הוראות, אפס מעקב אחרי הנחיות והוראות, משמעת לקויה, תופעות של משיחיות לאומנית, שבירה מתמדת של שרשרת הפיקוד... להמשיך? כשאלוף (בדימוס) יצחק בריק מתחיל לירות, קשה לעצור אותו. וייאמר להגנתו: הוא אמר לנו הכל. במשך שנים. הכל מתועד. מי שהיה לוחם נועז ומעוטר בכל מלחמות ישראל מאז ששת הימים וסיים את דרכו בצה"ל כנציב קבילות החיילים, לא הופתע ב-7 באוקטובר. הוא חזה את המחדל הזה בדיוק בהבדל אחד: הוא היה בטוח שזה יקרה קודם כל בצפון. ועל-פי דבריו, העובדה שחיזבאללה ואיראן לא הצטרפו בזמן אמת למתקפת החמאס, הצילה אותנו מאסון שספק אם היינו מצליחים לקום ממנו

כאשר חוקרת הספורט ד"ר שלומית גיא פנתה לאמיר דורון עם הצעה לחזור ולהוציא לאור, אחרי כמעט שני עשורים, חלק שלישי של הסדרה המצליחה "הוצא מהקשרו - משפטי המחץ של הספורט הישראלי", התשובה המיידית הייתה: זה לא יקרה. זו גם הייתה תגובתו של מי שהיה שותפו להוצאת הספר וגם המו"ל שלו, מורדי אלון. אבל אז קרה משהו בבית משפחת אלון (נועם, בנו של מורדי אלון, היה בן הזוג של ענבר הימן ז"ל, שנרצחה ונחטפה ב-7 באוקטובר ההוא) אירוע בלתי צפוי, שבעקבותיו התקשר אלון לדורון ואמר לו: תחזור לדוקטורית ונעשה את זה. והשאר היסטוריה וכמעט היסטריה. שיחה מצחיקה, מרגשת וגם מעוררת מחשבה על העבודה המפרכת של איסוף ומיון וסינון אינספור התכנים, השפה, התרבות, האתגרים הכלכליים, החיבור שבין הספורט לחיים ובין ציטוטי הספורטאים הישראלים לישראליות כפי שאנחנו מכירים אותה. מוזמנים לשיחה שלא תעזוב אתכם לרגע

אנחנו עסוקים באזור ובעולם הקטן שלנו ועומס האירועים של השנתיים האחרונות קצת הרחיק מאיתנו דברים שבעבר הלא רחוק פתחו מהדורות חדשות גם כאן. למשל, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. למשל, המגמות הפוליטיות באירופה -  המערבית וגם המזרחית. יאיר נבות, בשנים האחרונות בהולנד ולפני כן שנים לא מעטות ברוסיה, ממשיך לעקוב אחרי האירועים והמגמות ומסביר בשיחת העדכון התקופתית מה בעצם קרה בהולנד וכיצד נבלם, לפחות זמנית, הימין הקיצוני. בנוגע לרוסיה ואוקראינה, המוקד עבר בחודשים האחרונים לוושינגטון והחדשות הטריות הן שטראמפ מנסה לכפות על זלנסקי "הסכם" לסיום המלחמה, שכמו נכתב מילה במילה בידי פוטין. בחלק השני של הפרק חזרנו לסדרת השיחות עם ישראלים שחיים בחו"ל, וגרם כאן - הניסיון של נבות ומשפחתו לא יסולא בפז. האם גם ממקום מושבו הוא מבחין בטרנד ההגירה הישראלי החדש, שהתגבר דרמטית בשנתיים האחרונות. שוחחנו על שאלת הישראליות וגם היהדות הגולה, תחושת הקהילה, ההשתלבות בתרבויות החדשות, הקשיים הכלכליים והתעסוקתיים ומה עושים עם מי שנשאר מאחור. ולא שלא ידענו, אבל זה ממש לא פיקניק, הסיפור הזה

הערת אזהרה: נמצא האורח בפודקאסט שדעתו על החיים בישראל ועל הסיכוי שלנו להינצל קיצוניים ונחרצים אפילו מאלה של המארח. ליאור מאירי, פרסומאי ויזם, פעיל חברתי ואקטיביסט שגם ניסה להוביל מהלך מקורי ושונה בפוליטיקה, הבין לפני כשש שנים שלא יוכל להמשיך לחיות ולגדל את בנותיו בישראל. לפני עשור וחצי כמעט, בשלהי המאבק החברתי של 2011, הוא צלל לקרביים של הפוליטיקה הישראלית והבין שתם עידן האידיאולוגיות; שבשביל להשפיע צריך להתפקד למפלגות הדומיננטיות ולהגיע לכוח שיוכל להטות את הכף; אז הוא הקים את תנועת "הליכודניקים החדשים", הצליח לפקוד ולרשום אלפי פעילים - רק בשביל לקבל בעיטה בישבן מהמפלגה שעליה ניסה להשפיע. ואחרי שבג"ץ גלגל אותו ואת חבריו מכל המדרגות הוא הבין, כבר אז, שאין שום מבצר. לדעתו ישראל נהפכה למדינה פשיסטית ע"פ כל ההגדרות, ומצבה רק יילך ויורע. שאין דרך לבלום משטר פשיסטי שנבחר בדרך דמוקרטית וכזה שרוב דרמטי מהאזרחים שתומך בו ואפילו מאושר איתו. אז לפני שלושה חודשים הוא ארז את חייו ומשפחתו והיגר למדריד והוא מקווה שבעקבותיו יבואו מאות אלפי הישראלים שתקועים כאן, למרות שדעתם כדעתו. מוזמנים לשיחה נחרצת ועצובה

אמרו שארה"ב לא הייתה בנויה לנשיא שחור (מה שקרה) ובוודאי לא לאישה נשיאה (מה שנמנע), אבל ראש עיר מרכזית מוסלמי עכשיו? אז כן. זוהרן ממדאני יהיה ראש עיריית ניו-יורק, העיר שהייתה אמורה להיות הכי ליברלית ובכל זאת נגועה בשנאה ובאסלאמופוביה (גם מורשת 9/11, אבל לא רק). בשיחה עם ציפי שמילוביץ', תושבת העיר עד לא מכבר ומי שעדיין מתגוררת בשולי הכרך הגדול, ניסינו להבין ממה בדיוק כה רבים פוחדים. כי אם בוחנים את האידיאולוגיה של ממדאני (ה"סוציאליסט", רחמנא לצלן), מגלים שכמעט כל מה שהוא דוגל בו הוא הסטנדרט במערב וצפון אירופה ואפילו בישראל (חינוך חינם לגיל הרך, הגבלת שכר דירה באזורים מסוימים בעיר, קווי אוטובוס מסובסדים היכן שזה נדרש, וגם... שהעשירים ישלמו מיסים אמיתיים, מה אתם יודעים). וכן, הוא מתנגד בחריפות לממשלת ישראל ומדיניותה - האם זו אנטישמיות? אבל כמו שכבר אמרנו, אנטישמיות לעולם תהיה מפלטם של הגזענים. ואחרי שאמרנו את זה, דיברנו גם על טרנד ההגירה הישראלי שהולך ומתגבר (לפחות על פניו), על הניסיון האישי של מי שהיגרה לפני עשור וחצי ומה המשמעות של להיות מהגר בארץ האפשרויות ההיא

לפני שנה וחודשיים ארזה משפחת הבר את עצמה, את הזיכרונות ומעט מיטלטלים והיגרה לברלין. השיחות עם קרן הבר מלוות את הפודקאסט מראשיתו, ונגעו לאורך הדרך בתחושות, האירועים, הנסיבות, ההתלבטויות וההחלטות שהביאו בסופו של דבר להחלטה לעזוב. להגר. גם השיחה הנוכחית חוזרת לישראליות העכשווית שלא ניתן היה עוד לסבול; להכרה שאפשר ונכון ואחראי לבנות מסגרת חיים אחרת, במקום אחר; על החיים במדינה דמוקרטית אמיתית, שלא כמו הדמוקרטיה שחשבנו שהיינו ואנחנו לא. וגם על המראות והתחושות - ממרחק של שעות טיסה ספורות - של המלחמה, ההרס, החורבן וגם רצח העם; ובמקביל, ההרס השיטתי והמכוון של המדינה, החברה והדמוקרטיה. מוזמנים לשיחה לא אופטימית עם שורה תחתונה מאוד לא אופטימית

גם בעידן הפייק-ניוז, "האמת האלטרנטיבית", יריד הקונספירציות של הרשתות החברתיות למיניהן - גם בעידן המופרע והמופקר הזה, העיתונות הישראלית מתבלטת לרעה (אולי רק אחרי מקבילתה האמריקאית). גבע קרא-עוז, שעבר בכמה וכמה תחנות תקשורתיות, מנסה להסביר את התופעה, מקורותיה ותוצאותיה. מצד אחד מתקיימת התופעה המוכרת של כוכבי מסך ("טאלנטים") שיושבים על אותו הכיסא על פני עשורים בשכר עתק, לא משלמים שום מחיר על טעויות ועל הדרך  משתמשים בפלטפורמה הנפוצה (ערוצי טלוויזיה עתירי רייטינג והשפעה) גם בשביל לקדם את עצמם ופרנסתם (ערוצי תקשורת עצמאיים, נוכחות מסיבית ברשתות, הרצאות בסכומים גבוהים, הנחיית אירועים ממלכתיים ופרטיים בשכר עצום) ובדרך זונחים את חובתם המקצועית שהיא גם חובתם החברתית האזרחית. האגו מנופח, השתן מציף את הראש והתוצאה היא שמותר להגיד הכל, בלי שום קשר לעובדות ולאמת; "קודם נשדר, מקסימום נבדוק אחר-כך ונתקן...". הראשוניות נהפכה לחזות הכל, למרות שאין לה שום משמעות היום. וכאשר בוחנים אתהתופעה לאורך העשורים האחרונים, מבינים את שלטון הנצח של נתניהו, את ההפיכה המשטרית ואת ה-7 באוקטובר

בלי ששמנו לב, פגרת הקיץ כמעט מאחורינו ועונת ה-נבא חוזרת בימים הקרובים. וכמיטב המסורת, ציפי שמילוביץ' הגיעה שוב, על הדרך, לשיחת הקידום המסורתית לעונה החדשה שבאה עלינו לטובה. פתחנו, כי אי-אפשר אחרת, בכמה מילים על אירועי השבוע: הפסקת האש, מסע ה"שלום העולמי הנפלא" של טראמפ, האינטרסים של הצדדים ובעיקר אנחת רווחה מכל הלב לקראת שובם של החטופים (השיחה הוקלטה בסוף השבוע שלפני). אבל עיקר הפרק (החלל מדקה 09:50) הוא עונת ה-נבא. דיברנו על מכת הפציעות כמעט חסרת התקדים, שתשבית כמה מהכוכבים הגדולים של הליגה, חלקם למשך העונה כולה. דיברנו בעיקר על המערב, שהוא טוב לאין שיעור מקבוצות המזרח. ניסינו להעריך על מי ישפיעו הפציעות יותר, מי הקבוצות שמגיעות במצב הכי טוב ולמי מהקבוצות זו תהיה עוד "עונת מעבר", כפי שמקובל היום לכנות עונות אבודות. וכן, בהחלט התגעגענו

כשהיה נער מתגבר, עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, השתתף הפלסטיני הירושלמי הצעיר סאמר סינג'לאווי בתקריות של יידוי אבנים, נתפס ונכלא לכמה שנים. בשנותיו בכלא הישראלי למד סאמר עברית ואנגלית, היסטוריה ופוליטיקה, יצא משם כפעיל פוליטי מרכזי בהנהגת הפתח' ובמהרה מונה לראש צעירי הפתח' בגדה. הוא שוחרר מהכלא במסגרת הסכמי אוסלו ומאז הוא עמוק בפוליטיקה הפלסטינית. השיחה איתו - בהשתתפות אסתי סגל ואיש השלום והמתווך המתמיד גרשון בסקין - מרתקת ואפילו שומטת לסתות. סינג'לאווי דבק בפתרון שתי המדינות, משוכנע שזה עדיין אפשרי, קורא לעמיתיו ובני עמו להכיר בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה משלו בחבל הארץ הזה וקורא להכרה הדדית של שני העמים בזכותם השווה על שני חלקי הארץ. ולא פחות מדהים מזה: את המוקש הנפיץ של זכות השיבה הוא מציע לפתור בדרך פשוטה בתכלית: כן, השיבה תהיה זכות מוקנית לפליטים שיחפצו בה - אבל שיבה לגבולות המדינה הפלסטינית שתקום. הוא קובע שבמצב הנוכחי נגיע מהר מאוד למדינה דו-לאומית ערבית-פלסטינית אחת מהירדן לים (עניין מספרי גרידא), מצב שהוא ממש לא רוצה בו. מבחינתו, מדינת ישראל תהיה שייכת ליהודים ולישראלים ופלסטין תהיה בית לאומי  לפלסטינים. מוזמנים לשיחה שאסור להחמיץ

כמיטב המסורת של "על הדרך", גם בכיפור הזה החלטתי להקליט פרק ספיישל, שכמו תמיד - מנסה לחפור עמוק לתוך חיינו כאן. אז שנתיים כמעט לאסון הגדול התכנסנו - גבע קרא עוז, גונן בן יצחק, הדס ענבר, דניאלה סגל וגדי שמשון - וביחד ניסינו להבין מה הסיכוי שאכן יהיה בקרוב הסדר שיחזיר את החטופים ויוציא את הצבא מעזה; מה בעצם רוצה טראמפ ומה התפקיד של קטאר בטירוף הנוכחי; דיברנו על שיטפון הלאומנות היהודית; על המשמעות של זיני בראשות השב"כ - גם בהקשר של הבחירות הבאות; על עליבותו של המחנה שלנו; על מי מאיתנו שנשאר ויישאר כאן ועל עשרות ומאות האלפים שעוזבים ועוד יעזבו; על סכנות לחיים ושם ובכל מקום ועל כך שאנחנו בעצם מנודים, מבוזים ונרדפים בארצנו. היה ארוך, מתיש אבל בעיקר נוקב. מוזמנים

דונלד טראמפ תמיד היה בעד חופש הביטוי, כל עוד מדובר בביטוי שלו וכזה שתאם את הדעות שלו (ובעיקר האינטרסים שלו). גם כוכב הימין הצעיר העולה צ'רלי קירק, שנרצח לפני פחות משבועיים, עמד על זכותו של כל אחד לדעתו - כל עוד היה מדובר בדעה שתואמת את זו שלו. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר מאמריקה לאזרח המזרח התיכוני הנבוך את סוד הפופולריות העצומה (או הקסם, אם תרצו) שצבר קירק המנוח שהיה בסך הכל בן פחות מ-32 כשנרצח, אבל עבור עוקביו ומעריציו הנלהבים נדמה שהיה שם תמיד. ובמקביל למלחמה על התודעה, השחיתות הכללית והקיצוניות הימנית, הרצח של קירק העלה שוב אל פני השטח את מלחמת החורמה של טראמפ בתקשורת שנואת נפשו והכניעה ללא תנאי של טייקוני התקשורת לכל גחמה של הנשיא וממשלו. ולכולם ברור שהשעייתו של מגיש הלייט-נייט ג'ימי קימל לא הייתה ההתקפלות הראשונה ובוודאי לא האחרונה

אם אפשר להוציא שורה אחת תחתונה אחת אופטימית מהשיחה עם פרופ' לוי ספקטר - ראש תחום הפילוסופיה וה"פילוסופיה כלכלה ומדע המדינ"ה (פכ"מ) באוניברסיטה הפתוחה - היא שלמרות הכל, למדינה מאוד קשה להגיע לדיקטטורה מלאה. אנחנו עדיין לא שם וספק אם נגיע לשם בקלות. ספקטר, שמתמחה וחוקר אפיסטמולוגיה פורמלית ולא-פורמלית והשקתה עם נושאים בפילוסופיה של המשפט, השפה, הפסיכולוגיה, תורת ההחלטות, דת, פוליטיקה ואתיקה -  משתדל לנתח את המצב הפוליטי בישראל בעיניים פקוחות וראש מפוכח, כחוקר וגם כאזרח שמשתתף בקביעות במחאה. יש לו טענות קשות לתקשורת הישראלית שעושה כל מה שהיא יכולה בשביל להסתיר את המצב האמיתי, אבל גם מציין שהתקשורת הבינלאומית חטאה בלא מעט שקרים ומניפולציות. ועוד משהו אופטימי: ההתמדה של ציבור ישראלי רחב במאבק ובמחאה. כי לדבריו, כשהוא מביט במתרחש בארה"ב וגם באירופה, החברה הישראלית בכל זאת נלחמת על חייה ועל החופש שלה

אנחנו מתקרבים ליום השנה השני לשבעה באוקטובר ושלוש שנים לבחירות האסוניות שהביאו עלינו את המופקרים שהפקירו אותנו והביאו עלינו את ההפיכה המשפטית-משטרית שלא הלכה לשום מקום - וכאילו לא עברה דקה. וזו גם התחושה בפודקאסט, עם האורחים הקבועים שלו, כמו פרופ' אבי שגיא, שחזר לשיחה ראשונה אחרי פגרת קיץ של שלושה חודשים. קשה לעקוב אחרי תוכן כל השיחות שכבר קיימנו בפלטפורמה הזו, אבל תחושת המארח היא שהתשישות, העייפות, החידלון ואולי גם הדיסטופיה הולכים ומשתלטים על כל מי שהם אנחנו, המשפחות שלנו, יקירינו, מעגלי החברים שלנו (לפחות חלקם). הפוליטי השתלט על האישי, הנקמה גוברת על התבונה, פולחן המוות גובר על קדושת החיים, חייו ורווחתו של היחיד נהפכו לאסקופה נדרסת וזרמים שלמים בחברה הישראלית - עצומים בהיקפם - מוכנים להרוג ולהיהרג לנצח נצחים. ולמרות הכל, כמו תמיד, האורח נשאר בדעתו שהתקווה תמות אחרונה והמארח התעקש על שלו: יש סיכוי מצוין שכולנו נמות לפניה

הפעם האחרונה שבה אחז דב חנין בתואר חבר כנסת הייתה לפני בחירות 2019 - שליחות שמילא על פני 13 שנים ותמיד בקצה השמאל (חד"ש, חד"ש-תע"ל, הרשימה המשותפת ועוד). חנין, דוקטור למדע המדינה, משפטן ועו"ד, עוסק כל חייו הציבוריים בשיתוף ושוויון חברתי, מגדרי ומגזרי; מאמין גדול בשלום בתוכנו ועם שכנינו; עדיין מאמין בפתרון שתי המדינות ומשוכנע שאין דרך שבה נוכל להיות מדינה דו-לאומית באופן מלא. למרות אימי אוקטובר 2023 והנעשה בשמנו ברצועת עזה (וגם בשטחי הכיבוש של הגדה המערבית) בשנתיים האחרונות, הוא לא נואש מהתקווה. התקווה שדרך השוויון וההכרה ההדדית אפשר יהיה להגיע לחיים נורמליים, למרות האיבה המרה; פעיל ומקדם את התנועה היהודית-ערבית "עומדים ביחד" ופועל במגוון רחב של תחומים וארגונים למען השלום והשוויון, משבר האקלים, הגברת השוויון וצמצום הפערים החברתיים והכלליים ועוד. מוזמנים לשיחה ראשונה עם הנציג האותנטי האחרון (כנראה) של מה שהיה פעם השמאל הישראלי האמיתי

לפני יותר משלוש שנים עלה לאוויר בהפקת מכון מולד פודקאסט בהמשכים בשם "הסכת אוסלו" - סדרת פרקים בהובלת והגשת ההיסטוריון ד"ר ארנון דגני, הסכת שעסק בדרך להסכם אוסלו, הסיבות לכישלונו, הכוחות שפעלו לקדם הסדר בין ישראל לארגונים הפלסטיניים; והכוחות שמנגד, שהצליחו לטרפד אותו. בסדרת ההמשך "הסכת אוסלו עזה תחילה", שבהכנתה הוחל עוד לפני ה-7 באוקטובר (וכמובן שנעצרה באותו יום מר ונמהר), מתמקד דגני בקורותיה של רצועת עזה: מ-48' ל-56'; מ-67' ל-77'; מ-87' ל-93', מ-2000 ועד 2023 ועד בכלל. שיחה שהולכת הרבה לאחור (תוכנית החלוקה, מלחמת השחרור, מבצע קדש, ששת הימים), קופצת לימים האלה (מפעל ההתנחלויות, ההתנתקות מעזה, העדפת החמאס על פני הרשות הפלסטינית); סובבת סביב אוסלו וספיחיו ועומדת פעורת פה מול אימת אוקטובר 2023 ומה שקורה לכולנו מאז ועד היום. מוזמנים לשיחה קופצנית ומרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לאורך כל שנותיו של "הניסוי הגדול" - ארצות הברית של אמריקה - שמרו הנשיאים והממשלים שלהם על חוקי משחק סבירים מול האזרחים ונציגיהם: העיתונות החופשית. ציפי שמילוביץ' מדגישה ומזכירה שלא הייתה אמורה להיות שום הפתעה בדברים שטראמפ עושה - אלה בדיוק הדברים שהבטיח והתחייב לעשות לפני הבחירות האחרונות; מה שכן מפתיע ואף מדהים הוא הקצב המסחרר של הכניעה ואפס ההתנגדות. אפשר להניח שאפילו טראמפ מופתע להיווכח עד כמה קל זה עובד לו. כך עם ההתקפלות של רשת סי.בי.אס וההדחה של כוכב הלייט נייט סטיבן קולבר, הנכונות המבישה לשלם מיליוני דולרים כ"פשרה" על איום שלו בתביעה (מופרכת והזויה) נגד מפיקי "60 דקות" וזה נכון גם לגבי כל רשתות השידור והמדיה הגדולות. ובצד השני? תודה ששאלתם. אין צד שני

כשראיתי את התמונה שהעלתה מיכל גלוש בטוויטר, הייתי המום. היא הציגה את רגל ימין החבולה שלה (עדויות מצולמות בפרק שעלה ביוטיוב וכן ברשתות החברתיות) והמראה פשוט היה מזעזע. מיכל, שכנה וגם קולגה, היא לא אחת שנחה לרגע. עוד מנוער רצ בשנות הנעורים דרך ההפגנות בכיכר מלכי ישראל (אז), כיכר גורן, בלפור, רחבת הבימה ורחוב קפלן - ועד לפינה היוקרתית של שר החינוך יואב קיש במערב הוד השרון. את מפת הצבעים המזעזעת שמקשטת את רגלה הימנית היא קיבלה מקצין משטרה נמרץ במיוחד, שחבט בה וניסה בכוח להוציא מידיה (ורגליה) את המגפון שבו אחזה ודרכו הקריאה את שמות החטופים והחללים כשהיא ישובה ברכבה הפרטי. היא גם סוחבת שבר באחת מידיה (עוד לא ברור באילו נסיבות), אבל לא עוצרת לרגע. יחד עם חבריה למאבק היא מתייצבת למשמרת המחאה כמעט מדי יום, לפעמים גם פעמיים ביום, ומזכירה לקיש את מה שהוא טורח מאוד לשכוח ולהשכיח. וכמו שאפשר לראות בעיניים, לא נרתעת גם כשהגוף מוכה וחבול

מאז שהסתיימה מלחמת העולם השנייה, דרך הסכם השילומים והפיצויים של תחילת שנות ה-50 בכלל וכינון היחסים הדיפלומטיים המלאים ב-1965 בפרט, שוררים בין ישראל לגרמניה יחסים שהוגדרו "יחסים מיוחדים". בשיחה עם פרופסור משה צימרמן, מומחה בעל שם עולמי בענייני גרמניה בכלל ויחסיה עם ישראל בפרט (וגם ראש צוות התגובות של ארגון יוצאי מרכז אירופה), עולה החשש שלא לעולם חוסן. דעתם של הגרמנים אינה נוחה מההפיכה המשטרית שמבצעת ממשלת ישראל בשלוש השנים האחרונות; וגם האמפתיה המובנת מאליה של הממשלה הגרמנית מול הטבח הנוראי של החמאס ביישובי ובסיסי העוטף, הולכת ומתפוגגת לנוכח פעילותה של ישראל בעזה ובגדה המערבית. ולמרות שמדובר במדינה שמקפיד יותר מכל מדינה אירופית אחרת להתנגד לאנטישמיות, בהחלט ייתכן שיהודים שמתגוררים במדינה, ישראלים שעברו לגור שם וגם תיירים מזדמנים ייתקלו ביחס עוין (גם אם מוסווה). וכמה מילים גם על הכדורגל הגרמני

בשיחה נוספת עם המשפטן בעל השם העולמי, פרופ' מנחם (מני) מאוטנר, ניסינו להבין איפה הכל השתבש. באופן לא מפתיע (לעוקבים אחרי מאמריו), מאוטנר טוען שהאחריות על הידרדרות מערכת המשפט ושלטון החוק נופלת קודם כל על מערכת המשפט עצמה - וגם על המחנה הדמוקרטי-ליברלי. לטענתו, ההסתמכות הטוטאלית "שלנו" (החילונים, הליברלים, "השמאל") על פסיקות בתי המשפט בכלל ובג"ץ בפרט, הייתה סוג של עצלנות. ואשם גם בית המשפט העליון שפתח את שעריו לאינספור עתירות שמלכתחילה לא היו אמורות להיות מוגשות. וזאת, במקום לקדם ולשמור על החברה והדמוקרטיה במישור הקלאסי, קרי דרך הפוליטיקה. הוא גם טוען שמשפט נתניהו הוא זה שהביא אותנו עד הלום; שספק אם היה נכון להגיש את כתבי האישום; שמלכתחילה לא ניתן היה לקיים משפט כהלכתו; והתוצאה שהתגלגלה משם היא מסע הנקמה של נתניהו במערכת כולה: מהפוליטיקה (הקמת ממשלה עם הימין הקיצוני ביותר) ועד מערכות הביטחון, אכיפת החוק, ביקורת המדינה וכמובן - מערכת המשפט. העיקרון, הוא קובע, לא היה שווה את התוצאה האסונית. מוזמנים לשיחה מרתקת במיוחד שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

חודשים לא רבים אחרי השבעה באוקטובר החלו הדיבורים על מלחמת השולל, על הפקרת החטופים, על השאיפות האמיתיות של הממשלה ואלה שעומדים מאחוריה ודוחפים אותה ועל השימוש בצבא בכלל ובמאות אלפי חיילי המילואים ככלי שרת בידי אלה שעבורם מדובר בתקופה של נס. רס"ן (מיל') נטע כספין וסרן (מיל') סתו הם קציני מילואים ששירתו במלחמה הנוכחית לאורך חודשים ארוכים, ודי מהר הבינו שאין שום קשר בין המטרות המוצהרות והמילים הגבוהות למציאות בשטח. הם הקימו את תנועת הסרבנים "חיילים למען החטופים" - יוזמה שחתומים עליה כבר מאות קצינים וחיילים - ובשיחה ביוזמת אסתי סגל שמסייעת להם, הם מספרים על דילמת החייל (והקצין), שנקרע בין המחויבות לחבריו, מפקדיו ופקודיו לבין השקפת עולמו; על מה הניע אותם להקים את הארגון; על מסכת השקרים שנחשפו אליה במהלך המלחמה; על המספרים האמיתיים ועל הסיכוי להביא שינוי

הפודקאסט "על הדרך | שיחות עם טובי פולק" יצא לדרכו ב-23 ביולי 2021. הרוח הייתה חדשה, נתניהו היה באופוזיציה, בממשלת השינוי כיהן שר ערבי ראשון במשרה מלאה, העבודה ומרצ היו חברות משמעותיות בקואליציה. שנה וחצי של תקווה זהירה. שלוש שנים וחצי של ממשל ביידן. ועוד חצי שנה של הטירוף של ממשל טראמפ השני. ואז הגיעו הבחירות. וקואליציית הדמים. והנאום של יריב לוין. והפגנת המטריות בהבימה. ותשעה חודשים מוטרפים של הבימה וקפלן והגשרים והרחובות והערים ברחבי הארץ. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. והטבח. ההפקרה. הביזוי. החטופים. ההפקרה. המלחמה. הנקם. הטירוף. צימאון הדם. ארבע שנים ארוכות, מפרכות ומדממות של תיעוד הישראליות - מהימים הנשכחים עם התקווה הזהירה ועד לתהום היום. ארבע שנים של תיעוד היסטורי בזמן אמת. תודה שהלכתם איתי לאורך הדרך הזו

מאז ה-7 באוקטובר ההוא, אייל אשל הוא אייל, אבא של רוני אשל. כך הוא קורא לעצמו, זו ההוויה שלו, זה היומיום שלו, זה מה שהוא עושה 24/7. השיחה איתה קשה וכבדה מכל הסיבות הברורות, אבל גם בגלל הפער הלא מוסתר בהשקפות העולם. וזו גם הסיבה שהפרק הוקדש כמעט במלואו לרוני וחברותיה, למפקדים המפוקרים שלהן, להפקרה ומקורותיה: ההתראות שנענו בזלזול מוחלט, התצפיתניות שהושלכו על הגדר הרעועה והמוזנחת ללא מינימום הגנה, הצבא שידע ושמע וראה את הקולות והמראות ולא נקף אצבע ובעיקר ההתחמקות האינסופית מאחריות של הקצינים הבכירים, המנהלים הממונים וכמובן: הדרג הפוליטי הנבחר. הדיון הקשה על הנקמה חסרת התוחלת, ההרס וההרג וההרעבה, יתקיים ביום אחר. מוזמנים לשיחה הלא פשוטה שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

מעטים הם חברי הכנסת שעדיין מייצגים כראוי את (מה שמכונה) "המחנה הליברלי" או אפילו את "מחנה השמאל" רחמנא לצלן. ח"כ הרב גלעד קריב הוא אחד מהם - אחד הבולטים שבהם. שיחה על עידן נתניהו, ממשלת הזוועות והיכולת הבלתי נתפסת שלו להתעלל בכל מי שהוא מסמן כמתנגדיו; על ההתחדשות של מפלגת העבודה ההיסטורית בצלמה החדש כמפלגת הדמוקרטים; על ההכנות לבחירות, אם יבואו בחטף; על איחודים אפשריים בתוך המחנה, הפחתת הביזור הרסני של המסרים ומניעת שריפת קולות. וגם על הסיכוי להחזרת החטופים - החיים והחללים - וסיום המלחמה, על האסון בעזה וגם על מלאכת השיקום שמצפה לכולנו ביום שאחרי. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

במאמר שכתב השבוע בטיים אאוט תל-אביב, סקר עורך המגזין ירון טן-ברינק את חטאי התקשורת (העיתונות) הישראלית ואוזלת היד (המכוונת) שלה בסיקור המלחמה, בחשיפת האינטרסים הפוליטיים והאישיים שמשאירים אותנו בביצה המדממת של עזה כבר קרוב לשנתיים, בהתעקשות להסתיר ולא לדבר על פשעי המלחמה שישראל מבצעת ברצועה, בהסברת פשר חילופי המהלומות מול איראן, בשיתוף פעולה פוליטי בהסתרת הנזקים שהטילים האיראניים חוללו במרכזי הערים ובאתרים אסטרטגיים ברחבי הארץ - ובעיקר בהפקרת החטופים. תקשורת מוסרית ואחראית לא הייתה מניחה לנושא הנורא הזה לרדת מסדר היום הציבורי אפילו לא לרגע אחד

כבר יותר משנה וחצי נדמה שמי שמנהל בשם מדינת ישראל את המו"מ לשחרור החטופים, לא באמת מייצג את האינטרסים של המדינה, של אזרחיה ובוודאי של החטופים ומשפחותיהם. מוטי קריסטל, מומחה לאסטרטגיות של ניהול מו"מ, פשרות וסכמים, חושב שבנימין נתניהו - מי שמוביל את המו"מ וקובע את מהלכיו ומחיריו - משוכנע שהוא פועל לטובת מדינת ישראל, ההיסטוריה שלה והעם היהודי בכלל, כאשר בפועל הוא מתייחס לשליחות מטאפיזית למען המדינה היהודית והעם היהודי, ועל הדרך נוטש את האינטרסים של אזרחי המדינה עצמם. ויותר מזה: פועל למען האינטרסים שלו עצמו (הישרדות פוליטית ואישית שמנותבת בעיקר להפסקת ההליכים המשפטיים נגדו). בנוסף, שוחחנו גם על מה שחשוב לעשות עכשיו, אחרי שהסתיים (זמנית?) סבב הלוחמה מול איראן, לפני שההישגים הצבאיים יתמוססו

אחרי האכזבה הברורה מאליה של אנשי השיווק של הליגה ורשתות הטלוויזיה, בסופו של דבר סדרת הגמר של ה-נבא הייתה אדירה. זה נגמר במשחק 7 - משהו שלא קורה הרבה - והסדרה עצמה הייתה משהו שלא קורה כמעט בכלל: שואו-דאון נפלא בין שתי קבוצות "קטנות" משווקים קטנים ובלי הסופר-סטארים הקבועים של הענף. ציפי שמילוביץ' נהנתה מכל רגע וקצת הצטערה שהקבוצה החייזרית של  אינדיאנה נכנעה רגע לפני השיא. שיחה על העולם החדש של ה-נבא וגם על פציעות האכילס שהשביתו במהלך הפלייאוף שלושה כוכבים גדולים: הליברטון בגמר, טייטום בסיבוב השני ולילארד בסיבוב הראשון - רצף חסר תקדים של טרגדיות ספורטיביות, שהליגה כבר הודיעה שתנסה לבדוק אותן לעומק. בינתיים התקיים גם הדראפט, קופר פלאג צפוי להיות המציל של דאלאס אחרי פארסת המכירה של לוקה ואפילו אנחנו (בערך) עלינו על המפה, עם בחירתם של בן שרף ודני וולף בסיבוב הראשון על-ידי ברוקלין נטס

כמו כולנו, גם נדב תמיר, מנכ"ל ג'יי-סטריט ישראל, לשעבר הקונסול הכללי בבוסטון והיום פרשן מבוקש לענייני יחסי ישראל וארה"ב, עקב מקרוב אחרי ההתפתחויות במלחמה בין איראן וישראל וניסה להעריך מה יעשה ממשל טראמפ. העניין הוא שאת טראמפ קשה לצפות וקשה לחזות מה הוא יעשה או מה ייאלץ לעשות, והאם בסופו של דבר יעשה דברים שמנוגדים להשקפת עולמו ולשאיפות האמיתיות שלו. אז הסתבר שבסופו של דבר נתניהו הצליח להביא (שלא לומר לתמרן) את טראמפ לבצע את התקיפה המדוברת על מתקני הגרעין - השאלה שנשארה פתוחה היא מה הלאה. כמו רבים שעסוקים בנושא, גם תמיר חושב שאסטרטגיית היציאה של טראמפ וגם של איראן תהיה הסכם גרעין חדש, אבל לא לפני שהאיראנים והישראלים ימשיכו במלחמת ההתשה ביניהן, ככל הנראה לשבועות רבים נוספים ואולי אפילו חודשים. שוחחנו גם על הסיכוי לסיום המלחמה בעזה, שחרור יתרת החטופים וכניסה לתוכנית השיקום הגדולה של עזה - מהלכים שגם הם תלויים בנחישותו של טראמפ

פוד חירום בענייני השעה עם גבע קרא-עוז. על מלחמת היש ברירה שהכריז נתניהו, למרות שהשאיר את ישראל מבודדת וחשופה; על הרוח הגבית שהוא קיבל מאירועי ה-7 באוקטובר, שהשילו ממנו את הפחד מקורבנות המלחמה הכוללת - נרצחים, הרוגים, פצועים, הרס עצום, פגיעה אנושה בכלכלה, בידוד בינלאומי; על הניסיונות הגלויים והבוטים שלו לגרור את ארה"ב למעורבות פעילה במלחמה; על סגירת השמיים, עצירת המשק, הקפאת מערכת החינוך ועוד. האם נתניהו יצא למערכה עם אסטרטגיית יציאה? נראה שלא; האם הסוף (הזמני או המוחלט) נראה באופק? קשה מאוד לדעת; האם אכן ניתן לשנות את מצבה הגיאופוליטי של ישראל באמצעים צבאיים? ספק גדול. ולסיום, רגע של נחת: יהיה משחק 7 בגמר ה-נבא

השיחה הזו התעכבה מעט (למרות שהייתה מחויבת המציאות), בערה על אש קטנה שנהפכה לזעם גדול עד כדי חוסר אונים כמעט. את הפרטים והעילות לכל מה שתואר לעיל כל מאזין וצופה יכול לנחש בעצמו, אבל היה חשוב למארח להביא מישהו חכם ויודע ומנוסה דיו, כזה שיוכל לווסת את הזעם והלהט. אז הפעם פרופ' אבי שגיא היה הקיר שאליו ועליו ובו הוטחו השאלות הקשות, שלא בטוח שיש להן מענה. למשל, השימוש בצבא ככלי להישרדות פוליטית, הרבה אחרי שמוצה השימוש הלגיטימי בו - קרי הגנה על אזרחי המדינה; הגבול הדק (או העבה להחריד) שבין פקודות מטומטמות והרות אסון, שלמרות הכל חובה לציית להן - לפקודות בלתי חוקיות בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליהן, פקודות שחובה לסרב להן. למשל, ההפקרה הפושעת והנפשעת של החטופים האומללים וההתעללות המכוונות במשפחותיהם; הניסיונות הנואלים למסד את אי השוויון בכלל ואי השוויון בנטל השירות (והשכול) בפרט; למשל, על המשך המאמצים לבצע את ההפיכה המשטרית תוך כדי חיסול טוטאלי של כל שומרי הסף; למשל, השוד המגזרי הגדול; וכמה מילים גם על האיים המבודדים של הטוב, שלדעתו של שגיא עדיין קיימים בתוכנו הם אלה ש(אולי) ויוציאו אותנו מהמצור

אחרי קריירה עשירה בעיתונות הכלכלית (כתב ועורך בעיתון חדשות, העורך הכלכלי של מעריב) התמנה משה פרל למנכ"ל איגוד הבנקים. אחרי שסיים את הקדנציה הבנקאית שלו, חזר פרל לאהבתו הראשונה: כתיבה והוראה. כיום הוא מנהל מכון המחקר לבנקאות ותיווך פיננסי ע"ש ויקי וג'וזף ספרא, מרצה בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב ובעיקר (מבחינתו) - סופר. בספרו השלישי שיצא לאור באחרונה, "מותה של האמת", סוקר פרל את גלגולי הפייק-ניוז לאורך הדורות ומגלה לנו שמעשה הרמייה הזה נמשך מאות וגם אלפי שנים. השיחה מדלגת בין ההיסטוריה העתיקה לימינו, החל מהתקופות הפרימיטיביות ביותר ועד לבינה המלאכותית של היום; ושוחחנו גם על העקרונות הבסיסיים ביותר של העיתונות כפי שהכרנו לאורך שנות העבודה שלנו בתחום ולאן שהיא התגלגלה בעידן ה"דמוקרטיה המוחלטת של המידע". מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

עוד לפני שנפתחה עונת 2024-25, רוב הפרשנים וסוכנויות ההימורים נתנו לאוקלהומה סיטי ת'אנדר את הסיכוי הגבוה ביותר להגיע לגמר הפלייאוף ה-נבא מהמערב. וזה אכן מה שקרה. לעומת זאת, במזרח הדיבור היה על האלופה היוצאת בוסטון סלטיקס וגם קליבלנד (שסיימה ראשונה את העונה הרגילה) הייתה די חזק בתמונה, אבל חולשה ופציעות הביאו לגמר את הניו-יורק ניקס (הלהיט הנחשק של התקשורת והמפורסמים באביב) ואת הסוס השחור של המזרח ואולי של הליגה כולה -  אינדיאנה פייסרס (שהגיעה לגמר המזרח גם בעונה שעברה והפסידה לאופה בוסטון). מאות מיליונים קיוו לגמר ראשון של ניו-יורק אחרי 25 שנה, אבל לאינדיאנה היו תוכניות אחרות. מוזמנים לשיחת סיכום הגמרים האזוריים וקידום גמר הפלייאוף עם ציפי שמילוביץ' וגבע קרא-עוז

בגיל 27 הספיק העיתונאי ינאל ג'בארין להשלים סדרה של תחנות, עיסוקים ותפקידים בהיקף שאצל רבים אחרים היה מספיק לחיים שלמים. סגן עורך וכתב בדמוקרט ט.וי, דובר ומנהל תוכן בערבית בקמפיין בחירות של רשימת "כולנו העיר יאפא-ת"א", מנהל פרויקט ייצוג האזרחים הערבים בתקשורת, כתב במסגרת כתב העת העין השביעית, ניהול הכשרת דוברות מקצועית לרשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית, כתב במסגרת מיזם "הארץ 21" ועוד משימות עיתונאיות וחברתיות. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מספר ג'בארין על החיים בישראל כעיתונאי ערבי צעיר ובולט, על חברה ופוליטיקה, על התפקוד המקצועי בזמן המלחמה, על האלימות בחברה הערבית, על השאיפות האישיות והמקצועיות שלו ועוד. מוזמנים לשיחה מרתקת שנערכה והוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

יאיר גולן השתמש במילה "תחביב", מה אתם יודעים. אז יאללה - לגיליוטינה. בלי כתב אישום, בלי משפט, בלי עדי הגנה, בלי טיעונים לעונש. התופעה הזו פשוט מדהימה והיא התחילה עוד עם יצחק רבין (לפחות בזמן המודרני). הצד השמאלי-מרכזי של המפה הפוליטית לא מסוגל להתאחד מאחורי מנהיג נחוש אחד, וכשמתגלה כזה, הנחשים ממהרים להכיש אותו. וגם אם נניח בצד את המילה "תחביב" (לא כל אחד יודע למצוא בכל משפט את הביטוי שימצא חן בעיני כולם) - מה בסך הכל יאיר גולן אמר? שישראל מנהלת מסע הרג אכזרי, המוני, חסר עכבות, הרס חסר אבחנה והרעבה - מנוגד לחוק הבינלאומי ולאנושיות בסיסית – ובמקביל לא מציעה כל אלטרנטיבה. וזו אמירה מעודנת ואפילו חלבית בהשוואה לטירוף שמגיע משורות הממשלה והקואליציה. אבל עבור הצד שלנו הוא עבר את הגבול. אין לנו תקנה. מוזמנים למונולוג שהוקלט באולפן הרצאות מהכורסא

מהזווית שלה, כישראלית שהיגרה עם משפחתה לברלין לפני קצת פחות משנה, מרגישה קרן הבר את הלחץ הולך ומשתחרר, למרות שהיא מעורה לחלוטין במתרחש בישראל ברמה היומיומית. וזו תחושה שונה לגמרי. היא מודה שמדובר בתחושת שחרור מבורכת, למרות שכמו שכולנו יודעים: גם אם נצא מישראל, ישראל תישאר בתוכנו. וכמו כל מי שנוסע לתקופה, אפילו קצרה, גם המהגרים - החדשים והוותיקים - חווים תחושה אמביוולנטית בנוגע לאירועים כאן. מצד אחד, למי שנשאר לחיות כאן, גם אם קשה, אנחנו יודעים שזה מה שיש. אלה החיים שלנו. רוב הזמן אנחנו חיים בעין הסערה כשהכל מסביב סוער - בעוד שהישראלים שחיים מחוץ למקום הזה רואים את הטירוף כפי שהוא מתרחש באמת. ובנוגע לריפוי האפשרי, לשיקום בסוף הדרך, ניסינו להבין אם הלקח ההיסטורי של גרמניה וברלין עשוי להיות רלוונטי לישראל שמאבדת את עצמה לדעת. ובכן, לא בטוח שאפשר להשוות, לא ברור אם זה יהיה אפשרי

בשעות אלה מסתיים המסע הגדול של הנשיא טראמפ למדבריות ערב, וגם האורחת הקבועה של הפודקאסט, ציפי שמילוביץ', מתקשה להיזכר במחזות דוגמת אלה שהיינו עדים להם בשבוע האחרון. סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות קיבלו את פניו של מנהיג העולם החופשי (עדיין?) במחוות שספק אם נראו אי פעם. טראמפ מאדיר את השותפים הישנים-חדשים שלו, חותם על עסקאות בעשרות ומאות מיליארדים, נהנה ממחוות מופרכות בסגנון אלף לילה ולילה ובפועל מסמן את העולם החדש שלו: לא עוד אירופה או המערב בכלל, תשכחו מהדמוקרטיות הליברליות החופשיות והחילוניות - יחי המלכויות, הנסיכיות והאמירויות הרודניות ועתירות הכסף. וישראל? תודה ששאלתם; ישראל יוק. ושוחחנו גם על פלייאוף ה-נבא שמתקרב לשיאו, בצל הטרגדיה הספורטיבית של כוכב בוסטון סלטיקס ג'ייסון טייטום, שקרע את גיד האכילס וייעדר מהמגרשים לתקופה מאוד ארוכה

מרתק לצפות בתגובות ההמומות בישראל למעללי טראמפ ושינויי הכיוון שלו בכל הנוגע למזרח התיכון. מסתבר שכמו כל קודמיו, גם הוא איבד סבלנות לנתניהו בפרט ומאס בבעיות של ישראל בכלל. אין לו בעיה לשתף פעולה ולהישאר אדיש מול החלטות ממשלת נתניהו להמשך המלחמה לנצח והפקרת החטופים למותם, ובמקביל ובנפרד להמשיך במהלכים שלו לייסוד מזרח תיכון חדש - שישראל לא תהיה חלק ממנו. ועל הדרך עזה תישאר עזה, המשבר ההומניטרי יחריף וחלום הריביירה יישאר חלום. גבע קרא-עוז התייצב לשיחת צהרי שישי על פרשת קטארגייט, שגם אם חלקים ממנה חוקיים לכאורה, הסירחון מאיים לחנוק את כולנו. שוחחנו גם על הפוליטיקה המקומית, שהולכת ומתחממת לקראת נקודת רתיחה (בחירות?) שמי יודע מתי ואיך תגיע; על חוק הגיוס שלא יקרה ולא ישנה דבר ועל מלחמת הנצח והחיילים המתמעטים שיעמדו לרשותה. ובשביל שלא הכל יהיה שחור, גם קשקשנו קצת על פלייאוף ה-נבא הנפלא. מוזמנים להצטרף אלינו לעונג שבת

לפני יותר מארבעים שנה התגייסו כל מערכות המדינה להגן ולחלץ את השב"כ ממשבר קשה שאליו נקלע, בגלל התנהגות לוחמיו ובכיריו, בפרשת קו 300. לפני כמעט 30 שנה עבר השב"כ משבר קשה לא פחות, כשנכשל בהגנה על ראש הממשלה יצחק רבין וגם אז נעשו כל המאמצים להצילו ולשקמו. בימים אלה, בהיפוך מושלם, קמה המערכת הפוליטית והמדינית על השב"כ לכלותו. איתן בן דוד, מי שהיה בכיר בשב"כ, ראש האגף לאבטחת אישים, היועץ לביטחון לאומי וראש המל"ל בפועל, ראש מוקד הביטחון באירופה וראש המטה ללוחמה בטרור, מנסה להסביר את מצבו המורכב של השב"כ היום, מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ היוצא (השיחה הוקלטה שעות ספורות לפני הודעתו של רונן בר על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני), על התפקיד המורכב של היחידה לאבטחת אישים, על חובת הסודיות והדילמות האתיות של המאבטחים. ואגב, ראש השב"כ לא יעצור שום ראש ממשלה ולא יוציא אותו לנבצרות. זה לא תפקידו וזה לא יקרה. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

העוקבים המתמידים וחברי קבוצות הווסטאפ שמחוברים לבכיר המוסד בדימוס דוד מידן - מי שכיהן כראש אגף "תבל" במוסד והשלים בזמנו את עסקת שליט - מקבלים מדי כמה ימים טקסטים נוקבים בענייני היום, כמעט שירה זועמת. הוא מרבה לכתוב על ראש הממשלה ולא חוסך שבטו גם מרעייתו. השיחה איתו נעה בין הפקרת שארית החטופים על מזבח הישרדותו הפוליטית ובעצם האישית של ראש הממשלה; על השערורייה הבלתי נתפסת של החדירה לכאורה מצד גורמים עוינים לקודש הקודשים של לשכת ראש הממשלה בפרשת קטאר-גייט; על מצבו הבלתי אפשרי של ראש השב"כ המותקף (השיחה הוקלטה לפני שרונן בר הודיע על פרישתו הצפויה ב-15 ביוני) ועל נטישתו של בר בידי ראשי הארגונים האחרים(ובעיקר ראש המוסד) מול המתקפות שהוא סופג 24 שעות ביממה. ולמרות הכל, מידן אופטימי בנוגע לשיקום. זה ייקח הרבה יותר זמן מששיער עד לפני שנה שנתיים, אבל זה בכל זאת יקרה

מיד אחרי סיום מלחמת העולם השנייה פרסמו הרבנים הראשיים אז (הרבנים עוזיאל והרצוג) מאמרים שעיקרם "לא עוד": לא יישא גוי אל גוי חרב ולא תהא עוד מלחמה... והניצחון הוא גם של הצדק והמוס וחירות האדם ברוח נביאי ישראל". ובכן, מסתבר שהמציאות הייתה מעט שונה. אולי תם עידן המלחמות הגדולות, אבל המלחמות עדיין איתנו ומתחוללות על פני כל הגלובוס כמעט. בימים אלה, 80 שנה אחרי שהסתיימה המלחמה שהייתה אמורה להיות הגדולה האחרונה, כתב ההיסטוריון וחוקר גרמניה פרופ' משה צימרמן, חבר ארגון יוצאי מרכז אירופה, מאמר שכותרתו: 80 שנה למלחמת העולם השנייה - מה הלקח של מדינת ישראל? שוחחנו על התהליכים שהובילו למלחמת העולם השנייה, על השאיפה הגרמנית להשמדת העם היהודי והמדינה היהודית שקמה בעקבות המלחמה ההיא, הלקחים מאותם ימים אפלים, הדומה והשונה בין אז (השואה) להיום (הטבח שביצע ארגון החמאס והתגובה הבלתי מרוסנת של מדינת ישראל), על לאומיות, לאומנות וגזענות. וכמו שסיכם פרופ' צימרמן את מאמרו: "ישראל נהפכה להיות מדינה שבה האמירה 'לנצח תאכל חרב' היא התורה הרשמית... עד כדי כך שניתן לומר שזאת התורה היוצאת מציון לעולם כולו, שכנראה התעייף מן השלום. האם זה הלקח הראוי כשאנחנו מציינים גם 80 שנה לשחרור אושוויץ?" מוזמנים לשיחה שמחברת את ההיסטוריה לאקטואליה

שנה וחצי אחרי אותו 7 באוקטובר, ושיחה אחרי שיחה כאן בפודקאסט ובכלל עוסקות באותם הדברים ואומרות פחות או יותר אותו דבר. אז לרגל מכתבי הטייסים וכל אלה שבאו בעקבותיו, דילמת המלחמה הפוליטית, הפקרת מעט החטופים שאולי נותרו בחיים וההשתוללות של הממשלה והצבא - חזרתי לפרופ' אבי שגיא. הוא משוכנע שמפקד חיל האוויר והרמטכ"ל ביצעו שגיאה גסה כשהתגוללו על חותמי המכתבים; מסמן את יוצאי אותה ציונות דתית של פעם כמי שמובילים אותנו למחוזות משיחיים של נקמה; מזכיר את ספיחי ותוצאות  הכיבוש שהביא לדה-הומניזציה של מיליוני בני אדם חסרי הגנה, בלתי מעורבים וגם חפים מפשע; ודיברנו גם על  החרבת הבסיס הרעיוני והמעשי שעליו קמה מדינת ישראל ומה שהיא אולי הייתה עד לששת הימים בכלל ומאז ה-7 באוקטובר בפרט. שלטון סף-דיקטטורי מוביל את כולנו לתהום ולשותפים בכוח בביצוע פשעי מלחמה

ככל שתענוג לצפות בקבוצות האיכותיות של הליגה, אלה שמביניהן ייצאו השתיים לגמר ותוכתר האלופה החדשה - עדיין השמחה לאיד היא הדלק של כולנו. אז החלק הראשון בשיחה עם ציפי שמילוביץ' לסיכום העונה הרגילה של ה-נבא ולקראת סדרות הפלייאוף, הוקדש לכישלונות המחפירים של העונה, בעיקר פניקס ופילדלפיה. ודיברנו קצת גם על הקבוצות שלפחות במחצית ממשחקי העונה ניסו בעיקר להפסיד ולשפר את סיכוייהן לקראת הדראפט האיכותי הצפוי. אבל מה שבאמת חשוב זה הפלייאוף שייצא לדרך במוצ"ש, אז נגענו בכל הסדרות הצפויות בסיבוב הראשון של העונה העיקרית: מי נגד מי, מה הכי צפוי ומי עשויות להפתיע וגם על הקבוצות שאין שום דבר לנבא מי מהן תמשיך הלאה. מוזמנים לשעה קלה ודי ארוכה של האסקפיזם המוחלט

כששאלתי את עו"ד שחר בן-מאיר האם קיים סיכון שנגלוש למשבר חוקתי, הוא כמעט גיחך: "סיכון למשבר חוקתי? אנחנו מזמן עמוק במשבר חוקתי...". הוא לא הופתע מהמהומה שחוללה ח"כ גוטליב באולם המשפט ומזכיר לכולנו שהיא בסך הכל חברה די זוטרה בארגון פשע שהוא היום הליכוד, הקואליציה והממשלה. כך בפירוש. יחסם של בנימין נתניהו ויריב לוין למערכת המשפט הוא הפרת אמונים לכל דבר ובזמנים מתוקנים הם היו עומדים לדין. הוא מסכים שמשפט האלפים של נתניהו נהפך לקרקס, לפארסה מוחלטת, ולדעתו השופטים איבדו את הרסן כבר בתחילת הדרך, כשהסכימו לכך שהנאשם לא יהיה נוכח בכל הדיונים ואפילו לא בחלק מהם. אבל אחרי הכל, הוא מזכיר לכולנו שמערכת המשפט בכלל ובית המשפט העליון בפרט לא יהיו הפתרון שלנו. המפתח הוא בידינו, המון האזרחים. כולנו. ואנחנו חייבים לעשות הכל בשביל להציל את עצמנו. וקודם כל, כמובן, את מעט החטופים שהופקרו לגורלם בעזה

קשה להיזכר בסיטואציה שבה ראש ממשלת ישראל נקרא באופן בהול וחסר תקדים לפגישה עם נשיא ארה"ב בזמן שהוא שוהה בביקור רשמי באירופה, אבל הביטויים "מוזר" ו"מפתיע" מתגמדים כשמדובר בדונלד טראמפ. נדב תמיר מכיר היטב את הפוליטיקה של וושינגטון ומודה שגם הוא לא לגמרי הבין את האירוע. רבים סברו שטראמפ נזקק לביקור רשמי של ראש מדינה ידידותית בשביל להרגיע מעט את בהלת המכסים שהקריסה את הבורסות בעולם, אבל הנושא הזה כמעט שלא עלה. מה שכן עלה, זו הבשורה של טראמפ על פתיחת שיחות ישירות מול איראן - הודעה שניכר היה בנתניהו ששמע עליה לראשונה יחד עם שאר העולם. וזה ניכר בפניו הנדהמות. טראמפ גם הפליג בשבחו של ארדואן, הזכיר בקצרה את רצונו בסיום המלחמה בעזה והזכיר בחטף את החטופים, כמו לצאת ידי חובה. תמיר ממליץ לשים לב לפסגת המנהיגים הצפויה בריאד במהלך החודשיים הקרובים, כי היוזמה הסעודית לא תבשיל לפני שהמלחמה בעזה תגיע לסיומה

זו לא הייתה שיחה קלה ולא פשוטה, וציפי שמילוביץ' ואני ידענו שכך היא תהיה. התחלנו נמוך (המצב בארה"ב, מעללי טראמפ, המצב אצלנו, מעללי נתניהו) ואז צללנו עמוק אל מחוזות הזיכרון, הנוסטלגיה, הגעגוע והעצב. התכנסנו לדבר על התופעה הייחודית ששנינו מאוהבים בה: להקת כוורת. העילה, התירוץ אם תרצו, הייתה סדרה נפלאה שערך יואב קוטנר ושודרה בכאן 11, אבל לא באמת היינו צריכים את קוטנר הנהדר בשביל לשפוך את מה שיושב לשנינו על הלב. כי כוורת, במידה שלא תיאמן, היא הפער הנורא בין מה שהיינו רוצים להיות למה שנהיה מאיתנו; בין הישראל שחשבנו שאנחנו לישראל שאליה נקלענו; בין מה שהיינו (אולי) לרגע קצר וגילינו שהרגע כבר חלף. אז קחו אוויר. ולסיום, סוכרייה מפתיעה לעוקבים המתמידים של הפודקאסט: השיר "שקט" בביצוע מחודש של להקת הבית סיילנט ריגרשן

אחרי שעסקה במשך בייעוץ אסטרטגי והשתתפה בניהול משאים ומתנים מדיניים ואחרים, החליטה ליאן פולק-דוד - עם שותפים נוספים - לאגד את מיטב הגופים שעוסקים בביטחון המדינה, ביוזמות המדיניות וברעיונות השונים לפתרון הסכסוך, תחת ארגון הגג "הקואליציה לביטחון אזורי". תוכנית "מגן אברהם" של הקואליציה לביטחון אזורי היא יוזמה מדינית-ביטחונית ישראלית חדשה, שממנפת את ההזדמנות האזורית המונחת לפתחה של ישראל וביצור בטחונה לשנים קדימה. בשיחה עם פולק-דוד היא סוקרת את המצב המדיני והביטחוני הנוכחי, נוגעת בשורת הכשלים שמלווים אותנו היום וגם קובעת שאין סיכוי ריאלי להתקדם לפתרון כלשהו כל זמן שהממשלה הנוכחית מכהנת. וכנהוג בפלטפורמה, היא אופטימית שזה אפשרי וגם יקרה כי העולם לא יחכה. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

אחרי חודשים שבהם הצטברו לא מעט שאלות שהגיעו בכל הפלטפורמות ובהמשך לבקשת הקהל (לפחות חלק ממנו), הגיע הזמן לפרק "תיבת הדואר": תשובות לשאלות שלכם/ן. ניסיתי כמיטב יכולתי להסביר איך שיר (פודקאסט) נולד, מה מניע אותי, למה אני עושה את מה שאני עושה, למה ולמי אני מחויב ואיך זה להשתעבד למפעל שהוא כמעט מפעל חיים (עוד מעט 4 שנים!), שהתמורה היחידה שהוא מניב לי זה עיסוק וסיפוק ואולי גם תרומה כלשהי לחברה שבה אני עדיין חי. ניסיתי לספר מאיפה נולדה והתגבשה השקפת העולם שלי ומה המקורות שלה, מה אני חושב "על המצב", איך נחלצים ממנו והאם בכלל יש לנו סיכוי לעתיד מעט טוב יותר. מקווה שהצלחתי לענות ואשמח להקליט פרקים נוספים בפורמט הזה, ככל שיעלו עוד שאלות. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לפני שנה וחצי הוא נבחר - ברוב נאה וכבר בסיבוב הראשון - לקדנציה שנייה לראשות עיריית הוד השרון וכבר נמצא עמוק בשנה השביעית לכהונתו. זו לא הייתה הפתעה לתושבי העיר שמכירים את אמיר כוכבי, אבל ההצטיינות המקומית הפנתה אליו (ולא מהיום) גם את הזרקור הארצי ובעתיד אולי גם הלאומי. שיחה (לא ראשונה ואפילו לא שנייה) עם ראש עיר ונציג ציבור מי שלא פוחד לעמוד על שלו, שלא מהסס לפועל ע"פ השקפת עולמו, שמביע עמדות נחרצות בנושאים פוליטיים ולאומיים ומוביל טרנד מבורך של מנהיגות מקומית שאולי תוביל אותנו למקום אחר, קצת יותר טוב. שוחחנו על החיים בעיר והאופציות (הלאומיות) לעתיד; על עמיתיו בשלטון המקומי שלא כולם מוכנים לקפוץ (כמוהו )לאש; על הסוגיות החברתיות והלאומיות וגם על הגישושים מצד האנשים של בנט. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

גם עשרות שנות שירות כטייס בחיל האוויר ושנים ארוכות כאזרח ומוחה מתמיד נגד השלטון ובעיקר נגד ההפיכה המשטרית, לא הכינו את תא"ל (מיל') אסף אגמון ליום הנורא בחייו, ה-20 בנובמבר 2024. במהלך הלחימה בלבנון, נכדו - גור קהתי ז"ל - חובש קרבי בגולני, נהרג אחרי שנקרא לטפל בארכיאולוג החובב ויקיר הצבא זאב ("ז'אבו") ארליך, שנהרג במהלך "משימה" של בדיקת" מבצר" וחיפוש אחרי כתובות "יהודיות" (ובמהלך פושע לא פחות "חויל" מיד אחרי שנהרג בשטח כאזרח). מאותו הרגע מנהל אגמון מלחמת חורמה מתסכלת לגילוי האמת ולקיחת האחריות מול המפקדים הישירים והבכירים של נכדו וגם מול הגורמים הבכירים ביותר במטכ"ל. שיחה קשה ומרה עם מי שחשב שכבר ידע וראה הכל, ועדיין נשאר המום מול תרבות השקר שהשתרשה בצבא. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

אחרי שטראמפ הבטיח שהמלחמה באוקראינה תסתיים בתוך שבועות ואחרי האמבוש לזלנסקי בבית הלבן, מגלה השליח המיוחד וויטקוף שגם במזרח אירופה כמו במזרח התיכון - העולם לא בהכרח עובד ע"פ השעון והקצב של וושינגטון. יאיר נבות עושה סדר בלו"ז של המלחמה בת שלוש השנים (רוסיה-אוקראינה); במחאות נגד השחיתות השלטונית (סרביה); במאבק נגד המשטר האוטוקרטי (הונגריה); וגם בניסיונות להיאבק בשחיתות האישית (רומניה). ובלי לגעת בעניינים שלנו כנראה שאי אפשר: ככל ששברנו את הראש, התקשינו למצוא עוד דוגמה למדינה מערבית דמוקרטית שאזרחיה בונים על השירות החשאי שלה שיציל אותה מפני השלטון הנבחר

הצופים האדוקים בשידורים הישירים מוועדות הכנסת כבר מכירים היטב את ח"כ נאור שירי מיש עתיד. את   העימותים וחילופי העקיצות עם יו"ר ועדת הכספים גפני, את ההומור וגם את הסרקזם שמלווים את המריבות האינסופיות על הפרטים הקטנים שמסתירים את הכסף הגדול (שנשדד לאור היום). מסתבר שמדובר במופע שהוא כמעט הצגה – מחזה שהם החיים עצמם. אסתי סגל ואני פגשנו את הח"כ הצעיר (כמעט 40) והנמרץ מהוד-השרון (רץ למועצת העיר עם אמיר כוכבי וגם היה סגן ראש העיר) ושמענו על הדרך שעושה הכסף מהכיסים שלנו לצרכים והצרכנים הקואליציוניים חסרי השובע. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

כשיורדים לעומקים של תפיסות המציאות השונות בתכלית של קבוצות שונות של בני אדם - בתוך החברה שלנו וגם מחוצה לה - אפשר להתחיל להסביר ואולי גם להבין את הפער שבין המציאות כפי שאנחנו (מי שלא נהיה) תופסים אותה לבין אותה מציאות (לכאורה) שהזולת רואה. פרופ' אבי שגיא מסביר שתפיסת המציאות נוצרת בידי בני האדם עצמם והיא תלויה בהקשרים התרבותיים, במסורות, בשפה. "בקיום האנושי האדם משחק כבורא", מסביר פרופ' שגיא - וכך יכולה קבוצה גדולה של אזרחים לראות בקבוצה אחרת מורדים, בוגדים, כופרים או בורים; וכך גם נוצרת דה-הומניזציה של האויב ובעצם מגדירה את כל הצד שמנגד כ"אויב" ("עמלק", "אין בלתי מעורבים", "להשמיד", "לחסל", "לגרש"). ובאותה הדרך, השפה ותפיסת המציאות גם הוליכה לאותה קונספציה ש"חמאס הוא נכס", ש"חמאס מורתע" וכיוצא באלה. וכאשר מבינים שהמציאות שאנחנו צופים בה היא לא המציאות שהזולת משוכנע שהיא, אפשר להתחיל להבין את עומק הבור שאליו צנחנו

למרות שהכל היה צפוי - עדיין הכל מפתיע. ואולי המילה הנכונה היא הלם. העולם מביט במתרחש בארה"ב מאז השבעתו המחודשת של דונלד טראמפ, לא ממש מבין מה קורה ושובר את הראש לאן כל זה הולך. ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר ולהמחיש את הסערה המושלמת שמתרחשת בבית הלבן ובמוסדות השלטון, למרות שלא בטוח שזה אפשרי. ארה"ב, כנראה לראשונה בתולדותיה, בוחרת בצד הרע של ההיסטוריה. מעשיו של טראמפ (יחד עם אילון מאסק חסר המעצורים) מנתקים את ארה"ב מהמערב, מתנערים מתפקיד השוטר הטוב של העולם ומתכופפים בפני האינטרסים האישיים והילדותיים להחריד של הנשיא הכי קפריזי ונטול מעצורים שאמריקה ידעה אי פעם. שיחה לא קלה על תקופה מאוד קשה

היא חברת הכנסת הבולטת והפעילה ביותר באופוזיציה (עם קומץ נבחר אבל זעיר של עמיתים מסיעתה ומסיעות אופוזיציה נוספות), ובכל זאת אופטימית. נעמה לזימי מעודדת מהעלייה המתמדת בסקרים של מפלגתה ("העבודה"; או בשמה החדש - "הדמוקרטים"); מהאמירות הברורות והלא מתחמקות של היו"ר יאיר גולן ומהמשוב שהיא מקבלת מהרחוב. היא מודה שהביזור הבלתי אפשרי במרכז-שמאל של המפה הפוליטית מקשה מאוד על המאבק מול הימין המגובש מאחורי נתניה, מקווה שהחברה הערבית והמפלגות שמייצגות אותה יצטרפו למאבק הגורלי ומשוכנעת שהמפה הפוליטית עוד תשתנה ברגע שיוכרזו בחירות. עם זאת, היא מזהירה מפני פגיעה בטוהר הבחירות, אם וכאשר יגיעו. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

לפני שלוש שנים בדיוק פלשה רוסיה לאוקראינה והכניסה את שתי המדינות למלחמה מדממת שמסרבת לדעוך - סיבה טובה לארח באולפן את האורח המתמיד יאיר נבות, שהגיע ארצה לביקור מולדת. נשיא רוסיה פוטין ספג סנקציות מקיפות וצו מעצר בינלאומי; רוסיה שילמה במאות אלפי קורבנות ופגיעה כלכלית קשה ופוטין קיבל התחזקות של נאט"ו, שנואת נפשו; אוקראינה מצידה קיבלה גיבוי כלכלי וצבאי מקיף מהמערב, בעיקר מארה"ב של ביידן, אבל גם מהאיחוד האירופי וממדינות מערב אירופה. אבל פוטין כמו פוטין: המתין בסבלנות, ספג את המכות, ייחל לחזרת טראמפ וקיבל את מבוקשו. עכשיו שני המנהיגים ייפגשו ביניהם בריאד, בלי שותפות נוספות, ויכריעו את גורלה של אוקראינה. וברקע יושבת אירופה ומנסה להבין לאן כל זה הולך. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא

כל מי שמגיע מדי מוצ"ש למרכז חורב בחיפה וגם מי שעוקב מרחוק, לא יכול להחמיץ את הדומיננטיות של רותם פרלמן-פרחי - מובילת המאבק בסניף הצפוני שלו, עוד מימי בלפור. חיפאית, אמא לשתי בנות צעירות, עו"ד שעוסקת בעיקר בטכנולוגיה ובפרטיות, חברת המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, דירקטורית בקרן ברל כצנלסון ומובילה - יחד עם עוד כמה שותפות - את מחאת העם חיפה. בעבר פעילה בשלום עכשיו ובמרצ וכיום חברת מפלגת הדמוקרטים, סטודנטית לתואר שני במדיניות ציבורית באוניברסיטת ת"א ואקטיביסטית מתמידה. ופריט טריוויה מפתיעה: רותם הנחתה את האירוע שעבור רבים מאיתנו היה אות הפתיחה לשנתיים המוטרפות האחרונות - הפגנות המטריות הבלתי נשכחת בכיכר הבימה בינואר 2023. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא