דרשות, שיעורים, ודברי תורה מרב ברוך וינטרוב ובית הכנסת מבשר ציון

מה הקשר בין תקיעת שופר בשבת לבין שחרור עבדים בשנת היובל? ואיך כל זה קשור לחיים שלנו היום? התקיעה היא הרבה מעבר למצווה טכנית – היא הכרזה על חירות. נלמד על ההבדל העמוק בין תקיעת ראש השנה (מצווה של שמיעה) לבין תקיעת היובל (מצווה של תקיעה), ונגלה איך עשרת ימי תשובה הם בעצם "חופשת שחרור" מהשעבוד ליצר הרע. בשיעור נגלה: ההבדל המפתיע: למה בראש השנה אנחנו "שומעים" ובשנת היובל אנחנו חייבים "לתקוע"? השיטה התלמודית: איך משפטים קצרים של אמוראים הפכו לדיונים עמוקים על מהות החירות? היובל כ"כפתור איפוס": איך שחרור עבדים וקרקעות מלמד אותנו על התשובה האמיתית? עשרת ימי תשובה: למה הם לא רק ימי סיגוף, אלא ימים של שמחה לקראת חירות? הצטרפו לשיעור שמשנה את ההסתכלות על הימים הנוראים ומזכיר לנו מהי המשמעות האמיתית של "לשוב הביתה". * * *

האם מותר לתקוע בשופר בשבת? המסע המפתיע מיבנה דרך הגניזה הקהירית ועד ירושלים שלפני מאה וחמישים שנה. מה קורה כשראש השנה חל בשבת? האם אנחנו מוותרים על המצווה המרכזית של החג, או שיש דרך אחרת? מה נגלה בשיעור? - נתחיל ב"תרגיל" המפורסם של רבן יוחנן בן זכאי ביבנה – איך הוא הצליח לקבוע תקדים היסטורי ברגע של משבר, ומה קרה כשבני בתירא ניסו לעצור אותו. - הגילוי המרעיש מהגניזה הקהירית: פרופ' עזרא פליישר חשף פיוט עתיק שמוכיח: היו קהילות שבאמת תקעו בשופר בשבת! איך הם עשו את זה בלי לעבור על איסור טלטול? (רמז: זה נראה כמו מיקרופון עתיק). - הקרב בין הראשונים: למה הרי"ף נהג לתקוע, בעוד הריטב"א יצא נגדו בחריפות? ומה הקשר למוסד הסמיכה שנעלם? - הניסיון המודרני: הסיפור הטרגי והמרתק של ר' עקיבא יוסף שלזינגר, שניסה לחדש את התקיעה בירושלים של תחילת המאה ה-20 ונתקל בהתנגדות עזה. - הסוד הקבלי: למה הבן איש חי מסביר שדווקא השבת היא זו שמחליפה את השופר, ואיך זה קשור ל"פחד" מהגמרא על שנים שבהן ראש השנה חל בשבת. שיעור שמשלב היסטוריה, הלכה, וחיבור עמוק לקדושת השבת. הצטרפו אלינו למסע בעקבות השופר שלא נשמע – ועל הכוח הרוחני שמתגלה במקומו. צפו עכשיו וגלו מה באמת קורה ביום הדין כשראש השנה פוגש את השבת.

וְדָוִד בֶּן אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה וּשְׁמוֹ יִשַׁי וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים: וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל לַמִּלְחָמָה וְשֵׁם שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו אֲשֶׁר הָלְכוּ בַּמִּלְחָמָה אֱלִיאָב הַבְּכוֹר וּמִשְׁנֵהוּ אֲבִינָדָב וְהַשְּׁלִשִׁי שַׁמָּה: וְדָוִד הוּא הַקָּטָן וּשְׁלֹשָׁה הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל: ס וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל לִרְעוֹת אֶת צֹאן אָבִיו בֵּית לָחֶם: וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב וַיִּתְיַצֵּב אַרְבָּעִים יוֹם: פ וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ קַח נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה וַעֲשָׂרָה לֶחֶם הַזֶּה וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה לְאַחֶיךָ: וְאֵת עֲשֶׂרֶת חֲרִיצֵי הֶחָלָב הָאֵלֶּה תָּבִיא לְשַׂר הָאָלֶף וְאֶת אַחֶיךָ תִּפְקֹד לְשָׁלוֹם וְאֶת עֲרֻבָּתָם תִּקָּח: וְשָׁאוּל וְהֵמָּה וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק הָאֵלָה נִלְחָמִים עִם פְּלִשְׁתִּים: וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר וַיִּטֹּשׁ אֶת הַצֹּאן עַל שֹׁמֵר וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי וַיָּבֹא הַמַּעְגָּלָה וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל הַמַּעֲרָכָה וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה: וַתַּעֲרֹךְ יִשְׂרָאֵל וּפְלִשְׁתִּים מַעֲרָכָה לִקְרַאת מַעֲרָכָה: וַיִּטֹּשׁ דָּוִד אֶת הַכֵּלִים מֵעָלָיו עַל יַד שׁוֹמֵר הַכֵּלִים וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא וַיִּשְׁאַל לְאֶחָיו לְשָׁלוֹם: וְהוּא מְדַבֵּר עִמָּם וְהִנֵּה אִישׁ הַבֵּנַיִם עוֹלֶה גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי שְׁמוֹ מִגַּת ממערות מִמַּעַרְכוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיְדַבֵּר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשְׁמַע דָּוִד: וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בִּרְאוֹתָם אֶת הָאִישׁ וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו וַיִּירְאוּ מְאֹד: וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה כִּי לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל עֹלֶה וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ וְאֵת בֵּית אָבִיו יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הָאֲנָשִׁים הָעֹמְדִים עִמּוֹ לֵאמֹר מַה יֵּעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת הַפְּלִשְׁתִּי הַלָּז וְהֵסִיר חֶרְפָּה מֵעַל יִשְׂרָאֵל כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים: וַיֹּאמֶר לוֹ הָעָם כַּדָּבָר הַזֶּה לֵאמֹר כֹּה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ: וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרָדְתָּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד מֶה עָשִׂיתִי עָתָּה הֲלוֹא דָּבָר הוּא: וַיִּסֹּב מֵאֶצְלוֹ אֶל מוּל אַחֵר וַיֹּאמֶר כַּדָּבָר הַזֶּה וַיְשִׁבֻהוּ הָעָם דָּבָר כַּדָּבָר הָרִאשׁוֹן: וַיִּשָּׁמְעוּ הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר דָּוִד וַיַּגִּדוּ לִפְנֵי שָׁאוּל וַיִּקָּחֵהוּ: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו: ס

The tragic story of the man who could have saved Jewish history. Why was Gedaliah ben Achikam murdered on Rosh Hashanah, and what does his fatal mistake teach us about the true meaning of teshuva? Join us as we uncover the forgotten history of the First Temple’s final governor and the lessons that still haunt us today.

השיעור עוסק בדין תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, ומנתח את הסיבות ההלכתיות לביטול המצווה בגבולין (מחוץ למקדש). הדיון סוקר את המצב לפני חורבן הבית, את תקנת רבן יוחנן בן זכאי (ריב"ז) ביבנה לאחריו, ואת הנימוקים השונים בראשונים לשאלת כוחם של חכמים לעקור מצווה מן התורה. נסקרות מספר גישות מרכזיות: גזירת חכמים מחשש לחילול שבת (טלטול ברשות הרבים), ספק בקידוש החודש, שיטת "בעל המאור" הגורסת כי המרכיב מדרבנן במצווה פוסל את כולה בשבת, ושיטת הראב"ד המבחינה בין מצווה מפורשת בתורה (שלא ניתן לעקור) לבין מצווה הנלמדת מדרשה (שניתן לעקור). כמו כן, מוצגות שתי מגמות תלמודיות מנוגדות: הבבלי, לפיו מן התורה יש לתקוע וחכמים עקרו, לעומת הירושלמי, לפיו התורה עצמה קבעה שני מסלולים ("יום תרועה" במעשה ו"זיכרון תרועה" בתודעה). הדיון מתרחב לעקרונות הלכתיים רחבים יותר, כגון מעמדן של מצוות דרבנן, ההבדל בין מקדש/בית דין לגבולין, והחשיבות של הנהגה רבנית רגישה היודעת לאזן בין פסיקה מדויקת לצרכים קהילתיים וחינוכיים.

וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה': וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ: יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ: פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל עֲבָדָיו רְאוּ נָא לִי אִישׁ מֵיטִיב לְנַגֵּן וַהֲבִיאוֹתֶם אֵלָי: וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן: וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל: וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים: וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי: וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱלֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה: פ וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה וַיֵּאָסְפוּ שֹׂכֹה אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה בְּאֶפֶס דַּמִּים: וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים: וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם: וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גָּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת: וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת: וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו: וחץ וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו: וַיַּעֲמֹד וַיִּקְרָא אֶל מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לָהֶם לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל בְּרוּ לָכֶם אִישׁ וְיֵרֵד אֵלָי: אִם יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי וְהִכָּנִי וְהָיִינוּ לָכֶם לַעֲבָדִים וְאִם אֲנִי אוּכַל לוֹ וְהִכִּיתִיו וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ: וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם הַזֶּה תְּנוּ לִי אִישׁ וְנִלָּחֲמָה יָחַד: וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ מְאֹד: פ

השיעור בוחן ארבעה הסברים שונים מהתלמוד הבבלי והירושלמי לאיסור התקיעה בשבת מחוץ למקדש: גזירת חכמים (בבלי): החשש המרכזי הוא שאדם שאינו בקי בתקיעה יטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים כדי ללמוד ממומחה, ובכך יחלל שבת. הבחנה בין "יום תרועה" ל"זיכרון תרועה": בשבת מקיימים "זיכרון תרועה" (הזכרה בתפילה), לעומת יום חול שבו יש "יום תרועה" (תקיעה בפועל). ספק בקביעת היום (ירושלמי): מחוץ לירושלים, מקום מושב הסנהדרין, היה ספק לגבי היום המדויק של ראש השנה, ולכן לא תקעו בשבת. הקשר לקורבנות (רשב"י): התקיעה נתפסת כחלק מפולחן הקורבנות ("והקרבתם"), ולכן דוחה שבת רק במקום שבו מקריבים קורבנות. הדיון מתרחב לשאלת מהות מצוות השופר – האם עיקרה "לשמוע" (כדי להתעורר לתשובה) או "לתקוע" (כפעולה פולחנית הפונה אל ה'). הבחנה זו מסבירה את ההבדל בין המקדש (שם העיקר "לתקוע" כחלק מהקורבן) לבין "המדינה" (שם העיקר "לשמוע").

וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי ס וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: וַיַּעַשׂ שְׁמוּאֵל אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' וַיָּבֹא בֵּית לָחֶם וַיֶּחֶרְדוּ זִקְנֵי הָעִיר לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר שָׁלֹם בּוֹאֶךָ: וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח: וַיְהִי בְּבוֹאָם וַיַּרְא אֶת אֱלִיאָב וַיֹּאמֶר אַךְ נֶגֶד ה' מְשִׁיחוֹ: וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב: וַיִּקְרָא יִשַׁי אֶל אֲבִינָדָב וַיַּעֲבִרֵהוּ לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שַׁמָּה וַיֹּאמֶר גַּם בָּזֶה לֹא בָחַר ה': וַיַּעֲבֵר יִשַׁי שִׁבְעַת בָּנָיו לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי לֹא בָחַר ה' בָּאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי הֲתַמּוּ הַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר עוֹד שָׁאַר הַקָּטָן וְהִנֵּה רֹעֶה בַּצֹּאן וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל יִשַׁי שִׁלְחָה וְקָחֶנּוּ כִּי לֹא נָסֹב עַד בֹּאוֹ פֹה: וַיִּשְׁלַח וַיְבִיאֵהוּ וְהוּא אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם וְטוֹב רֹאִי פ וַיֹּאמֶר ה' קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא: וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיֵּלֶךְ הָרָמָתָה: ס

How do we honor our history without letting the weight of the past paralyze our present? In this insightful shiur, we explore the delicate balance between mourning and living, drawing on the wisdom of the Sages to understand how to keep the memory of the Temple alive in a way that is both personal and sustainable. Discover how ancient traditions—from the way we build our homes to the way we celebrate our holidays—transform abstract grief into a vibrant, living connection to our heritage. Join us for a thought-provoking discussion on building a legacy of remembrance that truly endures.

הדילמה הגדולה של תשעה באב: האם זהו יום אבלות על החורבן, או תענית ציבור של תשובה, תפילה ושליחות. דרך המקורות מתבררת תובנה מלאת עומק והשראה — איך ההלכה מעוררת זיכרון פנימי, איך מעשים חיצוניים בונים לב חי, ואיך מחצות היום נפתח מעבר עדין מכאב וריחוק אל תקווה וקרבת ה׳.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל אֹתִי שָׁלַח ה' לִמְשָׁחֳךָ לְמֶלֶךְ עַל עַמּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה שְׁמַע לְקוֹל דִּבְרֵי ה': ס כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת פָּקַדְתִּי אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה עֲמָלֵק לְיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂם לוֹ בַּדֶּרֶךְ בַּעֲלֹתוֹ מִמִּצְרָיִם: עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק מִשּׁוֹר וְעַד שֶׂה מִגָּמָל וְעַד חֲמוֹר: ס וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה: וַיָּבֹא שָׁאוּל עַד עִיר עֲמָלֵק וַיָּרֶב בַּנָּחַל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַקֵּינִי לְכוּ סֻּרוּ רְדוּ מִתּוֹךְ עֲמָלֵקִי פֶּן אֹסִפְךָ עִמּוֹ וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיָּסַר קֵינִי מִתּוֹךְ עֲמָלֵק: וַיַּךְ שָׁאוּל אֶת עֲמָלֵק מֵחֲוִילָה בּוֹאֲךָ שׁוּר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מִצְרָיִם: וַיִּתְפֹּשׂ אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק חָי וְאֶת כָּל הָעָם הֶחֱרִים לְפִי חָרֶב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל וְהָעָם עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר וְהַמִּשְׁנִים וְעַל הַכָּרִים וְעַל כָּל הַטּוֹב וְלֹא אָבוּ הַחֲרִימָם וְכָל הַמְּלָאכָה נְמִבְזָה וְנָמֵס אֹתָהּ הֶחֱרִימוּ: פ וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר: נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה: וַיַּשְׁכֵּם שְׁמוּאֵל לִקְרַאת שָׁאוּל בַּבֹּקֶר וַיֻּגַּד לִשְׁמוּאֵל לֵאמֹר בָּא שָׁאוּל הַכַּרְמֶלָה וְהִנֵּה מַצִּיב לוֹ יָד וַיִּסֹּב וַיַּעֲבֹר וַיֵּרֶד הַגִּלְגָּל: וַיָּבֹא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל וַיֹּאמֶר לוֹ שָׁאוּל בָּרוּךְ אַתָּה לַה' הֲקִימֹתִי אֶת דְּבַר ה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וּמֶה קוֹל הַצֹּאן הַזֶּה בְּאָזְנָי וְקוֹל הַבָּקָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל מֵעֲמָלֵקִי הֱבִיאוּם אֲשֶׁר חָמַל הָעָם עַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר לְמַעַן זְבֹחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ וְאֶת הַיּוֹתֵר הֶחֱרַמְנוּ: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הֶרֶף וְאַגִּידָה לְּךָ אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלַי הַלָּיְלָה ויאמרו וַיֹּאמֶר לוֹ דַּבֵּר: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הֲלוֹא אִם קָטֹן אַתָּה בְּעֵינֶיךָ רֹאשׁ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָתָּה וַיִּמְשָׁחֲךָ ה' לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלָחֲךָ ה' בְּדָרֶךְ וַיֹּאמֶר לֵךְ וְהַחֲרַמְתָּה אֶת הַחַטָּאִים אֶת עֲמָלֵק וְנִלְחַמְתָּ בוֹ עַד כַּלּוֹתָם אֹתָם: וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' וָאֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר שְׁלָחַנִי ה' וָאָבִיא אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וְאֶת עֲמָלֵק הֶחֱרַמְתִּי: וַיִּקַּח הָעָם מֵהַשָּׁלָל צֹאן וּבָקָר רֵאשִׁית הַחֵרֶם לִזְבֹּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּגִּלְגָּל: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל שְׁמוּאֵל חָטָאתִי כִּי עָבַרְתִּי אֶת פִּי ה' וְאֶת דְּבָרֶיךָ כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם: וְעַתָּה שָׂא נָא אֶת חַטָּאתִי וְשׁוּב עִמִּי וְאֶשְׁתַּחֲוֶה לַה': וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לֹא אָשׁוּב עִמָּךְ כִּי מָאַסְתָּה אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ ה' מִהְיוֹת מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל: ס וַיִּסֹּב שְׁמוּאֵל לָלֶכֶת וַיַּחֲזֵק בִּכְנַף מְעִילוֹ וַיִּקָּרַע: וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ: וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם: וַיֹּאמֶר חָטָאתִי עַתָּה כַּבְּדֵנִי נָא נֶגֶד זִקְנֵי עַמִּי וְנֶגֶד יִשְׂרָאֵל וְשׁוּב עִמִּי וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי לַה' אֱלֹהֶיךָ: וַיָּשָׁב שְׁמוּאֵל אַחֲרֵי שָׁאוּל וַיִּשְׁתַּחוּ שָׁאוּל לַה': ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַגִּישׁוּ אֵלַי אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ אֵלָיו אֲגַג מַעֲדַנֹּת וַיֹּאמֶר אֲגָג אָכֵן סָר מַר הַמָּוֶת: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת אֲגָג לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל: ס וַיֵּלֶךְ שְׁמו

מה קורה כששותפות כבר לא מחזיקה — והחלוקה שנראית “צודקת” על הנייר עלולה למחוק ערך, שם, ייעוד ואפילו שלום בין אנשים? בשיעור מעמיק ומזמין, נפתח את סוגיית חלוקת השותפים בבבא בתרא ונראה איך דיני ממונות נוגעים בעומק החיים: משפחה, ירושה, נחלה, גבולות, אחריות ושליחות. דרך דילמות של חצר, בית, שדה, גינה וכתבי הקודש נחשפת תובנה של אמונה והשראה: מתי נכון להיפרד, מתי כופים חלוקה, ומה התורה מלמדת על יושר, כדאיות כלכלית, “שמו עליו” ושמירת האחווה. בשיעור נעסוק בבבא בתרא פרק א דף י׳, חלוקת חצר וארבע אמות, חלוקת בית ושדה, תשעה קבין, “כדי לזה וכדי לזה”, “כל שיחלק ושמו עליו”, גוד או אגוד, כופין לחלוק, כתבי הקודש, תוספתא בבא מציעא, כתב יד קאופמן, הריטב״א, הרמב״ם, רבי יהודה, תוספות, תרומת הדשן, משמרות כהונה, הונאה בשישית, שולחן ערוך חושן משפט סימן קע״א, ירושות ונחלות, בן ממשיך, פרצלציה במושבים, חקלאות ורפתות

וְהָעִבְרִים הָיוּ לַפְּלִשְׁתִּים כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם אֲשֶׁר עָלוּ עִמָּם בַּמַּחֲנֶה סָבִיב וְגַם הֵמָּה לִהְיוֹת עִם יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עִם שָׁאוּל וְיוֹנָתָן: וְכֹל אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמִּתְחַבְּאִים בְּהַר אֶפְרַיִם שָׁמְעוּ כִּי נָסוּ פְּלִשְׁתִּים וַיַּדְבְּקוּ גַם הֵמָּה אַחֲרֵיהֶם בַּמִּלְחָמָה: וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמָה עָבְרָה אֶת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם עַד הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי וְלֹא טָעַם כָּל הָעָם לָחֶם: ס וְכָל הָאָרֶץ בָּאוּ בַיָּעַר וַיְהִי דְבַשׁ עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה: וַיָּבֹא הָעָם אֶל הַיַּעַר וְהִנֵּה הֵלֶךְ דְּבָשׁ וְאֵין מַשִּׂיג יָדוֹ אֶל פִּיו כִּי יָרֵא הָעָם אֶת הַשְּׁבֻעָה: וְיוֹנָתָן לֹא שָׁמַע בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת הָעָם וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל פִּיו ותראנה וַתָּאֹרְנָה עֵינָיו: וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת הָעָם לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יֹאכַל לֶחֶם הַיּוֹם וַיָּעַף הָעָם: וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן עָכַר אָבִי אֶת הָאָרֶץ רְאוּ נָא כִּי אֹרוּ עֵינַי כִּי טָעַמְתִּי מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה: אַף כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם מִשְּׁלַל אֹיְבָיו אֲשֶׁר מָצָא כִּי עַתָּה לֹא רָבְתָה מַכָּה בַּפְּלִשְׁתִּים: וַיַּכּוּ בַּיּוֹם הַהוּא בַּפְּלִשְׁתִּים מִמִּכְמָשׂ אַיָּלֹנָה וַיָּעַף הָעָם מְאֹד: ויעש וַיַּעַט הָעָם אֶל שלל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ אָרְצָה וַיֹּאכַל הָעָם עַל הַדָּם: וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַה' לֶאֱכֹל עַל הַדָּם וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תֶחֶטְאוּ לַה' לֶאֱכֹל אֶל הַדָּם וַיַּגִּשׁוּ כָל הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ הַלַּיְלָה וַיִּשְׁחֲטוּ שָׁם: וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ לַה' אֹתוֹ הֵחֵל לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַה': פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד אוֹר הַבֹּקֶר וְלֹא נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ וַיֹּאמְרוּ כָּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה ס וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן נִקְרְבָה הֲלֹם אֶל הָאֱלֹהִים: וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בֵּאלֹהִים הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְלֹא עָנָהוּ בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל גֹּשׁוּ הֲלֹם כֹּל פִּנּוֹת הָעָם וּדְעוּ וּרְאוּ בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת הַיּוֹם: כִּי חַי ה' הַמּוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי כִּי מוֹת יָמוּת וְאֵין עֹנֵהוּ מִכָּל הָעָם: וַיֹּאמֶר אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל אַתֶּם תִּהְיוּ לְעֵבֶר אֶחָד וַאֲנִי וְיוֹנָתָן בְּנִי נִהְיֶה לְעֵבֶר אֶחָד וַיֹּאמְרוּ הָעָם אֶל שָׁאוּל הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה: ס וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן וְשָׁאוּל וְהָעָם יָצָאוּ:

תניא אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה פעם אחת באתה אשה לפניו בשני בצורת אמרה לו רבי פרנסני אמר לה העבודה שאין בקופה של צדקה כלום אמרה לו רבי אם אין אתה מפרנסני הרי אשה ושבעה בניה מתים עמד ופרנסה משלו לימים חלה ונטה למות אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אתה אמרת כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא ובנימין הצדיק שהחיה אשה ושבעה בניה ימות בשנים מועטות הללו מיד קרעו לו גזר דינו תנא הוסיפו לו עשרים ושתים שנה על שנותיו ת"ר מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת וחברו עליו אחיו ובית אביו ואמרו לו אבותיך גנזו והוסיפו על של אבותם ואתה מבזבזם אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף אבותי גנזו במקום שהיד שולטת בו ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת בו שנאמר צדק ומשפט מכון כסאך אבותי גנזו דבר שאין עושה פירות ואני גנזתי דבר שעושה פירות שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו אבותי גנזו [אוצרות] ממון ואני גנזתי אוצרות נפשות שנאמר פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם אבותי גנזו לאחרים ואני גנזתי לעצמי שנאמר ולך תהיה צדקה אבותי גנזו לעולם הזה ואני גנזתי לעולם הבא שנאמר והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:

א. RECOLLECTION OF A TISHA B'AV SHIUR GIVEN BY THE RAV, R. H. Lookstein We arrived in Tel Aviv on Erev Tisha B'Av, August 14, 1967, just in time to eat a meal before the fast and go to Rabbi Shlomo Goren's synagogue for the Tisha B'Av night service. The mood in Israel was anything but Tisha B'Av-like. There was simply no feeling of mourning or sadness. On the contrary, there was a feeling of exhilaration, confidence, excitement and redemption. It was clear that Israelis were in no mood to observe or even to feel the sadness and mourning of Tisha B'Av. The service proceeded rather routinely, Rabbi Goren read Eikha and then the congregation began the first of the Lamentations. They got through about half of the stanzas and then they stopped, and everyone proceeded to leave shul. The mood of the country was one of liberation and redemption with people feeling that they had been saved from, G-d forbid, a second Holocaust and with the sensation that not only were we saved, but that the State of Israel had expanded its territory perhaps threefold and its holiest sites were back in our hands; all of this because of the hatred and mistakes of intractable foes. How could one feel depressed and mournful on that Tisha B'Av? ב. משנה ראש השנה א,ג פירוש המשנה לרמב"ם: בבית שני לא היו מתענין לא עשירי בטבת ולא שבעה עשר בתמוז... והיו מתענין תשעה באב אף על פי שהוא מסור לרצונם. ג. ירמיהו ז כֹּה אָמַר ה' צְ-בָאוֹת א-ֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ:... כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם: ס ד. גיטין נה ע"ב אמר רבי יוחנן מאי דכתיב אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה (משלי כח,יד)? אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים... ו. גיטין נו ע"א הוה להו למיזן עשרים וחד שתא הוו בהו הנהו בריוני אמרו להו רבנן ניפוק ונעביד שלמא בהדייהו לא שבקינהו אמרו להו ניפוק ונעביד קרבא בהדייהו אמרו להו רבנן לא מסתייעא מילתא קמו קלנהו להנהו אמברי דחיטי ושערי והוה כפנא... אבא סקרא ריש בריוני דירושלים בר אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי הוה שלח ליה תא בצינעא לגבאי אתא א"ל עד אימת עבדיתו הכי וקטליתו ליה לעלמא בכפנא א"ל מאי איעביד דאי אמינא להו מידי קטלו לי א"ל חזי לי תקנתא לדידי דאיפוק אפשר דהוי הצלה פורתא. ז. גיטין שם כי מטא להתם אמר שלמא עלך מלכא שלמא עלך מלכא... אמר ליה אילו חבית של דבש ודרקון כרוך עליה לא היו שוברין את החבית בשביל דרקון אישתיק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי ליה למימר ליה שקלינן צבתא ושקלינן ליה לדרקון וקטלינן ליה וחביתא שבקינן לה? אמר ליה ... בעי מינאי מידי דאתן לך אמר ליה תן לי יבנה וחכמיה ושושילתא דרבן גמליאל ואסוותא דמסיין ליה לרבי צדוק קרי עליה רב יוסף ואיתימא רבי עקיבא משיב חכמים אחור ודעתם יסכל איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי. ח. ברכות כח ע"ב כשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות אמרו לו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה אמר להם אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי... אף על פי כן הייתי בוכה ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא... ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באיזו מוליכים אותי ולא אבכה ט. RECOLLECTION OF A TISHA B'AV SHIUR GIVEN BY THE RAV, R. H. Lookstein The second answer to the question of why we observe Tisha B'Av in so dramatic a fashion when

צדקה מן הגויים   בבא בתרא ח ע"א איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארנקא דדינרי לקמיה דרב יוסף, אמרה: ליהוי למצוה רבה. יתיב רב יוסף וקא מעיין בה, מאי מצוה רבה? א"ל אביי, מדתני רב שמואל בר יהודה: אין פוסקין צדקה על היתומים אפילו לפדיון שבוים, שמע מינה: פדיון שבוים מצוה רבה היא. תוספות שם יתיב רב יוסף וקא מעיין בה - וא"ת וכי לית ליה ביבש קצירה תשברנה וגו' (ישעיה כז) כדאמרי' בפירקין (דף י:) וי"ל דקבל' משום שלום מלכות כדעבד רבא לקמן (שם) וכי היכי דפלגינהו רבא לעניי עובדי כוכבים ה"נ פדה בהו רב יוסף שבויי עובדי כוכבים ומיהו לא צריכי להכי אלא כדפירש הקונט' דרבא דקבלה משום שלום מלכות וכיון שאמר לו ליתן למצוה רבה לא היה אפשר לחלקם לעניי עובדי כוכבים דאסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעתו של עובד כוכבים (חולין צד.) אבל מעות המתחלקים לעניים אין כאן גניבת דעת דאינהו נמי ידע שישראל רגילין לפרנסם זרע אמת ב, יו"ד קיב ותדע דקליש טובא האי איסורא דביבוש קצירה, דהא חזינן דמשום גניבות דעת נכרי דחינן ליה בקום עשה, וכדמוכח... ואם איתא דאיסורא ממש איכא דגורם אריכות הגלות... אם כן לכל הפחות הוה ליה למימר שב ואל תעשה עדיף. אלא צריך לומר דאין זה איסור ממש רק דלאו משנת חסידים היא להחזיק ידי הרשעים עובדי עבודה זרה. סנהדרין כו ע"ב אמר רב נחמן אוכלי דבר אחר פסולין לעדות הני מילי בפרהסיא אבל בצינעה לא ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאיתזוני בצינעה וקא מבזי נפשיה בפרהסיא אבל לא אפשר ליה חיותיה הוארש"י: אוכלי דבר אחר - מקבלי צדקה מן הנכרים דהוי חילול השם מחמת ממון, הוה ליה כרשע דחמס. רמב"ם עדות יא,ה וכן הבזויין פסולין לעדות מדבריהם והם האנשים שהולכין ואוכלין בשוק בפני כל העם וכגון אלו שהולכין ערומים בשוק בעת שהן עוסקין במלאכה מנוולת וכיוצא באלו שאין מקפידין על הבושת, שכל אלו חשובין ככלב ואין מקפידין על עדות שקר, ומכלל אלו האוכלין צדקה של עכו"ם בפרהסיא אף על פי שאפשר להן שיזונו בצנעה מבזים עצמן ואינן חוששין, כל אלו פסולין מדבריהם. תוספות שם הא דקבל מההוא טייעא דנדב שרגא לבי כנישתא בפ"ק דערכין אף על גב דהתם לא היה שלום מלכות התם טעמא משום דהוו כמו קרבן ואמרינן (נזיר סב.) איש איש לרבות נכרים שנודרים נדרים ונדבות כישראל.     רמב"ם מלכים י,י בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם. שולחן ערוך יו"ד רנד,א אסור לישראל ליטול צדקה מן העובדי כוכבים בפרהסיא. ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל, ואינו יכול ליטלה מעובדי כוכבים בצינעא, הרי זה מותר. ט"ז שם ויינתן לעניי עובדי כוכבים — אבל לישראל לא, דכתיב "ביבֹש קצירה תשברנה"... וקשה, דברישא [= סעיף א] התירו לקבל בצִנעה ולא אכפת לן במה שיהיה לעובד כוכבים זכות בזה?... ונראה לי שאין שייך "ביבֹש קצירה" אלא כשהעובד כוכבים מכוון דווקא לעניי ישראל, ובזה מייקר שם ישראל, בזה יש זכות גדול, כגון הכא וכמעשה דאימיה דשבור מלכא בגמרא ששלחה לחלק לישראל... מה שאין כן ברישא [= סעיף א], שהעובד כוכבים אין כוונתו דווקא על ישראל, אלא הוא מצד טבעו רחמן על כל הפושט יד, אין זה זכות גדול ולית ביה משום "ביבֹש קצירה", כן נראה לי עיקר. דעת כהן, קלב וצריך לומר דעיקר "ביבֹש קצירה" שייך דווקא בצדקה דרבים דאלימא טובא זכותא דידה. ומשום הכי לא מחלקינן ברבים כלל בין בצִ נעה לפרהסיה, ולא אישתמיט כלל חד מאן דאמר לומר דהני עובדי דמייתי הגמרא בסוגיא דבבא בתרא (בדף ח' ובדף י') דהוו בפרהסיה, אדרבא פשטא דמילתא משמע דבצנעה הוו. אלא ודאי דרק בצדקה דרבים שייך לומר שבזכות זה תימשך מלכותם כדפירש רש"י, ולא בצדקה דיחיד. ומסולק בזה מה שהִקשה הט"ז. יביע אומר חלק ז - אורח חיים סימן כב מצאתי להגאון רבנו חיים בן עטר [=אור החיים הקדוש], בספר ראשון לציון שכתב, שמותר לקבל צדקה מישראל מומר, דלא שייך ביה טעמא ד"ביבוש קצירה תשברנה". ע"ש. וכן כתב החתם סופר בחידושיו לבבא בתרא (ח א) שבודאי שמותר לקבל צדקה מישראל מומר, שאע"פ שחטא ישראל הוא, ולא שייך ביה האי טעמא ד"ביבוש קצירה תשברנה". ע"ש. וכל שכן לפי מה שכתב עוד... דלא חיישינן להא דכתיב "ביבוש קצירה תשברנה", אלא לענין צדקה שנותנים המלך והשרים, שהיא מכריעה את זכותם להמשיך מלכותם, אבל צדקה שעושה איזה גוי הדיוט יבטל הוא וצדקתו ואין לחוש לזה כלל. ע"ש. ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' מההוא טייעא דנדב מנורה לבי כנישתא וקבלו ממנו. דשאני התם דהוי הדיוט שתרם באופן פרטי לבית הכנסת.

וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד: וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן ה' בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן: וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה: הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע: ס וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה ה' לָנוּ כִּי אֵין לַה' מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט: וַיֹּאמֶר לוֹ נֹשֵׂא כֵלָיו עֲשֵׂה כָּל אֲשֶׁר בִּלְבָבֶךָ נְטֵה לָךְ הִנְנִי עִמְּךָ כִּלְבָבֶךָ: ס וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם: אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם: וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ וְעָלִינוּ כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת: וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם: וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר פ וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו עֲלֵה אַחֲרַי כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל: וַיַּעַל יוֹנָתָן עַל יָדָיו וְעַל רַגְלָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו אַחֲרָיו וַיִּפְּלוּ לִפְנֵי יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו מְמוֹתֵת אַחֲרָיו: וַתְּהִי הַמַּכָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר הִכָּה יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו כְּעֶשְׂרִים אִישׁ כְּבַחֲצִי מַעֲנָה צֶמֶד שָׂדֶה: וַתְּהִי חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה בַשָּׂדֶה וּבְכָל הָעָם הַמַּצָּב וְהַמַּשְׁחִית חָרְדוּ גַּם הֵמָּה וַתִּרְגַּז הָאָרֶץ וַתְּהִי לְחֶרְדַּת אֱלֹהִים: וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם: פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ פִּקְדוּ נָא וּרְאוּ מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ וַיִּפְקְדוּ וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַאֲחִיָּה הַגִּישָׁה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים כִּי הָיָה אֲרוֹן הָאֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי עַד דִּבֶּר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן וְהֶהָמוֹן אֲשֶׁר בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וָרָב פ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל הַכֹּהֵן אֱסֹף יָדֶךָ:

בעז"ה זכינו לגאולת כל גולת תימן כמעט... אם אמנם הצד הגשמי בא בדרך כלל על סיפוקו, ויש אף יותר מסיפוקו, הרי רבות מן התקוות הרוחניות היו למפח נפש. כל אותה האוירה של הלמידה והלימוד נגוזה ועברה, ולא נותר ממנה לא מעט ולא הרבה. נשארו במחננו רק בבואות וצללים. אולם בהתאם להבטחתו יתעלה, "כי לא תשכח מפי זרעו" (דברים לא,כא), ב"ה אנו רואים תהיה על ההתרחקות, ורבה במחננו ההתקרבות והשיבה אל המקורות מי ברב ומי במעט. רבים רבים מצעירנו תודה לאל חובשי בתי המדרשות בכל חלקי הארץ. לב מי לא ירון בראותו ילדיו יוצאי חלציו למודי ה'. אך פנינה יקרה שהיתה לנו, והיא מסורת הקריאה הנקוטה בידינו מימות עולם ומשנים קדמוניות, הולכת וכולה, כולה ונעלמת מן העולם. כי כולם רועים במדרשי דשא אשר מצאו, ואלה כידוע לא החשיבו מעולם קריאה מדויקת ואף לא קריאה אחידה, כל אדם מגלגל את המלים אשר לפניו איך שיהיה [...] לב מי לא יתפלץ בשמעו קריאה מעוותת. והרי מבחינה זו דומים אנו לבן יחיד שמת אביו והניח לו ירושה עצומה, שמברך דיין האמת ושהחיינו בבת אחת. אף אנו, עם שמחתנו הגדולה על ריבוי חובשי בית המדרש, רב צערנו על הכחדת מסורתנו...לפני כמה שנים נזדמנתי בשיחה תורנית עם כמה עשרות בחורים ואברכים מבני תימן הלומדים בישיבות שונות. לאחר השיחה עמדו להתפלל ערבית והנחתי שתהא זו תפילה לפי סדר תימן ולא חשוב אם בנוסח 'בלדי' או 'שאמי', והנה להפתעתי עמד הש"ץ ורק פתח, וכל הקהל עמו יחד, אחד מושך הנה ואחד מושך הנה, זה בקול רם וזה בקול נמוך, זה מקדים וזה מאחר, אלא שיש להם תחנות ריכוז, וכאשר המקדימים הגיעו לתחנה נעצרו, נחו, וחיכו לנחשלים, כמנהג מקצת העדות אשר אין להם שוטר ומושל. מצער מאוד שאותם חובשי בית המדרש, אותם שומרי הגחלת, אשר עליהם מוטלת החובה לשמור על הגחלת שלא תכבה, לנצור את מנהגי אבותינו שלא יטשטשו - דוקא הם פותחים בטשטוש תחילה [...]. רבון העולמים! מדוע באתנו כל זאת? אותם מבני עדתנו שעזבו ארחות יושר, לצערנו, הרי עזבו. אך אלה ההולכים בדרך החיים, בדרך התורה והמצוה, מדוע עוזבים מנהגים המאוששים בדברי תנאים ואמוראים ומאמצים מנהגים אשר אין להם יסוד ובסיס? אמור מעתה, היש עדה בעולם הקוראת קריאת שמע בקול אחד, בנעימה אחת ובטעם אחד חרץ מעדת יהודי תימן ? איה, אפוא, הוא המנהג התואם להפליא את דברי חז"ל הללו חוץ ממנהג תימן ? האם אין זו עדות שאנו, ורק אנו, החזקנו מנהג קדמונים נוחי נפש ? האם אין זו הוכחה שאנחנו, ורק אנחנו, ממשיכי המסורת העתיקה ? מדוע, אפוא, נטשטש את מקורנו? מתוך ההקדמה למשנה תורה שלו עם הבדיקה והגהת הנוסח נוכחתי פעם נוספת עד כמה מוצדקת הפעולה ועד כמה הכרחי הדבר להחזיר עטרה לישנה להוציא דבר מתוקן ולא ללכת בדרך הכבושה אשר לסטים קודמים כבשוה... המדפיסים עם חזרות על אותם השבושים אשר נתקעו בדפוסים הראשונים רבות עתים דנו המפרשים פלפלו ארוכות בדברי רבנו ועם קביעת הנוסה הנכון אזדו להו כל אותם הפלפולים התירוצים והישובים והיו כלא היו ולא אימנע מלהזכיר כאן אמרת אמת אשר שמעתי מאחד מזקני תימן הוא היה אומר את דברי הרמב"ם אין צורך לתרץ אלא להבין פעמים רבות שינוי קל לא של משפט לא של מלה אלא של אות אחת בלבד ובה מתישבים הרבה קושיות ונעלמים הרבה פלפולים לדוגמא בהלכות עבודה זרה קדשי בדק הבית יפדו ואחר כך שורפים אותם... אלו אספתי כל מה שנאמר סביב דין זה יש בו כדי ספר. ובאמת הנוסח הנכון בכתבי יד תימן שורפין אותה ומוסב על עיר הנדחת ולא על קדשי בדק הבית שני חורים קטנים במם הסופית אחד למטה ואחד מן הצד ופתרו כל הבעיא הקולות יחדלון וגם כל העם על מקומו יבא שלום. אגרת לחדש תמוז, 1980 חדש תמוז אינו מן החדשים המזהירים בתולדותינו ומאורעות עגומים לא מעטים אירעו בו לאומה מתם דתיים ומהם לאומיים... לפיכך לא רק יום שבעה עשר בתמוז שנקבע ליום צום הונהג לאבל דת לאומי אלא גם חלק הגון מימי חדש זה [היינו] מי״ז בו עד תשעה באב הונהגו ברוב קהלות ישראל כימי אבל למיעוט שמחה, ולא לזכרון העבר הרחוק אשר חלף ואיננו נקבע צום זה אלא תמרור אזהרה לדורות, לכל דור ודור לו עצמו, ואף לנו ליעור מתרדמתינו תרדמת המחשבה לפשפש במעשינו ולתקן דרכינו אנו, וכבר כתב הרמב"ם בספרו משנה הלכות תענית כ״ה הלכה א' ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיו כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון דברים אלו לשוב להטיב, עכ״ל, הוי אומר שתעניתנו לדורות אינה רק לזכרונות שעברו ואינם אלא לנו אנו בכל דור בכל שנה ובכל עת... מיני עברות שנתחברו בתוכנו ואותם אנו דשים בעקבנו עד שנעשו לנו כהתר, ומהם צריכים אט להתעורר, ואותם צריכים אנו לעקור, כי לא רק שאינם מקרבים את הגאולה

תניא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו בני מהו שאמר הכתוב צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת נענה רבי אליעזר ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאינם עושין אלא להתגדל בו כמו שנאמר די להוון מהקרבין ניחוחין לאלהה שמיא ומצליין לחיי מלכא ובנוהי ודעביד הכי לאו צדקה גמורה היא והתניא האומר סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה לעולם הבא הרי זה צדיק גמור לא קשיא כאן בישראל כאן בעובד כוכבים נענה רבי יהושע ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שאומות עובדי כוכבים עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא כדי שתמשך מלכותן שנאמר להן מלכא מלכי ישפר עליך וחטיך בצדקה פרוק ועויתך במיחן עניין הן תהוי ארכא לשלותיך וגו' נענה רבן גמליאל ואמר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל [וגו'] וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא להתיהר בו וכל המתיהר נופל בגיהנם שנאמר זד יהיר לץ שמו עושה בעברת זדון ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא אמר רבן גמליאל עדיין אנו צריכין למודעי רבי אליעזר המודעי אומר צדקה תרומם גוי אלו ישראל דכתיב ומי כעמך ישראל גוי אחד וחסד לאומים חטאת כל צדקה וחסד שעכו"ם עושין חטא הוא להן שאין עושין אלא לחרף אותנו בו שנאמר ויבא ויעש ה' כאשר דבר כי חטאתם לה' ולא שמעתם בקולו והיה לכם הדבר הזה נענה רבי נחוניא בן הקנה ואמר צדקה תרומם גוי וחסד לישראל ולאומים חטאת אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו נראין דברי רבי נחוניא בן הקנה מדברי ומדבריכם לפי שהוא נותן צדקה וחסד לישראל ולעכו"ם חטאת מכלל דהוא נמי אמר מאי היא דתניא אמר להם רבן יוחנן בן זכאי כשם שהחטאת מכפרת על ישראל כך צדקה מכפרת על אומות העולם איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו שדרינהו קמיה דרבא קבלינהו משום שלום מלכות שמע רבי אמי איקפד אמר לית ליה ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה ורבא משום שלום מלכות ורבי אמי נמי משום שלום מלכות דאיבעי ליה למפלגינהו לעניי עובדי כוכבים ורבא נמי לעניי עובדי כוכבים יהבינהו ור' אמי דאיקפד הוא דלא סיימוה קמיה

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ וּשְׁתֵּי שָׁנִים מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל: וַיִּבְחַר לוֹ שָׁאוּל שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מִיִּשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ עִם שָׁאוּל אַלְפַּיִם בְּמִכְמָשׂ וּבְהַר בֵּית אֵל וְאֶלֶף הָיוּ עִם יוֹנָתָן בְּגִבְעַת בִּנְיָמִין וְיֶתֶר הָעָם שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו: וַיַּךְ יוֹנָתָן אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע וַיִּשְׁמְעוּ פְּלִשְׁתִּים וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל הָאָרֶץ לֵאמֹר יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים: וְכָל יִשְׂרָאֵל שָׁמְעוּ לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל אֶת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים וְגַם נִבְאַשׁ יִשְׂרָאֵל בַּפְּלִשְׁתִּים וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם אַחֲרֵי שָׁאוּל הַגִּלְגָּל: וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים וְעָם כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ קִדְמַת בֵּית אָוֶן: וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל רָאוּ כִּי צַר לוֹ כִּי נִגַּשׂ הָעָם וַיִּתְחַבְּאוּ הָעָם בַּמְּעָרוֹת וּבַחֲוָחִים וּבַסְּלָעִים וּבַצְּרִחִים וּבַבֹּרוֹת: וְעִבְרִים עָבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶרֶץ גָּד וְגִלְעָד וְשָׁאוּל עוֹדֶנּוּ בַגִּלְגָּל וְכָל הָעָם חָרְדוּ אַחֲרָיו: וייחל וַיּוֹחֶל שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַגִּשׁוּ אֵלַי הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיַּעַל הָעֹלָה: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל בָּא וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ לְבָרֲכוֹ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל מֶה עָשִׂיתָ וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי רָאִיתִי כִי נָפַץ הָעָם מֵעָלַי וְאַתָּה לֹא בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים וּפְלִשְׁתִּים נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ: וָאֹמַר עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל וּפְנֵי ה' לֹא חִלִּיתִי וָאֶתְאַפַּק וָאַעֲלֶה הָעֹלָה: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל נִסְכָּלְתָּ לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ כִּי עַתָּה הֵכִין ה' אֶת מַמְלַכְתְּךָ אֶל יִשְׂרָאֵל עַד עוֹלָם: וְעַתָּה מַמְלַכְתְּךָ לֹא תָקוּם בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת אֲשֶׁר צִוְּךָ ה': פ וַיָּקָם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ: וְשָׁאוּל וְיוֹנָתָן בְּנוֹ וְהָעָם הַנִּמְצָא עִמָּם יֹשְׁבִים בְּגֶבַע בִּנְיָמִן וּפְלִשְׁתִּים חָנוּ בְמִכְמָשׂ: וַיֵּצֵא הַמַּשְׁחִית מִמַּחֲנֵה פְלִשְׁתִּים שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים הָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה אֶל דֶּרֶךְ עָפְרָה אֶל אֶרֶץ שׁוּעָל: וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ בֵּית חֹרוֹן וְהָרֹאשׁ אֶחָד יִפְנֶה דֶּרֶךְ הַגְּבוּל הַנִּשְׁקָף עַל גֵּי הַצְּבֹעִים הַמִּדְבָּרָה: ס וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כִּי אמר אָמְרוּ פְלִשְׁתִּים פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית: וַיֵּרְדוּ כָל יִשְׂרָאֵל הַפְּלִשְׁתִּים לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת אֵתוֹ וְאֶת קַרְדֻּמּוֹ וְאֵת מַחֲרֵשָׁתוֹ: וְהָיְתָה הַפְּצִירָה פִים לַמַּחֲרֵשֹׁת וְלָאֵתִים וְלִשְׁלֹשׁ קִלְּשׁוֹן וּלְהַקַּרְדֻּמִּים וּלְהַצִּיב הַדָּרְבָן: וְהָיָה בְּיוֹם מִלְחֶמֶת וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר אֶת שָׁאוּל וְאֶת יוֹנָתָן וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ: וַיֵּצֵא מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֶל מַעֲבַר מִכְמָשׂ: ס

ציץ אליעזר ו,ח (1957) לידידי היקר והחשוב הרב הגאון הנעלה המפורסם לשבח ולתהלה וכו' מוהר"ר אפרים סקולובר שליט"א הרב דרעננה והסביבה. אחדשכת"ר באהבה וכבוד. מכתבו היקר מיום כ"ט תמוז קבלתי ונענה למבוקשו הנני ממהר להשיבו לשאלתו בקשר לכיבוי תנור הגאז ביום טוב ע"י סגירת ברז מיכל הגאז, באשר הענין נוגע למעשה, וכפי דברי כתר"ה - רבים המה הדורשים כעת על כך דבר ה' זו הלכה, לדעת הדרך אשר ילכו בה והמעשה אשר יעשון. עיינתי בגוף דברי הספר נצר מטעי שציין לי כת"ר, ואגיד האמת שהתפלאתי מאד על המחבר איך שבענין חמור כזה הוא פוסק את פסוקו והתירו בסכינא חריפא בדברים קצרים ויסודות קלושים בדימוי מילתא למילתא כפי העולה על רוחו ומבלי להביא שום אסמכתא של ממש לדבריו מדברי איזה מגדולי הפוסקים המדברים כבר מבכזה, ואף לא אפילו דברי הישועות יעקב אשר כפי מחשבת רב אחד (כפי שפורסם בשמו) דעתו להיתרא בזה. ואפרש את דברי... אבן יעקב סימן כח (1962) ועל אודות פסקו השני [של האגרות משה] שמכריע הספר בפשיטות דלפנות את המת כדי לקוברו אצל אשתו ודאי אסור, וכותב את דבריו בפסקנות כזאת כאילו אין מי שיסבור אחרת, ג"כ יש להתפלאות על אשר הגה"מ לא מצא לנחוץ לחפש בזה קצת בספרי השו"ת. דגם בזה מצינו לכמה וכמה מגדולי הפוסקים שהתירו לפגות, וכדיבואר. ציץ אליעזר ח"ג, הקדמה (1951) ספרי זה עברו עליו כל נתיבי יסורי האתחלתא דגאולה שעברנו פה בארצנו עדי הגענו עד הלום להתחיל לחיות בתור עם בארצו. התחלתי בהדפסתו לפני למעלה משלש שנים. כמה שבועות לפני שאומות - העולם הביעו מתוך הארה עליונה את הכרתם בחלק מזכויותינו לחיות בתור עם בארצו. וככה התענה בכל אשר התענתי בעברנו דרך כל כורי - הנסיונות הקשים והמרים שנתנסנו במלחמת שחרורנו, ובעיקר במלחמת - האימים על ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו, כמה מן הקונטרסים חידשתי בעצם ימי ההגנה והכיבוש כשכל פנים קבצו פארור, כקונטרסי על "מלחמת הגנה והתקפה בשבת" הדן מאשר התרחש ממש בעצם הימים ההמה, וכקונטרסי על "השימוש ברדיו בשבת ויום טוב" שחידשתיו וסדרתיו בעצם הימים והלילות ההם כשעפו מעל לראשנו ממש פגזי הזעם של האויב... וכל ירושלים היתה כהר - געש, פגזי האויב עפו בלי הפסק מעל לראשנו ודממת מות שררה בכל העיר, לא היתה שכונה אשר לא נפגעה ולא היה רחוב אשר לא נפלו שם חללים... התהלה והתפארת לחיילנו הגבורים אשר חרפו את נפשם להלחם כאריות לכיבוש ארצנו הקדושה מידי זרים ולכינון מדינתנו, כשפני אריה פניהם כצבאים על ההרים למהר, וזכו בעזרת השם להיות שליחי ההשגחה העליונה להוציא לפועל את השליחות ההיסטורית הזאת. יזכור ה' את אלה שנפלו במילוי שליחותם הקדושה. ויחוקו לזכרון פאר ונצח אלה החיים אתנו היום.בטחוננו רב שכשם שזכינו לנסי ה' גדולים ונפלאים בקימום המדינה אשר מעולם לא פללנו שנזכה לראותם בדורנו זה, כן נזכה בעזרת השם לראות בקרוב בגאולתנו השלימה בביאת משיח צדקנו ונזכה לראות במהפכה הרוחנית הענקית אשר תתחולל באופן פלאי בקרב כל אחד ואחד מישראל בפרט, ובקרב האומה כולה בכלל לאהוב את ה' וללמוד את תורת קדשו ולשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתו באהבה, ובכל בית ישראל בכל מושבותיהם תשלוט האורה - זו תורה. הלכות מדינה, ח"ג, הקדמה (1957) שלטון א-לקות זאת שנתנו לו שם מונח של 'תאוקרטיה' לא יערכו לפניו שום שלטון דמוקרטי הכי משוכלל, ולא זאת בלבד, אלא כל דמוקרטיה שאינה נכרכת בתיאוקרטיה, במלים אחרות 'בשלטון אבסולוטי (בלעדית) של התורה בחיים המדיניים של המדינה', סופה של דמוקרטיה כזאת להביא בכנפיה במוקדם או במאוחר לידי פריצת כל גדרי הקדושה ולהדרדר עד הגיע לידי מצב של אנרכיה (הפקרות והתפרצות וחוסר משטר וסדר), ברצות כל אחד ואחד להטביע בסוביקטיביות את חותמו הוא על הדימוקרטיה, ומתוך כך להקריב על מזבחה של הדימוקרטיה כל ערכי העם והמדינה המוקדשים מדור דור. כי באין חזון יפרע עם.

כל אדם הוא עולם ומלואו וההשקעה הבטוחה ביותר הגמרא שואלת על הפסוק מפרשת כי תשא: "במה תרום קרנם של ישראל?" והתשובה היא על ידי נתינת מחצית השקל. הרב עמיטל זצ"ל הסביר שאי אפשר לספור את עם ישראל כ"מספרים" או כסטטיסטיקה, אלא דרך הצדקה אנו מרימים את קרנו של כל יהודי ומכירים בכך שכל אדם הוא עולם ומלואו. שלמה המלך מצטט את אביו, דוד המלך (שתמיד ראוי לתת לו כבוד ולהוסיף "אבא" או "סבא"): "פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". הכסף שלנו יכול ללכת לאיבוד, אבל הכסף שחולק לצדקה הוא ההשקעה היחידה שמובטחת לנצח, כפי שעשה מונבז המלך שהשקיע את אוצרותיו בצדקה. המצודה האמיתית לאדם אינה חומות בטון או אינטרקום (שלפעמים מותקנים כדי לחסוך אי נעימות מעניים), אלא בית פתוח שבו לחמו ניתן ומימיו נאמנים. כבוד לניסיון החיים ועולם הפוך ראיתי מי הוא בן העולם הבא? "כל שכנגד זקניו כבוד" – אדם שקנה חכמה מניסיון החיים וההרפתקאות שעבר. בהמשך, הגמרא מספרת על רב יוסף, בנו של רבי יהושע בן לוי, שחווה חוויית סף מוות. כשחזר, שאל אותו אביו מה ראה בעולם הבא, והוא ענה: "עולם הפוך ראיתי! עליונים למטה ותחתונים למעלה". בעולם האמת, המטבע נמדד במצוות ומעשים טובים, ואדם פשוט יכול להיות בראש הפירמידה בזכות חסד אמיתי. תוספות מביא מסורת מהגאונים שזה תקף גם לתלמידי חכמים: האמורא הגדול שמואל העביר שיעור כשאישה ענייה באה לבקש עזרה, והוא ביקש שתמתין. תלמידו, רב יהודה, העיר לו בעדינות. בעולם הבא, התפקידים התהפכו ורב יהודה הפך למורה ושמואל לתלמיד! כשאביו שאלו "ואנחנו היכן?", ענה רב יוסף שמי שלומד תורה עם חמלה וכוונות נכונות שומר על מעמדו בשני העולמות. - לימוד התורה נועד להביא למעשה. - אסור שמטרות רוחניות יעוורו אותנו מכאבו של יהודי אחר. - לעולם אל תזלזלו בגדולתם הנסתרת של הסובבים אתכם. עבודה לשמה ולא על מנת לקבל פרס מסופר על הגאון מווילנא שפעם לא היה לו אתרוג בסוכות. אדם אחד הסכים למכור לו, בתנאי שהמוכר יקבל את כל השכר הרוחני על המצווה. הגר"א הסכים מיד ושמח שמחה עצומה, כי זכה לקיים מצווה לשמה לחלוטין, ללא כל אינטרס לעולם הבא. התורה לא מרחיבה בתיאורי גן עדן, כי הייעוד שלנו הוא לקדש את שם ה' בעולם הזה. הרוגי מלכות ומסירות נפש למען הכלל הגמרא אומרת: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם". לא מדובר רק בענקים כרבי עקיבא, אלא ב"הרוגי לוד" – לוליאנוס ופפוס. אלו היו שני אחים יהודים עשירים בלודקיא (סוריה של ימינו), שמימנו את מרד התפוצות נגד הרומאים. כשהגנרל הרומאי טוריאנוס עמד להוציאם להורג ולעג להם שיינצלו כמו חנניה מישאל ועזריה, הם ענו בגבורה. הם אף לקחו על עצמם את האשמה ברצח בת הקיסר רק כדי להציל את כלל ישראל מגזירת הריגה. רש"י קורא להם "צדיקים גמורים". יהודי שמוסר נפשו למען עם ישראל נמצא במדרגה הגבוהה ביותר בגן עדן. הלכות אבלות ואהבת ישראל של הרב קוק השולחן ערוך והרמ"א (יורה דעה שמ"ה) פוסקים שאין מתאבלים על מומר או אדם שרגיל לעשות עבירות להכעיס. אולם, הט"ז מביא שרבנו גרשום מאור הגולה ישב שבעה על בנו שהמיר את דתו ונהרג בידי גויים, כי מוות של יהודי בידי גויים נחשב לכפרה. בשנת 1911, כשהתבקש הרב קוק להספיד את חללי "השומר" שנהרגו על הגנת הארץ, הוא שיתף בקרע פנימי: מצד אחד, איך לא לבכות על צעירים שמסרו נפשם? מצד שני, הם היו מחללי שבת ויום כיפור. הרב קוק הסביר שהם נחשבים "שוגגים" שמטרתם הייתה לבנות בית לעם ישראל. כשהם נהרגים למען האומה, ההלכה מורה להתאבל עליהם באהבה רבה, והם זוכים למעלת "הרוגי לוד" בעולם הברור. ההלכה אינה ספר יבש, אלא תמצית הלב ונשמת האומה הישראלית.

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל הִנֵּה שָׁמַעְתִּי בְקֹלְכֶם לְכֹל אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לִי וָאַמְלִיךְ עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד ה' וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ אֶת שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת מִי עָשַׁקְתִּי אֶת מִי רַצּוֹתִי וּמִיַּד מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ וְאָשִׁיב לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ וְלֹא לָקַחְתָּ מִיַּד אִישׁ מְאוּמָה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עֵד ה' בָּכֶם וְעֵד מְשִׁיחוֹ הַיּוֹם הַזֶּה כִּי לֹא מְצָאתֶם בְּיָדִי מְאוּמָה וַיֹּאמֶר עֵד: פ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַאֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת אֲבֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ וְאִשָּׁפְטָה אִתְּכֶם לִפְנֵי ה' אֵת כָּל צִדְקוֹת ה' אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּכֶם וְאֶת אֲבוֹתֵיכֶם: כַּאֲשֶׁר בָּא יַעֲקֹב מִצְרָיִם וַיִּזְעֲקוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֶל ה' וַיִּשְׁלַח ה' אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן וַיּוֹצִיאוּ אֶת אֲבֹתֵיכֶם מִמִּצְרַיִם וַיֹּשִׁבוּם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיִּמְכֹּר אֹתָם בְּיַד סִיסְרָא שַׂר צְבָא חָצוֹר וּבְיַד פְּלִשְׁתִּים וּבְיַד מֶלֶךְ מוֹאָב וַיִּלָּחֲמוּ בָּם: וַיִּזְעֲקוּ אֶל ה' ויאמר וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ כִּי עָזַבְנוּ אֶת ה' וַנַּעֲבֹד אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְעַתָּה הַצִּילֵנוּ מִיַּד אֹיְבֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ: וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וַתֵּשְׁבוּ בֶּטַח: וַתִּרְאוּ כִּי נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לִי לֹא כִּי מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ וַה' אֱלֹהֵיכֶם מַלְכְּכֶם: וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם אֲשֶׁר שְׁאֶלְתֶּם וְהִנֵּה נָתַן ה' עֲלֵיכֶם מֶלֶךְ: אִם תִּירְאוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקֹלוֹ וְלֹא תַמְרוּ אֶת פִּי ה' וִהְיִתֶם גַּם אַתֶּם וְגַם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם אַחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם: וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל ה' וּמְרִיתֶם אֶת פִּי ה' וְהָיְתָה יַד ה' בָּכֶם וּבַאֲבֹתֵיכֶם: גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר ה' עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם: הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי ה' לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ: ס וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה' וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם: וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה: כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם: גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה: אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם: וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ: פ

א. מכתב למנהל בית הספר סוקולוב, 1947 היום בשעות שלפנה"צ, בעברי על פני ביה"ס והלאה לרחוב יפו-בן-יהודה, ראיתי כי מתוך חבורת ילדים יוצאי ביה"ס פגעו איזה מהם, פעמים ופעם, פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי-רחוב ועבר אז שם. פעמים – יחד בשני הערבים אחד צעיר ואחד זקן, שהיו משותפים בעניינים כנראה, התחל בצעיר והמשך בזקן בגסות מיוחדת. זה היה מרחק קטן מן שער החצר של ביה"ס. אח"כ שוב בצעיר אחד, במדרכת רחוב יפו לצד תחילת רחוב בן-יהודה. נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה-עיניי זה. מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידי להשיגם להעירם על כך. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הם הוריהם ומוריהם. יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי ביה"ס. לא כולם – כל חבורת הילדים יוצאי ביה"ס – עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, אלא איזה מהם, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה. אעפ"כ מציאות העובדה הזאת, שהכאיבתני והעליבתני, כאמור, מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת-לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות שכאלה, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי היישובי והמדיני, של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים. ב. מתוך שיחת יום העצמאות 1967 לפני י"ט שנה, באותו לילה מפורסם, בהגיע ארצה החלטתם החיובית של מושלי אומות העולם לתקומת מדינת ישראל, כשכל העם נהר לחוצות לחוג ברבים את רגשי שמחתנו - לא יכולתי ולהצטרף לשמחה... באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - 'ואת ארצי חילקו'. איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'? הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח... למחרת בא אל ביתנו איש ברית קדשנו, הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל - היה לו צורך לבוא וכלום יתכן שלא היה בא?! התייחדנו אז שנינו, רגעים אחדים, באותו חדר קטן ומקודש שב"בית הרב" - ולאן יבוא אז אם לא לשם?! מזועזעים ישבנו ודמומים. לבסוף התאוששנו ואמרנו שנינו כאחד: "מאת ד' הייתה זאת, היא נפלאת בעינינו". נקבעה החותמת! ג. שם אותו אדם טען לפני טענה נוספת: מדוע לא תאסור הרבנות ללכת לחזות במצעד צה"ל, הרי יש בזה משום "כחי ועוצם ידי". אולם, אדרבה, אין כל פסול בראיית המצעד, כי כשזוכרים אנו שד' נותן לנו את הכוח הזה לעשות חיל אין זה "כחי ועוצם ידי" במובנו השלילי, כי אם למוד וקיום של תורה: לומדים אנו שעלינו לעשות את המצוה המוטלת עלינו בכוח הזה - כיבושה של הארץ. לא כולם מקיימים את המצוה בייחוד הכוונה האמיתית, לא כולם אומרים "לשם ייחוד". לא תמיד מקיימים מצוה בשלמות הכוונה, אבל בסופו של דבר מתקיימת המצוה. זוהי מצוה, מצותם של כלל ישראל ומוטלת על כולנו, ומשום כך, כל השייך אליה, כל כלי הנשק למיניהם, מתוצרתנו ומתוצרתם של גויים, כל מה ששייך ליום הזה של קימום מלכות ישראל - הכל קודש!

עוצמתה האמיתית של הצדקה הגמרא מונה שרשרת של דברים עוצמתיים בטבע המנצחים זה את זה אך החזק מכולם הוא המוות. לכל יצור פיזי בעולמנו יש תאריך תפוגה, אך הפסוק מלמד סוד עצום: וצדקה תציל ממוות. המשמעות אינה חיי נצח פיזיים, אלא שכאשר אנו נותנים מזמננו וממשאבינו, אנו מתעלים מעל המגבלות שלנו, מנצחים את הסופיות ומתחברים לאינסוף. בעוד עולם הטבע פועל על פי "דין", עשיית חסד ללא ציפייה לתמורה היא שבירה של חוקי הטבע ומעשה ניסי, ממש כמו בריאת העולם "יש מאין". הנותן כביכול "מלווה" לה' כשמפרנס את ילדיו, ובכך זוכה לזכויות ולשלוות נפש, המפחיתה מתח ומובילה לאריכות ימים ובריאות טובה. הקשר בין צדקה לעבודה זרה הגמרא במסכת בבא בתרא מספרת על רב פפא, שהיה אדם גדול, שכמעט מעד במדרגות ונפל מגובה שתי קומות. הוא הבין שזהו מסר משמים, שכן זהו עונש הדומה לסקילה השמור למחללי שבת ועובדי עבודה זרה. חברו, רב חייא בר רב מדפתי, הציע שאולי נמנע מלתת צדקה לעני. רבי יהושע בן קרחה והספר "עמק שאלה" מלמדים שהמעלים עיניו מן הצדקה, בפרט כשהעני ניגש אליו ישירות, נחשב כאילו עבד עבודה זרה, שכן בשניהם מופיעה המילה בליעל (פריקת עול). התעלמות מהעני היא אכזריות כלפי אדם שנברא בצלם אלוקים והפיכתו ל"שקוף". כפי שהסביר רבי עקיבא לטורנוסרופוס: העניים הם בניו של ה', וכשאנו מתעלמים מהם אנו מתנתקים ממנו. הגאון מווילנה בספרו "קול אליהו" מסביר זאת באופן מבריק דרך טעמי המקרא: על המילים פתוח תפתח מופיעים הטעמים דרגא (מדרגה) ו-תביר (שבור) - רמז לכך שמי שלא פותח את ידו עלול להיתקל במדרגה שבורה, בדיוק מה שכמעט קרה לרב פפא! הלכה למעשה: שאלות ודפיקות בדלת 🤲 - כאשר אדם דופק בדלת או ניגש לבקש צדקה, חובה לתת לו משהו. אפילו מטבע קטן מספיק כדי להאיר לו פנים, ובלבד שלא ייצא בידיים ריקות ומבויש. אין צורך לחקור אם הוא ראוי או לתת סכומי עתק. - לגבי שאלות הלכתיות: בעוד שרב חייב לעזוב הכל כדי לענות לשאלת "הלכה למעשה" של אדם שניגש אליו פיזית, הדין שונה בוואטסאפ. הודעה נשלחת בשניות אך עלולה לדרוש שעות של מחקר (למשל בשאלות רפואה או כשרות), ולכן רב רשאי לענות בזמנו הפנוי. מתן בסתר, תפילה והגבאי הנאמן 🪙 - הדרך המהודרת ביותר היא "מתן בסתר" - כשהנותן והמקבל אינם יודעים זה על זה. חז"ל אומרים שצדקה בגלוי מצילה מגיהנום, אך בסתר מצילה ממיתה משונה (תאונות). המהר"ל מסביר שצדקה כזו מדבקת את האדם במידת ה"סתר" האלוקית ומכניסה אותו תחת הגנת הפסוק יושב בסתר עליון. - מומלץ לתת דרך גבאי צדקה אמין. הגמרא דורשת גבאי ברמה של רבי חנינא בן תרדיון (שתרם מכיסו כשהכספים התערבבו). התוספות מסבירים שהגבאי אינו חייב להיות צדיק ענק כמותו, אך חייב להיות ישר ונאמן לחלוטין. הרמב"ם מוסיף שצריך להיות חכם לדעת למי ראוי לתת, ואנו משתדלים למצוא את האנשים המתאימים ביותר. - הכנה לתפילה: מנהג רבי אלעזר, שהושרש על ידי האר"י הקדוש (למשל באמירת ויברך דוד), הוא לתת פרוטה לפני התפילה כדי לפתוח את הלב ולהפוך את היחידים ל"מניין" מלוכד הראוי להשראת שכינה. - סגולה מול השתדלות: כמו במחלוקת אם כדי לזכות בבנים יש לתת צדקה (סגולה - ר' אליעזר) או לשמח את האישה (מעשה - ר' יהושע). הרב אלחנן וסרמן מסביר שאין סתירה, אלו רמות משלימות. אחדות וגאולה 🕊️ הצדקה והחסד יוצרים שלום עמוק בין ישראל לה'. האחדות וההימנעות מלשון הרע מצילות חיים, במיוחד בזמן מלחמה כשחיילים מכל הרקעים סומכים זה על זה. כדברי רבי יהודה: גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה!

המלכת שאול והאיום של נחש העמוניבשבועות הקודמים למדנו שעם ישראל דרש מלך. שאול נבחר, אך היה נחבא אל הכלים. טקס ההמלכה הראשון שלו הסתיים בסוג של כישלון מעשי – הוא חזר הביתה בשתיקה, וקבוצת "בני בליעל" זלזלו ביכולתו להושיע אותם.כעת מתרחש משבר חדש ומפחיד: נחש העמוני שם מצור על יבש גלעד. תושבי העיר מרגישים חסרי אונים ומציעים כניעה מלאה. נחש מסכים, אך מציב תנאי סדיסטי ואכזרי – ניקור עין ימין של כל תושב, כדי להטיל חרפה על כל ישראל. זקני יבש מבקשים ארכה של שבעה ימים להזעיק עזרה.שאלנו בשיעור: מדוע מיהרו כל כך להיכנע, למה התנאי כה דרקוני, ואיזה היגיון צבאי יש במתן שבעה ימים? התשובה טמונה ברקע ההיסטורי המרתק שמצאנו בעדויות מתקופת בית שני (מגילות קומראן וכתבי יוסף בן מתתיהו). מתברר שנחש כבר תקף את נחלות ראובן וגד בעבר הירדן וניקר את עיניהם הימניות. כ-7,000 פליטים נמלטו ליבש גלעד, ולאחר כחודש נחש הגיע לצור גם עליהם. רקע זה מסביר היטב את הפחד והייאוש העצום של התושבים.מדוע דווקא עין ימין? ארבע זוויות-המטרה הצבאית ⚔️: כדי לירות בקשת או להעריך מרחקים בקרב חייבים שתי עיניים. נחש רצה "לחסל" את חיל הארטילריה של ישראל, והיה בטוח שבשבעת הימים שהעניק, הרעב יעשה את שלו.-ניצול הפילוג בעם 💔: אנשי יבש גלעד הוחרמו מאז פרשת פילגש בגבעה (בסוף ספר שופטים). נחש העריך שאף שבט לא יבוא לעזרתם ורצה להעמיק את הקרע והחיכוך בעם.-המטרה הרוחנית 📜: חז"ל במדרש מסבירים ש"עין ימין" מסמלת את ספר התורה ("מחמד עינינו") ואת הסנהדרין. נחש רצה לעקור מן התורה את הפסוק "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" כדי לגרום להתבוללות.-מבחן המנהיגות של שאול 👑: פרובוקציה שנועדה להראות לכל העמים באזור שהמלך החדש חסר אונים מול הקואליציה שלו.המהפך של שאול – ממנהיגות לאחדותהמצב נראה חסר סיכוי והעם יושב ובוכה. שאול חוזר מן השדה, איש לא קורא לו, אך ברגע שהוא שומע על כך – ותצלח עליו רוח אלוקים. הוא עובר תהליך מדהים:-לקיחת פיקוד: שאול לא שוקע בבכי אלא פועל מיד באופן נחרץ. הרמב"ם מסביר שהמדרגה הראשונה של נבואה והנהגה דורשת אומץ. כשמקרינים סמכות, ביטחון וקצת פחד בריא – העם הולך אחריך כאיש אחד.-מקום לעצמאות: שאול תופס פיקוד במלוא העוצמה דווקא כששמואל נותן לו מרחב פעולה, בניגוד למה שלמדנו בשיעור בשבוע שעבר (ב-1 ביוני 2026). שמואל ממתין ששאול "יבשיל", ממש כפי שאב אוהב נותן לבנו את המרחב לגדול.-הכוח שבאחדות: למחרת, ב-9 ביוני 2026, מתרחש תמרון טקטי מבריק וניצחון גדול. חלק מהעם רוצה להרוג את מי שזלזל בשאול קודם לכן. אך שאול מפגין גדלות נפש ועוצר אותם: "לא יומת איש ביום הזה". הוא מבין שברגעי משבר שניצחנו בהם יחד, מייצרים אחדות נטו ולא פילוג.השמחה בדברים הקטניםלאחר מכן, העם מתאסף בגלגל להמליך רשמית את שאול. הם מקריבים זבחי שלמים שהיו למעשה שלמי תודה. אפשר להקביל זאת ל-300,000 חיילים שחוזרים משירות מילואים ארוך ועושים יחד "על האש" כדי לחגוג במעמד רוחני עצום המקביל לברכת הגומל! 🙏אף על פי שעדיין סבלו משעבוד לפלשתים, זה היה צעד ראשון לעצמאות. הלימוד הגדול שלנו: עלינו לשמוח בצעדים קטנים, לא לבוז ל"יום קטנות", ולהודות על ההתקדמות כדי לצמוח לדברים הגדולים באמת. 🚀שנזכה לפעול מתוך אומץ, להקרין ביטחון, ובעיקר לאחד את עם ישראל!ערב מבורך ובשורות טובות 🌟נמשיך בעזרת ה' בלימוד שלנו בשבוע הבא, החל מה-14 ביוני 2026. 📖✨

In 1982, author Amos Oz noted a fascinating phenomenon: in the past, Religious Zionism always sat quietly in the "passenger car" of the Zionist train. Suddenly, it wanted to be the leading "locomotive." This historical shift is deeply connected to Rabbi Tzvi Yehuda Kook and Yeshivat Merkaz HaRav.Milestones and a Rare Connection Between Father and Son: 📜-Rabbi Tzvi Yehuda was born in 1891, on Seder night, a time of redemption.-He immigrated to Eretz Yisrael with his father, HaRa'ayah Kook, on the 28th of Iyar 1904 - exactly 63 years before Jerusalem Liberation Day!-He studied Torah in Jerusalem while his father still served as Rabbi of Jaffa and the early settlements.-In 1908, when Rabbi Tzvi Yehuda was very young, his father apologized in a letter for not being available to write at length, but noted that his son would write in his place, adding amazing words: "who, thank God, is almost one with me". This is an amazing expression of the deep spiritual connection and profound inner identity between them! ✨The Spiritual Vision and Shofar of HaRa'ayah: 🌿Rabbi Tzvi Yehuda was not merely an "editor" of his father's writings. Thanks to his delicate soul, he was the only one who truly understood the inner and spiritual monologue of Rabbi Kook and made it accessible. During a period when Zionist Congresses declared that Zionism had no connection to religion, he opposed this view, arguing that the return to Zion was a process of redemption inseparable from the Master of the Universe. After exile in Europe during World War I, he returned to the Land in 1920 (5680) and published the book Orot (Lights), to connect the holy trinity: Am Yisrael (the People of Israel), Eretz Yisrael (the Land of Israel), and Torat Yisrael (the Torah of Israel).The Halachic and Philosophical Approach: 💡-From General to Specific: Rabbi Tzvi Yehuda emphasized always starting from the grand ideal. For example, from the Gemara in Bava Kamma which equates a woman to a man regarding all Torah laws, he learned about the full halachic potential of women. Only after understanding the general principle does one proceed to discuss exceptions (like time-bound positive commandments).-Holistic National Vision: In contrast to individualism, his teachings focused entirely on that holy trinity (people, land, and Torah) as the foundation for the process of redemption and the establishment of the state. 🇮🇱-His View on the Holocaust: He described the Holocaust using the metaphor of a "cruel divine surgery." According to his approach, when the time of redemption arrives and parts of the nation refuse to leave exile, a painful surgery is required to detach the people from Europe and return them to their land.-Objections to this Approach: It is important to note that other rabbis strongly objected to this. Rabbi Yehuda Amital zt"l, for example, believed it was a dangerous presumption to explain the Holocaust as a rational or therapeutic process, stating that we should not presume to understand the hidden secrets of the Holy One, Blessed Be He, in such a terrible catastrophe.

עד כמה חשובה ה"כוונה" כשאנחנו נותנים צדקה, או שאולי העיקר הוא רק התוצאה הסופית? חלום של 700 דינרים 🪙 הגמרא מספרת על רבן יוחנן בן זכאי שראה בחלום שבני אחותו יפסידו בדיוק 700 דינרים השנה. במקום לגלות להם, הוא דחק בהם לתת צדקה, והם תרמו 683 דינרים. בערב יום כיפור, לקחו מהם גובי המיסים בדיוק את היתרה - 17 דינרים! כשאמרו לו שיכול היה לגלות להם כדי שיתנו הכל לצדקה, הסביר שרצה שיתנו לשמה - מתוך רצון לקיים מצווה ולא כדי לחמוק ממס. מצד שני, הגמרא אומרת (דף ט') שגם כסף שנלקח בכפייה למיסים ומשמש לצרכי ציבור (כמו מרחצאות לעניים) נחשב צדקה. המסקנה? גם בנתינה מאונס יש אלמנט של צדקה, אבל המדרגה השלמה היא לתת מבחירה ואהבה. המהות הכפולה של הצדקה - שתי גישות ⚖️ במצוות שבין אדם לחברו, ראינו מחלוקת יסודית: - גישת המהר"ל, הרמב"ם והחפץ חיים: המהר"ל והרמב"ם (בשמונה פרקים) מסבירים שבמצוות הגיוניות כמו צדקה וכיבוד הורים, האידיאל הוא לעשותן מאהבה. אמא נהנית יותר כשילדה מתקשר מגעגוע, לא רק כי השם ציווה! ❤️ החפץ חיים באהבת חסד מוסיף שאם אדם תורם רק לכבוד (כדי ששמו יתנוסס על קיר), זו מצווה שלא לשמה. צריך לפעול במאור פנים ונדיבות. - גישת 'התעוררות תשובה': ר' שמעון סופר (נכדו של החתם סופר) טוען שכאן העיקר הוא התוצאה והצלת החיים. אפילו אם לאדם נפל מטבע ועני מצא אותו וקנה אוכל - המאבד זוכה במצוות צדקה! כספי השוחד של נפוליאון 💰 רבי שמואל לנדא (בנו של ה'נודע ביהודה') מסביר זאת נפלא בספרו אהבת ציון. קהילת פראג אספה כסף לשחד את קציני נפוליאון. כשהצרפתים הובסו, הרב ביקש להעביר את כספי השוחד לעניים. אבל איך כסף לגויים נחשב צדקה? הוא הסביר שלצדקה יש שני חלקים: כוונת ההפרשה (בין אדם למקום) והנתינה בפועל (בין אדם לחברו). בניגוד לתפילין או לולב שדורשים כוונה, בצדקה - ברגע שהעני נהנה, התקיים החלק השני והחשוב! אגב, הוספנו שלגבי קבלת שכר, גם אם המעשה אינו "מצווה מושלמת" (כמו קריאת שמע לאחר הזמן או צדקה ללא כוונה), הקב"ה אינו מקפח שכר על עצם המעשה הטוב. סכנת המחלוקת - לקח היסטורי 🕊️ סיימנו בלקח כאוב מפרשת קורח ומההיסטוריה. לאחר פטירת ה'נודע ביהודה', פרצה בפראג מחלוקת נוראה על הרבנות בין בנו, ר' שמואל לנדא, לבין תלמידו ר' אלעזר פלקלס. שניהם היו גאונים וצדיקים, אך הריב קרע את הקהילה, פגע במעמד הרבנות ופתח פתח להשכלה. כמאה שנים לאחר מכן, היהדות הדתית בפראג כמעט קרסה. המסר: מחלוקת מחריבה תשתיות רוחניות! עלינו להתרחק מפילוג ולהרבות אהבה.

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן וַיִּצֹק עַל רֹאשׁוֹ וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד: בְּלֶכְתְּךָ הַיּוֹם מֵעִמָּדִי וּמָצָאתָ שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִם קְבֻרַת רָחֵל בִּגְבוּל בִּנְיָמִן בְּצֶלְצַח וְאָמְרוּ אֵלֶיךָ נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת אֲשֶׁר הָלַכְתָּ לְבַקֵּשׁ וְהִנֵּה נָטַשׁ אָבִיךָ אֶת דִּבְרֵי הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָכֶם לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לִבְנִי: וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱלֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן: וְשָׁאֲלוּ לְךָ לְשָׁלוֹם וְנָתְנוּ לְךָ שְׁתֵּי לֶחֶם וְלָקַחְתָּ מִיָּדָם: אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים: וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר: וְהָיָה כִּי תבאינה תָבֹאנָה הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ: וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה: וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר וַיָּבֹאוּ כָּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא: ס וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם: וַיְהִי כָּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים: וַיַּעַן אִישׁ מִשָּׁם וַיֹּאמֶר וּמִי אֲבִיהֶם עַל כֵּן הָיְתָה לְמָשָׁל הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִאִים: וַיְכַל מֵהִתְנַבּוֹת וַיָּבֹא הַבָּמָה: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל אֵלָיו וְאֶל נַעֲרוֹ אָן הֲלַכְתֶּם וַיֹּאמֶר לְבַקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנוֹת וַנִּרְאֶה כִי אַיִן וַנָּבוֹא אֶל שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל: פ וַיַּצְעֵק שְׁמוּאֵל אֶת הָעָם אֶל ה' הַמִּצְפָּה: וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל פ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם וָאַצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד כָּל הַמַּמְלָכוֹת הַלֹּחֲצִים אֶתְכֶם: וְאַתֶּם הַיּוֹם מְאַסְתֶּם אֶת אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוּא מוֹשִׁיעַ לָכֶם מִכָּל רָעוֹתֵיכֶם וְצָרֹתֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ לוֹ כִּי מֶלֶךְ תָּשִׂים עָלֵינוּ וְעַתָּה הִתְיַצְּבוּ לִפְנֵי ה' לְשִׁבְטֵיכֶם וּלְאַלְפֵיכֶם: וַיַּקְרֵב שְׁמוּאֵל אֵת כָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלָּכֵד שֵׁבֶט בִּנְיָמִן: וַיַּקְרֵב אֶת שֵׁבֶט בִּנְיָמִן למשפחתו לְמִשְׁפְּחֹתָיו וַתִּלָּכֵד מִשְׁפַּחַת הַמַּטְרִי וַיִּלָּכֵד שָׁאוּל בֶּן קִישׁ וַיְבַקְשֻׁהוּ וְלֹא נִמְצָא: וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּה' הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ ס וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים: וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: פ וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה' וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם: וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ: פ

More than just a Rosh Yeshiva, activist, or institution builder, he was, above all, a master educator. His influence played a foundational role in shaping modern Religious Zionism in Israel

למה לתת צדקה? - מקורות בבא בתרא ט ע"ב "רבי יהושע בן לוי אומר" עד י ע"א " רבי יהושע בן לוי אמר כל הרגיל לעשות צדקה זוכה הויין לו בנים בעלי חכמה בעלי עושר בעלי אגדה בעלי חכמה דכתיב ימצא חיים בעלי עושר דכתיב צדקה בעלי אגדה דכתיב וכבוד כתיב הכא וכבוד וכתיב התם כבוד חכמים ינחלו תניא היה רבי מאיר אומר יש לו לבעל הדין להשיבך ולומר לך אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסן אמור לו כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם וזו שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את ר"ע אם אלהיכם אוהב עניים הוא מפני מה אינו מפרנסם א"ל כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם א"ל [אדרבה] זו שמחייבתן לגיהנם אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על עבדו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא כועס עליו ואתם קרוין עבדים שנאמר כי לי בני ישראל עבדים אמר לו ר"ע אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שכעס על בנו וחבשו בבית האסורין וצוה עליו שלא להאכילו ושלא להשקותו והלך אדם אחד והאכילו והשקהו כששמע המלך לא דורון משגר לו ואנן קרוין בנים דכתיב בנים אתם לה' אלהיכם אמר לו אתם קרוים בנים וקרוין עבדים בזמן שאתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין בנים ובזמן שאין אתם עושין רצונו של מקום אתם קרוין עבדים ועכשיו אין אתם עושים רצונו של מקום אמר לו הרי הוא אומר הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית אימתי עניים מרודים תביא בית האידנא וקאמר הלא פרוס לרעב לחמך מושלים ופרסונל בכתובות לטיניות מקיסריה מריטימה, קתדרה 122 עד היום לא הייתה בידנו עדות מחוץ למקורות הספרותיים על כך שטיניוס רופוס היה מושל יהודה. הכתובת שאנו דנים בה כאן, וכן ההקדשות לאשתו ולבתו שהתגלו בסקיתופוליס, ושלמרבית הצער טרם פורסמו, הן העדויות האפיגרפיות הראשונות לתפקידו כמושל. אם התאריך שייחסנו לכתובת נכון, הרי כעת אנו יודעים שהאיש כיהן בתפקיד זה ביהודה כבר בשנת 130. יורשו בתפקיד, יוליוס סוורוס, לא הגיע ליהודה לפני שנת 133, כאשר טיניוס רופוס כבר כיהן כמושל לפחות שלוש שנים, ובנסיבות רגילות - אבל לא בזמן מרד - היו מחליפים אותו עוד לפני כן. מינויו של הקונסולר הבכיר יוליוס סוורוס למושל יהודה, לאחר שהיה מושל בריטניה, היה בהחלט צעד יוצא דופן, אבל אין לדעת אם טיניוס רופוס הוחלף בגלל אזלת יד או שמא מת 'במילוי תפקידו' או מוות טבעי בשעה שעדיין היה בפרובינקייה. ויש עוד מסקנה שאפשר להסיק מכתובת זו: לפי התאריך המשוער של הכתובת אפשר שטיניוס רופוס הוא שהיה אחראי לייסוד איליה קפיטולינה - שהיום כבר ידוע לנו שנוסדה לפני המרד - ודבר זה עשוי להיות היסוד לעוינות שהובעה כלפיו במקורות היהודיים. קהלת רבה ג אמרתי אני בלבי את הצדיק ואת הרשע ישפוט הא-להים, ר' חנינא בר פפא אמר צדיק כרשע ישפוט האלהים, לסטים עולה לגרדון ור' עקיבא עולה לגרדון, ורבי אמר צדיק ביד רשע ישפוט האלהים, טורנוסרופוס הרשע דן את ר' עקיבא תוספות נדרים נ ע"ב היה ר"ע מקפח טורנוסרופו' לפני קיסר בקראי פעם אחת הלך לביתו זועף אמרה לו אשתו מפני מה פניך זועפים היום אמר לה מפני פלוני שמצער אותי אמרה לו אלהיהם של אלו שונא זימה תן לי רשות ואכשיל אותו בדבר עבירה והלכה וקישטה עצמה ובאת לפני רבי עקיבא כשראה אותה רקק ושחק ובכה אמרה ליה פרש לי שלשה דברים הללו אמר לה שתים אפרש והשלישית לא אפרש מה שרקקתי שאת כותית ובאת מטיפה סרוחה ופסולה מה שבכיתי על האי שופרא דבלי בארעא ומה ששחק לה לא פירש לה והוא שחק לפי שראה ברוח הקודש שעתידה להתגייר ולהנשא לו אמרה לו יש לי תשובה אמר לה הן הלכה ונתגיירה והכניס' לו ממון הרבה ונשאה. קידושין לו ע"א בנים אתם לה' א-להיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה מדרש תנחומא תזריע סימן ז שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא איזה מעשים נאים של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם, א"ל של בשר ודם נאים, א"ל טורנוסרופוס הרשע הרי השמים והארץ יכול אתה לעשות כהם, א"ל ר' עקיבא לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות, שאין שולטין בהן, אלא בדברים שהן מצויין בבני אדם. א"ל למה אתם מולים, א"ל אף אני הייתי יודע שאתה עתיד לומר לי כן, לכך הקדמתי ואמרתי לך מעשה בשר ודם הם נאים משל הקדוש ברוך הוא, הביאו לי שבולים וגלוסקאות, [אמר לו אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם אין אלו נאים, הביאו לי] אנוצי פשתן וכלים מבית שאן, א"ל אלו מעשה הקדוש ברוך הוא ואלו מעשה בשר ודם, אין אלו נאים, א"ל טורנוסרופוס הואיל הוא חפץ במילה, למה אינו יוצא מהול ממעי אמו, א"ל ר' עקיבא ולמה שוררו יוצא בו, לא תחתוך אמו שוררו

וַיְהִי אִישׁ מבן ימין מִבִּנְיָמִין וּשְׁמוֹ קִישׁ בֶּן אֲבִיאֵל בֶּן צְרוֹר בֶּן בְּכוֹרַת בֶּן אֲפִיחַ בֶּן אִישׁ יְמִינִי גִּבּוֹר חָיִל: וְלוֹ הָיָה בֵן וּשְׁמוֹ שָׁאוּל בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם: וַתֹּאבַדְנָה הָאֲתֹנוֹת לְקִישׁ אֲבִי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר קִישׁ אֶל שָׁאוּל בְּנוֹ קַח נָא אִתְּךָ אֶת אַחַד מֵהַנְּעָרִים וְקוּם לֵךְ בַּקֵּשׁ אֶת הָאֲתֹנֹת: וַיַּעֲבֹר בְּהַר אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ שָׁלִשָׁה וְלֹא מָצָאוּ וַיַּעַבְרוּ בְאֶרֶץ שַׁעֲלִים וָאַיִן וַיַּעֲבֹר בְּאֶרֶץ יְמִינִי וְלֹא מָצָאוּ: הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ: וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה נָא אִישׁ אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא עַתָּה נֵלֲכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ וְהִנֵּה נֵלֵךְ וּמַה נָּבִיא לָאִישׁ כִּי הַלֶּחֶם אָזַל מִכֵּלֵינוּ וּתְשׁוּרָה אֵין לְהָבִיא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים מָה אִתָּנוּ: וַיֹּסֶף הַנַּעַר לַעֲנוֹת אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה נִמְצָא בְיָדִי רֶבַע שֶׁקֶל כָּסֶף וְנָתַתִּי לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וְהִגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ: לְפָנִים בְּיִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר הָאִישׁ בְּלֶכְתּוֹ לִדְרוֹשׁ אֱלֹהִים לְכוּ וְנֵלְכָה עַד הָרֹאֶה כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנַעֲרוֹ טוֹב דְּבָרְךָ לְכָה נֵלֵכָה וַיֵּלְכוּ אֶל הָעִיר אֲשֶׁר שָׁם אִישׁ הָאֱלֹהִים: הֵמָּה עֹלִים בְּמַעֲלֵה הָעִיר וְהֵמָּה מָצְאוּ נְעָרוֹת יֹצְאוֹת לִשְׁאֹב מָיִם וַיֹּאמְרוּ לָהֶן הֲיֵשׁ בָּזֶה הָרֹאֶה: וַתַּעֲנֶינָה אוֹתָם וַתֹּאמַרְנָה יֵּשׁ הִנֵּה לְפָנֶיךָ מַהֵר עַתָּה כִּי הַיּוֹם בָּא לָעִיר כִּי זֶבַח הַיּוֹם לָעָם בַּבָּמָה: כְּבֹאֲכֶם הָעִיר כֵּן תִּמְצְאוּן אֹתוֹ בְּטֶרֶם יַעֲלֶה הַבָּמָתָה לֶאֱכֹל כִּי לֹא יֹאכַל הָעָם עַד בֹּאוֹ כִּי הוּא יְבָרֵךְ הַזֶּבַח אַחֲרֵי כֵן יֹאכְלוּ הַקְּרֻאִים וְעַתָּה עֲלוּ כִּי אֹתוֹ כְהַיּוֹם תִּמְצְאוּן אֹתוֹ: וַיַּעֲלוּ הָעִיר הֵמָּה בָּאִים בְּתוֹךְ הָעִיר וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל יֹצֵא לִקְרָאתָם לַעֲלוֹת הַבָּמָה: ס וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר: כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי: וּשְׁמוּאֵל רָאָה אֶת שָׁאוּל וַה' עָנָהוּ הִנֵּה הָאִישׁ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ זֶה יַעְצֹר בְּעַמִּי: וַיִּגַּשׁ שָׁאוּל אֶת שְׁמוּאֵל בְּתוֹךְ הַשָּׁעַר וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא לִי אֵי זֶה בֵּית הָרֹאֶה: וַיַּעַן שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָרֹאֶה עֲלֵה לְפָנַי הַבָּמָה וַאֲכַלְתֶּם עִמִּי הַיּוֹם וְשִׁלַּחְתִּיךָ בַבֹּקֶר וְכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ אַגִּיד לָךְ: וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ וּלְמִי כָּל חֶמְדַּת יִשְׂרָאֵל הֲלוֹא לְךָ וּלְכֹל בֵּית אָבִיךָ: ס וַיַּעַן שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל וּמִשְׁפַּחְתִּי הַצְּעִרָה מִכָּל מִשְׁפְּחוֹת שִׁבְטֵי בִנְיָמִן וְלָמָּה דִּבַּרְתָּ אֵלַי כַּדָּבָר הַזֶּה: ס וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת שָׁאוּל וְאֶת נַעֲרוֹ וַיְבִיאֵם לִשְׁכָּתָה וַיִּתֵּן לָהֶם מָקוֹם בְּרֹאשׁ הַקְּרוּאִים וְהֵמָּה כִּשְׁלֹשִׁים אִישׁ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל לַטַּבָּח תְּנָה אֶת הַמָּנָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ שִׂים אֹתָהּ עִמָּךְ: וַיָּרֶם הַטַּבָּח אֶת הַשּׁוֹק וְהֶעָלֶיהָ וַיָּשֶׂם לִפְנֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר הִנֵּה הַנִּשְׁאָר שִׂים לְפָנֶיךָ אֱכֹל כִּי לַמּוֹעֵד שָׁמוּר לְךָ לֵאמֹר הָעָם קָרָאתִי וַיֹּאכַל שָׁאוּל עִם שְׁמוּאֵל בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֵּרְדוּ מֵהַבָּמָה הָעִיר וַיְדַבֵּר עִם שָׁאוּל עַל הַגָּג: וַיַּשְׁכִּמוּ וַיְהִי כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל הגג הַגָּגָה לֵאמֹר קוּמָה וַאֲשַׁלְּחֶךָּ וַיָּקָם שָׁאוּל וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם הוּא וּשְׁמוּאֵל הַחוּצָה: הֵמָּה יוֹרְדִים בִּקְצֵה הָעִיר וּשְׁמוּאֵל אָמַר אֶל שָׁאוּל אֱמֹר לַנַּעַר וְיַעֲבֹר לְפָנֵינוּ וַיַּעֲבֹר וְאַתָּה עֲמֹד כַּיּוֹם וְאַשְׁמִיעֲ

How does a man living his entire life in a simple two-room apartment, with no political power, manage to bridge our deepest divides and touch hundreds of thousands of hearts? When strict ancient laws and science collide with sensitive human suffering, we are forced to look inward at the moral questions of life, death, and existence, learning how to build our spiritual resilience and live with uncompromising truth alongside radical, radiant love.I invite you to join me on a deeply meaningful journey into the extraordinary legacy of Rav Shlomo Zalman Auerbach, whose pure **faith** and spiritual **depth** drew people closer rather than apart. From moving stories about his special relationship with his wife to navigating every halachic and human **dilemma** with immense compassion, we witness his lifelong **mission** of halachic common sense unfold; together, we uncover profound **insight** into a belief system never disconnected from painful reality, finding pure **inspiration** for our own spiritual journeys and our treatment of others.In this engaging Torah class, we delve into a rich world of Jewish thought, examining the Rav's brilliant mind and his approach to practical modern Halacha through his book "Meorei Aish." We explore the exact intersection of technology, medicine, and the timeless wisdom of Jewish tradition—covering electricity on Shabbat, Shmirat Shabbat K'Ilchata, medical ethics, the sanctity of life, and medical Pikuach Nefesh—seamlessly connecting ancient halachic rulings to our contemporary reality.Which moment in the Rav's story aroused the most thought for you? Share what you took away from this lesson in the comments below, and please subscribe to our channel for more weekly Tanakh classes and Jewish studies so we can continue to grow together!

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: פ וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה': פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם: כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ: וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם: ס וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ: ס וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה' אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ: וַיִּשְׁמַע שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי הָעָם וַיְדַבְּרֵם בְּאָזְנֵי ה': פ וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹלָם וְהִמְלַכְתָּ לָהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל לְכוּ אִישׁ לְעִירוֹ: פ

מה הופך את לימוד התורה מידע חיצוני — למפגש שמבנה את האדם, את ילדיו ואת השליחות שלו בעולם? נפתח את הלכות תלמוד תורה ברמב״ם - דרך דילמות על חינוך ילדים, אהבת תורה, ידיעת ה׳, אחריות של אב ומורה, ורצון פנימי שמתעורר גם באמצע החיים — נחשפת תובנה גדולה על אמונה, עומק, שליחות והדרך שבה התורה משנה את האישיות מבפנים.

What happens when we discover that greatness in Torah is not born from perfection — but rather from struggle, uniqueness, and inner loyalty?  In this lesson, we will delve into the profound world of Rabbi Yitzchak Hutner, author of **Pachad Yitzchak**, and encounter the figure of a Torah scholar, educator, and thinker who built a path of faith, depth, and mission from life's dilemmas.  Through the story of his life, Slabodka, Eretz Yisrael, and America, and through his ideas on Shavuot, Torah study, and growth from falls — we will seek to understand how a person discovers their unique voice within their service of G-d.  If this lesson opened a new insight for you — write in the comments what stayed with you, subscribe to the channel, and continue with us for more lessons in Torah, Tanach, and Jewish thought.

מה קורה כשאנחנו לומדים על מקדש וקורבנות — האם זו נוסטלגיה לעבר, השלכה אל העתיד, או אולי דרך לחיות אמונה עמוקה גם עכשיו? למה חשוב לכתוב חידושי תורה, ולמה דווקא בענייני קודשים שנראים רחוקים מחיי היום־יום. מתוך סוגיות בפיגול, ספירת העומר וקדושת המקדש, נבנית תובנה מעוררת השראה על שליחות הלימוד, על בירור התורה, ועל היכולת לחיות תודעה של מקדש גם בזמן הזה.   שיעור שניתן בערב לזכרו של שמשון אברהם יונגסטר ז"ל, בבית הכנסת שירת אהרן בגבעת שמואל

עיונים בהלכות תלמוד תורה לרבינו משה בן מיימון: האם הלכות תלמוד תורה צריכים להיות בספר המדע, שופטים או אולי דווקא אהבה? מדוע המצווה לכבד את מלמדי התורה ויודעה היא חלק מהלכות תלמוד תורה ולא מהלכות ממרים?

האם מצווה לאהוב גויים? ויהודים חוטאים? שיעור על מיהו רעך, כמה זה כמוך ובעיקר: מהי אהבה? השיעור הועבר לחיילים במוצב גירית, אייר תשפ"ו

למה בחרה מגילת העצמאות להקדיש פסקה שלמה ל"שארית הפליטה"? האם מדובר רק באזכור היסטורי של ניצולי השואה, או שיש כאן טיעון עמוק המגדיר את מהותה של מדינת ישראל עד היום? בשיעור זה, אנו מיישמים את שיטתו של רבי עקיבא – "דורשים לשון הדיוטות" – ובוחנים את מסמך היסוד של המדינה לא רק כטקסט אזרחי, אלא כמפה של הנהגה אלוקית בהיסטוריה. מתוך קריאה צמודה במגילה, אנו יוצאים למסע בין שלושה מושגי יסוד: נחמה, דבקות וייעוד.

Have you ever asked yourself how the very same bread can symbolize both the abyss of enslavement and the pinnacle of freedom? In our hardest moments, we are forced to confront life's most fateful question: is it possible to be entirely bound on the outside, yet completely free within? Let us dive together into the profound depth of this human dilemma, exploring how the Matzah teaches us to transform past pain into a source of enduring inspiration. Through this journey, we will uncover a spiritual insight about moving from crisis to growth, discovering how true faith can awaken a new, liberating mission within our lives.

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל וַיָּשֶׂם אֶת בָּנָיו שֹׁפְטִים לְיִשְׂרָאֵל: וַיְהִי שֶׁם בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה שֹׁפְטִים בִּבְאֵר שָׁבַע: וְלֹא הָלְכוּ בָנָיו בדרכו בִּדְרָכָיו וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע וַיִּקְחוּ שֹׁחַד וַיַּטּוּ מִשְׁפָּט: פ   ויהי כאשר זקן שמואל: תענית ה ע"ב: אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק מאי דכתיב ויהי כאשר זקן שמואל ומי סיב שמואל כולי האי והא בר חמישים ושתים הוה דאמר מר מת בחמישים ושתים שנה זהו מיתתו של שמואל הרמתי אמר ליה הכי אמר רבי יוחנן זקנה קפצה עליו החיד"א מסביר שזקנה קפצה עליו כדי לעמוד בניגוד לקללה לעלי שלא יהיה זקן בביתו. אבל אי אפשר שלא לקרוא זאת גם כמקבילה לעלי לעיל פרק ב פסוק כב – "ועלי זקן מאד" ותגובתו הרפה לשחיתותם של בניו.   מה היה חטאם של בני שמואל? שבת נה ע"ב: אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה שנאמר ויהי (כי זקן שמואל ובניו לא הלכו) +מסורת הש"ס [ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו]+ בדרכיו בדרכיו הוא דלא הלכו מיחטא נמי לא חטאו אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע שלא עשו כמעשה אביהם שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם שנאמר והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהן ולסופריהן כתנאי ויטו אחרי הבצע רבי מאיר אומר חלקם שאלו בפיהם - בקשו מעשר ראשון הראוי להם. שהרי לוים היו. ומתוך שגדולי הדור ושופטים היו, לא היו ישראל מונעים מהם את המעשר שבקשו. ושאר לוים עניים היו מצטערים.רבי יהודה אומר מלאי הטילו על בעלי בתים - שיעסקו בה למוכרה עבורם ויביאו להם את הרווח. ומחמת כן, כשהיו אותם בעלי בתים באים לדון לפניהם היו מטים את הדין לטובתם.רבי עקיבא אומר קופה יתירה של מעשר נטלו בזרוע - יותר מן הראוי להם בתורת מעשררבי יוסי אומר מתנות נטלו בזרוע - ואף שלא היו כהנים, ולא היתה להם זכות לכך. מגמת האסקלציה ברורה. המלבי"ם אומר שכולם צודקים והיתה זו השחתה הדרגתית, כי עבירה גוררת עבירה.   האם כל זה קשור לנבואה שניבא שמואל על עלי? הגמרא במכות יא ע"א מלמדת: א"ר אבהו קללת חכם אפילו על תנאי היא באה מנלן מעלי דקאמר ליה [עלי] לשמואל כה יעשה לך אלהים וכה יוסיף אם תכחד ממני דבר ואף על גב דכתיב ויגד לו שמואל את כל הדברים ולא כחד ממנו [ואפ"ה] כתיב ולא הלכו בניו בדרכיו וגו'   מדובר אם כן בתופעה אנושית שכמעט על טבעי הוא להתגבר עליה. וכן אנו מוצאים שחז"ל אומרים אפילו על משה רבינו, כאמור בתנחומא פנחס: כיון שירשו בנות צלפחד בנכסי אביהם אמר משה הרי השעה שאתבע צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שיירשו בני את כבודי, א"ל הקדוש ברוך הוא למשה נוצר תאנה יאכל פריה (משלי כז), בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע ששמשך כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד את שכרו שנא' קח לך את יהושע בן נון   וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם: הבעיה העיקרית – מה הקשר בין העובדה שבני שמואל לא הולכים בדרכיו ובקשת המלוכה? הרי להיפך, המלך תמיד יעמיד את בנו אחריו, ואם כן הבעיה של בני שמואל רק מדגישה את הבעייתיות בבקשת המלך! הסברים אפשריים (לא סותרים אלא הולכים ומתרחבים): שמואל מלכתחילה לא התמנה להיות מלך, אלא רק להיות שופט. ומכיוון ששופט לא אמור להעביר את תפקידו לבניו, שמואל לא השקיע מספיק בחינוך ילדיו שילכו בדרכיו. בני-ישראל טענו, שאם יהיה מלך, שיידע שמלכותו אמורה לעבור לבניו, הוא יחנך אותם כבר מגיל צעיר ללכת בדרך הנכונה, ולכן המצב של "אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך" לא יחזור. הבעיה שהם ראו עצמם כאנשים פרטיים מופיעה גם בפירושו של ר' ברכיה לחטא בני שמואל בירושלמי כתובות יג,א: "אמר ר' ברכיה מברכתה היתה עוברת והיו מניחין צורכי ישראל ועוסקין בפרגמטיא" העובדה כי בני שמואל לא הלכו בדרכיו אינה רק כתם עליהם, אלא הוכחה שכל השיטה ה'שופטיית' אינה מחזיקה, כיון שהיא דורשת מהמנהיגים רמה מוסרית שקשה לשמור עליה לאורך זמן. מלכות חוקית היא בעלת איזונים ובלמים מוסדיים. הדרישה למנות מלך משמעה למנות שלטון ריכוזי, שיגבה מיסים וימנה שופטים המקבלים משכורת מקופת המדינה. במקרה זה כמובן יהיה פחות חשש שהשופטים יקחו שוחד. זה קשור לאמור בירושלמי לגבי חטא בני שמואל – "ר' חזקיה בשם ר' אחא רבי היה דורש שלשה מקרייות לשבח... 'ולא הלכו בניו בדרכו וגו' 'שהיו נוטלין מעשר ודנין".כך גם הסביר הרב קוק בעין איה: המעלה העליונה של מנהיג האומה, הוא שיהיה מרגיש בעצמו שהוא כל כך נת

Have you ever felt as though your life has come to a halt, frozen like a bare tree in winter, leaving you wondering how to find the strength to blossom again after a season of darkness? Join us as we explore the profound depth of nature's awakening and its parallel to our own souls. By examining a fascinating halachic dilemma surrounding the blessing of the trees, we uncover a transformative insight that shifts our entire perspective on faith. This lesson offers genuine inspiration, calling us to recognize our personal mission to rebuild and thrive even after the harshest winters. Seamlessly weave together Jewish thought, practical Halacha, and spiritual wisdom as we prepare for Passover and explore the profound meaning behind Birkat HaIlanot (the blessing of the trees) and the month of Nissan. If this message resonated with you, please subscribe to our channel to continue learning with us, and let us know in the comments—what new growth are you hoping to cultivate in your life this year?

מה קורה כשהדבר הכי קדוש שיש נמצא בידיים הלא נכונות – ואתה, שהיית אמור לשמור עליו, פשוט שותק? זהו אחד הפרקים הדרמטיים והעמוקים ביותר בספר שמואל א׳: ארון הברית בארץ פלישתים. מגת ועד עקרון, מנפילתו של דגון ועד המכות שעברו מעיר לעיר – מתגלה כאן תובנה אנושית נצחית על אמונה, כבוד, ואחריות. מי בסוף נותן כבוד אמיתי לאלוקי ישראל? האם הפלישתים דווקא הקדימו את בני ישראל? והביקורת הצורבת של האלשך הקדוש – נוגעת לא רק לאז, אלא ממש לכאן ועכשיו. השיעור עוסק גם בתיקוני סופרים, ובמחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש על כוונות הפלישתים – ומשאיר אתכם עם שאלות שאי אפשר להניח בצד.

🎭 פורים נגמר ב-י"ד? תחשבו מסלול מחדש! חשבתם שברגע שהורדתם את התחפושת וסיימתם את משלוחי המנות ב-י"ד הכל נגמר? ממש לא. הצטרפו לשיעור מרתק שצולל אל תוך התעלומה של שושן פורים ל"פרזים" (אנשי הערים שאינן מוקפות חומה). האם יום ט"ו הוא יום חול רגיל, או שיש בו ניצוצות של קדושה ופורענות? מה מחכה לכם בשיעור?   התעלומה ההלכתית: למה מרדכי כתב במגילה לעשות "שני ימים", אבל הגמרא מתעקשת ש"זמנו של זה לא זמנו של זה"?   בלשות של כתבי יד: האם "על הניסים" ביום השני הוא מנהג עתיק או בסך הכל טעות סופר שהתגלגלה למהרי"ל?   קרב הענקים: למה הבית יוסף התפלא על ה"איסור" לומר על הניסים, ואיך הגר"א והרמ"א הכריעו לגבי סעודה שנמשכת אל תוך הלילה?   הסוד של הגאולה: למה החתם סופר טוען שבעתיד, יום ט"ו יהיה בכלל השמחה העיקרית של כולנו? 💡 "דיאלקטיקה של שמחה וזעקה" נסיים במסע אל נבכי הנפש עם תורתו של הגרי"ד סולובייצ'יק, שמגלה לנו שהמגילה היא לא רק שיר הלל, אלא גם זעקת שבר של האדם הבודד מול הגורל. אל תשארו בחוץ! בואו לגלות למה גם לכם מגיע לחגוג קצת (או הרבה) גם ביום השני.

מה קורה כשדווקא המצווה שאמורה לחגוג את הנס — סותרת את הזכרון שלו? בשיעור זה נעיין באחת הדילמות העמוקות ביותר בהלכות פורים: מצוות השתייה ו"עד דלא ידע". מה המשמעות האמיתית של ההתפשטות מן הדעת — האם זו הפקרות, גבול אסור, או אולי תובנה רוחנית מפתיעה על ניצחון, מנוחת הנפש ואמונה שלמה ביד ה׳? דרך שיטות חכמי פרובנס, הרמב״ם, בעל המאור ועד הרב קוק בעולת ראייה — השיעור חושף שיין פורים אינו אי-שפיות, אלא ביטוי לרגע שבו גם "עמי הארץ שבנפש" מתייהדים, וכל החיים נעשים קדושים.

Think you know the Purim story? Meet the man behind the decree. We’re deep-diving into the Midrashic "biography" of history’s most infamous antagonist. What’s inside the lecture? * 🧬 The Genetics of Evil: Tracking Haman’s DNA from Amalek and Esau all the way to Rome. ✂️ 22 Years as a Barber: Discover Haman’s humble (and hilarious) origins in a small village bathhouse. 💰 The Ultimate Power Couple: How his wife, Zeresh, provided the money—and the malice—to fuel his rise. 📜 The Sandal Contract: The bizarre legal reason why Haman was technically Mordechai’s slave. ✨ The Shocking Legacy: How the "root of evil" eventually produced great Torah scholars in Bnei Brak. Why watch? This isn't just history—it's the History of Interpretation. See how the Sages used Haman’s life to teach us about ego, power, and the ultimate triumph of the Jewish spirit. ✡️ 📍 Sources: Talmud Megilla, Esther Rabbah, Targum Sheni. #Purim #JewishHistory #BibleSecrets #Haman #Midrash #TorahLearning

כשאתם מכניסים את היד לכיס כדי לתת צדקה, האם הלב שלכם נפתח באמת, או שהחשד "האם עובדים עליי?" סוגר אותו מיד? הדילמה הזו לוקחת אותנו למסע עומק בין דפי הגמרא, נבואות ירמיהו ופסיקות השולחן ערוך, בניסיון לברר את המהות האמיתית של מצוות הצדקה. נצלול אל המתח שבין הרצון לתת לבין הפחד ליפול בפח של "עניים שאינם מהוגנים", נבחן מחדש את הגדרות העוני והרווחה בחברה המודרנית, ונבין האם התכלית היא רק לתת "דגים" או להעניק "חכה" של עצמאות וכבוד. זהו לימוד שנוגע בפחדים, בחמלה ובשאיפה לתיקון עולם אמיתי, ומזמין אותנו לחשוב מחדש על המשמעות של היותנו נותנים.

האם אמונה היא "תעודת ביטוח" נגד כישלון, ומה קורה כשאומה שלמה מנסה "להכריח" את הקב"ה לנצח במלחמה באמצעות ארון הברית, מבלי לתקן באמת את מה שמקולקל בלב? בשיעור מעמיק ומרתק זה, נצלול אל הרגעים הדרמטיים של חילופי ההנהגה בין עלי הכהן לשמואל הנביא ואל שדה הקרב הטרגי מול הפלישתים. ננתח את הטעות הפסיכולוגית והרוחנית של העם שראה בארון "קמע" במקום מהות, נעסוק בשאלות נוקבות על אחריות, עיוורון מוסרי והיכולת להשתנות, ונלמד דרך נבואות ירמיהו ודברי חז"ל כיצד תורה וגמילות חסדים הם המפתח האמיתי לשינוי הגורל ולהשראת שכינה.

Imagine sitting in a room with Maimonides, your grandfather, and the challenges of the modern world—can a true dialogue exist across such vast distances? In this class, we face the piercing question Rabbi Soloveitchik asked his American students: How do we connect a destroyed European past with a shiny, new reality without losing our soul? Join us for a fascinating journey into the heart of 20th-century Jewish leadership. We will uncover the complex figure of "The Rav"—spanning the tension between the "Man of Halakha" and the "Lonely Man of Faith." From the deep learning of Brisk to the lecture halls of Yeshiva University (YU), we explore how the Rav transformed Halakha into a living "symposium of generations." This lesson delves into the difference between "fate" and "destiny," the impact of personal tragedy on his leadership, and the challenge of grounding lofty spiritual ideals within the practical world of action.

הגמרא פותחת בדימוי כפול: "וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיוֹן" מחד, ומאידך "כִּבְגַד עִדִּים כָּל־צִדְקֹתֵינוּ". מה מסתתר מאחורי שני הדימויים הללו, וכיצד הם מאירים שתי תפיסות יסוד בנתינת צדקה? 💡 נבחן את השאלות הגדולות: האם עיקר המצווה הוא עצם הנתינה, גם בפרוטות קטנות, או שמא יש משמעות מיוחדת לנתינה משמעותית ומלכדת? כיצד מחלוקת זו משתקפת בדברי הרמב"ם והמעיל (נתיבות עולם) בנושא קדימות הנתינה? מה לומדים מדיני טומאה וטהרה, ומדיני מצורע, על הקשר בין האדם, בגדיו וסביבתו? 🎓 ולצד העיון ההלכתי – סיפור אנושי עמוק: הגמרא מספרת על רב ששת ותלמידו רב אחבוי בר עמי, ועל דו-שיח לימודי שהסלים. מה קורה כאשר תלמיד חד ורב גדול נפגשים, וכיצד יש לנהוג בכבוד ההדדי גם ברגעי מחלוקת? המעשה המרגש של האם שבאה לבקש רחמים על בנה, חושף בפנינו את כוחה של צדקה ואת הערבות ההדדית. בשיעור נראה כיצד כל גדולי ישראל, מהחת"ם סופר ועד בעלי התוספות והראשונים, קושרים בין הסיפור האנושי לבין הדימויים ההלכתיים, ומגלים לנו רבדים נסתרים ביחסים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום.

מה קורה כשהמנהיגות הרוחנית הופכת את הקודש ל"עסק", ואיך מתמודדים עם המתח המצמרר שבין אהבת אב עיוורת לבין האחריות הכבדה מול הא-ל ומקדשו? נעסוק בדילמה של עלי הכהן, מנהיג ענק שנכשל בחינוך ילדיו, ובחטאיהם של חפני ופנחס שביזו את הקורבנות, פגעו בשליחותם הציבורית ובנשים הממתינות במשכן. נגלה מהי גדלות נפש אמיתית של מנהיג הנדרש לפנות את מקומו, נלמד על הקושי של שמואל הנער לבשר בשורה קשה לעלי שהיה לו כאב, ונקבל השראה על היכולת להצמיח עמוד שדרה של אמונה ויושרה גם בתוך כאוס מוסרי.

In this second installment of our series on Rabbi Joseph B. Soloveitchik, we turn to the pivotal year of 1932 — a year that would reshape not only the Rav’s life, but the trajectory of Modern Orthodoxy in America. Arriving on the shores of the United States amid strict immigration quotas, Rav Soloveitchik entered a country radically different from the Torah world of Lithuania and Berlin. With a freshly awarded PhD from the University of Berlin and the towering legacy of the Brisker dynasty behind him, he began his American chapter under difficult and uncertain circumstances. 🔹 How did he secure his position in Boston? 🔹 Why did he run for Chief Rabbi of Tel Aviv — and why did he lose? 🔹 What was his historic meeting with Abraham Isaac Kook like? 🔹 And how did that failed bid ultimately shape the future of American Orthodoxy? We explore his early struggles in Boston: confronting religious disarray, battling for higher kashrut standards, and navigating a decentralized American Jewish landscape with no formal rabbinic authority structure. Most importantly, we examine his decisive pivot toward education — the founding of Maimonides School in Boston. At a time when Jewish day schools were virtually nonexistent in New England, Rav Soloveitchik understood that the survival of Orthodoxy would not depend on synagogues alone, but on schools. Co-education, rigorous secular studies, advanced Talmud for girls, and demanding tuition in the aftermath of the Great Depression — these were bold, controversial, and visionary moves. The lecture also addresses: His role in founding Agudat Israel in America His involvement in Vaad Ha’atzala His painful reflections on American Jewry’s response to the Holocaust And the theological weight of historical responsibility he carried throughout his life This is not merely biography. It is the story of a turning point — when Rav Soloveitchik chose to build Torah in America rather than return to Eretz Yisrael. A decision that would define Modern Orthodoxy for generations. 📖 Sources include contemporary accounts of his 1935 shiur at Yeshivat Merkaz HaRav and later public addresses reflecting on World War II and Jewish destiny. Subscribe for the next lecture, where we continue tracing the Rav’s intellectual and institutional legacy.

💰 לאן באמת מותר להפנות את כספי המעשר? רק לעניים? גם לספרי קודש? אולי גם לברית מילה או לתשלומי בית הכנסת? ⚖️ ספק דאורייתא או מנהג בלבד? האם מעשר כספים הוא מצווה מהתורה, מתקנת חכמים, או רק "מנהג יפה"? התשובה קובעת עד כמה אפשר "להקל" – וחשובה לכולם, במיוחד בתקופות מאתגרות כלכלית. 📊 השאלה הפרקטית שרלוונטית לכולם: ממה מחשבים את המעשר? מההכנסה ברוטו? מהרווח הנקי? אולי גם אחרי הוצאות המחיה הבסיסיות?

איך נשארים נאמנים לערכים בתוך מערכת שנשחקת, והאם תפילה אישית של אמא אחת יכולה באמת לשנות את גורל האומה כולה? בשיעור מרתק זה נצלול אל הדרמה המטלטלת במשכן שילה ואל עומקה של תפילת חנה. נגלה יחד כיצד ה"מעיל הקטן" שנתנה לבנה הפך לסמל של זהות ועוצמה רוחנית מול השחיתות של בני עלי, ונבין את המעבר המופלא מכאב פרטי לנבואה היסטורית המבטיחה את נצח ישראל ואת הקיום הנצחי של העם.

this profound session, we begin our exploration into the intricacies of the complex life journey of Rabbi Joseph B. Soloveitchik ("The Rav"). From his childhood battles over the honor of Maimonides to his doctorate in Berlin and the marriage that became his life’s cornerstone—we explore how profound loneliness, Brisker genius, and a burning passion for Torah forged a worldview in which the intellectual "instruction of your father" and the experiential "teaching of your mother" merge into a singular whole. This is an inspiring journey into the price and power of Torah greatness, and the capacity to transform intellectual knowledge into a vibrant, living experience. Topics covered: Rabbi Joseph B. Soloveitchik, Halakhic Man, the Brisker Tradition, Jewish Philosophy, Faith and Biography, Hermann Cohen, the Yeshiva World, Jewish Thought. Enjoyed the content? Don't forget to subscribe to the channel so you don't miss the upcoming sessions in this series. We’d love to hear from you in the comments: which aspect of The Rav’s persona resonated with you most?

האם נכון לתרום לצדקה גם כשאנחנו במינוס, והאם תשלומי מיסים או עזרה לילדים יכולים להיחשב כקיום מצוות הנתינה? השאלות הללו נוגעות בלב המתח שבין הרצון לחמלה לבין האחריות הכלכלית למשפחה ולעצמנו. אתם מוזמנים למסע מרתק בין דפי הגמרא בבבא בתרא לפסיקת הרמב"ם, המחבר בין היסטוריה כואבת (שריפת התלמוד) לדילמות יומיומיות. נצלול לעומק המושג "די מחסורו", נבין את הרגישות הנדרשת מול כבודו של העני, ונצא עם תובנה מחודשת על כוחה של הערבות ההדדית ועל הדרך שבה הכסף שלנו מעצב את האישיות והאמונה שלנו. השיעור עוסק ביסודות הלכות צדקה, הגדרת מעשר כספים, בבא בתרא דף ט׳, שיטות הרמב״ם והשולחן ערוך ומחשבה יהודית לחיים. התחברתם לתוכן? הירשמו לערוץ כדי לקבל השראה משיעורים נוספים, וכתבו לנו בתגובות – האם לדעתכם חובה לתת צדקה בכל מחיר?

איך רגע אחד של משבר אישי יכול להפוך לנקודת המפנה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עם שלם? בשיעור המרתק הזה נצלול אל עומק הלב של חנה, האישה שסירבה להשלים עם החוסר והכאב ושברה את המוסכמות מול עלי הכהן. נבחן את הדילמה בין הגישה המנחמת של אלקנה לבין הזעקה הספונטנית של חנה, ונלמד על סוד התפילה שמבקשת "לתת" לקב"ה במקום רק "לקחת". זהו מסע אל נבכי הנפש המגלה כיצד דווקא מתוך תחושת התקיעות והלב השבור יכולה לצמוח אמונה עקשנית שמולידה מציאות חדשה והשראה לדורות.

What drives a person to leave everything behind—family, home, and security—to ascend to a desolate land, fueled only by the vision of his great teacher and an unshakable faith? This special class for Tu B'Shvat takes us on a profound historical and spiritual journey following the fascinating figure of R' Yisrael of Shklov, the devoted disciple of the Vilna Gaon. We will dive into the depths of his monumental work "Pe'at HaShulchan" and discover a story of leadership that combines humility with daring courage. This is a living encounter with the concept that "the Land of Israel is acquired through suffering," exploring how burning faith and a deep sense of mission led to the renewal of Jewish settlement in the 19th century amidst personal tragedies, earthquakes, and wars. Throughout the lesson, we will touch upon key concepts such as the Vilna Gaon's approach to redemption, the history of the Old Yishuv in Safed and Jerusalem, and the deep connection between physical planting and spiritual rooting in the land. We will discuss the "Pe'at HaShulchan," and the halachic challenges of the era, offering a fresh perspective on the roots of the Return to Zion (Shivat Zion) and Jewish history. Did you connect with the story of heroism and the deep Torah insights? Don't forget to subscribe to the channel for more in-depth content and share with friends who want to deepen their knowledge. We’d love to read in the comments—what insight did you take from R' Yisrael's devotion to his rabbi?

Can one page a day change a life? Is it possible for a single daily page of Talmud to become a global movement—uniting faith, identity, and a shared mission across Lublin, New York, and Tokyo? In this session, we’re diving into the revolutionary vision of Rabbi Meir Shapiro and the legendary Yeshivat Chachmei Lublin. We’ll explore the tension between Hasidism and modernity, and the bridge between a global "Beit Midrash" and the ethical dilemmas of the real world. Join us as we uncover the true meaning of "old wine in new vessels"!

האם הייתם מוכנים שכספי הצדקה שלכם יממנו ארוחת גורמה לאדם שפשט את הרגל, רק כדי שלא ירגיש מושפל? השאלה הזו נוגעת בעצב החשוף של הכבוד האנושי ומאלצת אותנו לבדוק מחדש את גבולות הנתינה והלב. בשיעור המעמיק הזה נצלול אל הרגישות העצומה שבפרטים הקטנים של הלכות צדקה. דרך סיפורי הגמרא על הלל הזקן ומשנת הרמב"ם, נגלה תובנות חדשות על המתח שבין נתינה טכנית לבין השבת כבודו של האדם. זהו מסע בין חמלה למציאות, המבקש לגשר בין ההלכה העתיקה לבין הדילמות המוסריות שאנו פוגשים ברחוב הישראלי, ומעניק משמעות חדשה ועמוקה לאחריות החברתית שלנו. השיעור מועבר על ידי ברוך וינטרוב ועוסק בנושאי מסכת בבא בתרא דף ט' ומסכת כתובות, הלכות צדקה, מעשר כספים, וההבדל בין קופה לתמחוי. זהו לימוד גמרא ומחשבה יהודית אקטואלית, המחבר בין עולם הקודש לחיי היומיום. התחברתם לדיון? נשמח לשמוע בתגובות איפה לדעתכם עובר הגבול בין צורך קיומי ל"פינוק". אל תשכחו להירשם לערוץ וללחוץ על הפעמון כדי לקבל עדכונים על שיעורים נוספים מלאי השראה.

איך קורה שרעיונות גדולים נשברים במפגש עם המציאות, וכיצד הכאב האישי הגדול ביותר בחיים יכול להפוך לנקודת המפנה שמשנה את ההיסטוריה כולה? בשיעור הפתיחה המיוחד הזה לספר שמואל, נתחיל ללמוד על המעבר הדרמטי שבין הכאוס של ימי השופטים לייסוד המלוכה. נצא למסע מרתק המשלב פרשנות קלאסית עם תובנות מודרניות, ונבחן את הדרמה המשפחתית של חנה, אלקנה ופנינה כשיעור עמוק על צמיחה מתוך משבר. נגלה את סוד תפילתה של חנה, נבין את הפסיכולוגיה העדינה של מערכות היחסים בשילה, ונברר מדוע הספר נקרא דווקא על שמו של שמואל – המנהיג שחיבר בין חזון למציאות. התחברתם למסע ולתובנות על חנה ושמואל? אל תשכחו להירשם לערוץ כדי לא לפספס את הפרקים הבאים!

כשמישהו מושיט יד ומבקש עזרה, הלב נקרע מיד בין הרצון לחמול ולתת לבין החשד המכרסם – האם הוא באמת רעב, או שמדובר בהונאה? הדילמה הזו, המוכרת לכולנו מרמזור הצומת או מהדפיקה בדלת, היא לא רק שאלה כלכלית אלא מבחן עמוק למוסריות, לרגישות ולגבולות האחריות שלנו כלפי הזולת. בשיעור מרתק ומלא תובנות לחיים, נצלול אל העומק הפסיכולוגי וההלכתי של מצוות הצדקה. נברר את ההבדל הדק שבין "חיי נפש" והישרדות לבין השמירה על כבוד האדם ("כסות"), ודרך סיפורים מטלטלים כמו הטרגדיה של נחום איש גמזו ומעשהו של בנימין הצדיק, נבין מתי הרגש צריך להוביל לנתינה בעיניים עצומות ומתי האחריות דורשת בירור. זהו מסע אל הלב היהודי, המבקש לעצב אישיות של נתינה, אמון וחמלה גם בתוך מציאות מורכבת. השיעור עוסק בפרטי הלכות צדקה מתוך מסכת בבא בתרא (דף ט') והתלמוד הירושלמי. נעסוק במחלוקת רב הונא ורב יהודה בסוגיית "בודקים למזונות", פסיקת הרמב"ם, מושגי יסוד כמו "די מחסורו" ופיקוח נפש, וההתמודדות עם שאלות של אמת ועוני בראי היהדות. איך אתם פועלים כשמבקשים מכם צדקה ברחוב – בודקים או נותנים מיד? שתפו אותנו בתגובות, ואל תשכחו להירשם לערוץ לקבלת שיעורים נוספים שמעוררים מחשבה.

האם תקופת השופטים הייתה כישלון ידוע מראש? גלו את הרעיון שמסתתר מאחורי 300 שנים של מנהיגות כאוטית, ואת הדילמה הגדולה של עם ישראל – בין חירות אישית לצורך במנהיגות חזקה. כיצד אידיאל גדול הסתחרר בספירלה אל הכאוס? זהו ניתוח מסכם של כל ספר שופטים, החל מהמעבר מספר יהושע ועד הצורך במלוכה בספר שמואל. נזכר בדמויותיהם של השופטים הגדולים, כמו גדעון, דבורה ושמשון הגיבור, בסוגיות יסוד של מחשבה יהודית, ובמשמעות העמוקה של "איש הישר בעיניו יעשה". אהבתם את השיעור? נשמח אם תירשמו לערוץ, תשתפו אותנו בתגובות מהי התובנה המשמעותית ביותר שלקחתם, ותלחצו על הפעמון כדי לא לפספס את השיעור הבא.

Can one person determine the fate of an entire nation, shape the boundaries of Halakha, and define the ethics of war? Join us on a fascinating journey into the extraordinary story of Rabbi Shaul Yisraeli—a brilliant halakhic decisor and visionary who worked behind the scenes and shaped the face of the State of Israel. We'll dive into the major dilemmas that accompanied him: from his dramatic escape from Communist Russia, through grappling with life-and-death questions like defining brain death, to fateful decisions regarding the status of entire Jewish communities. This is a lesson on faith, leadership, and historical mission, whose insights continue to inspire us to this day. In this lesson we'll learn about the figure of Rabbi Shaul Yisraeli, one of the prominent poskim of Religious Zionism and head of Yeshivat Mercaz Harav. We'll examine his influence on issues such as purity of arms, the Bene Israel community from India, laws of the state, his connection with Rabbi Kook, and his innovative rulings. The lesson presents deep Jewish and halakhic thought and touches on fundamental questions of Halakha and state. Did you enjoy the lesson? We'd be happy if you subscribe to the channel and share in the comments what new insight you took away with you.

האם אמונה אמיתית היא שקיפות מלאה—או היכולת לתת בלי לדעת, ולסמוך על מישהו אחר עם הכסף שלך, בלי לאבד את הניקיון הפנימי? בשיעור ניכנס לעומק הדילמה של גבאי צדקה וגמ״חים: איפה עובר הקו בין שליחות ציבורית בריאה לבין חשדנות שמפרקת אמון, ומה עושים כשהצנעה של הנזקק מתנגשת עם רצון התורם להבין. דרך הגמרא והסיפור על יאשיהו, וגם דרך “אלה פקודי המשכן” ו“נקיים מה׳ ומישראל”, נלמד איך בונים אחריות, השראה ותובנה מעשית בניהול כסף ציבורי. מילות מפתח: שקיפות בצדקה, אין מחשבין עם גבאי צדקה, באמונה הם עושים, דין וחשבון בצדקה, גבאי צדקה, גמ״ח, גזברי הקדש, יאשיהו המלך, בדק הבית, שולחן ערוך, רמ״א, ערוך השולחן, רשי ותוספות, אפוטרופוס, פרנס הציבור, אלה פקודי המשכן, נקיים מה׳ ומישראל, שיעור תורה, שיעור תנ״ך, מחשבה יהודית, ברוך וינטרוב. אם עלתה אצלך שאלה מעשית על איזון בין אמון לביקורת—כתוב בתגובות; הירשם לערוץ, וצפה גם בשיעור הבא בסדרה.

איך מלחמת אחים צודקת עלולה להסתיים בפשע גדול עוד יותר, והאם בשם האחדות מותר להקריב הכול? בשיעור מטלטל זה נצלול אל תוך הדילמה הקורעת של עם ישראל לאחר מלחמת האחים הנוראה בשבט בנימין. מתוך סערת רגשות, נשבע העם שבועה המאיימת למחוק שבט שלם – וכעת עליו למצוא פתרון בלתי אפשרי בין קיום השבועה למניעת החורבן. יחד נחשוף את העומק הפסיכולוגי, את התובנות המפתיעות ואת ההשראה שאפשר לשאוב מהפרק האחרון והאפל של ספר שופטים, ונקבל כלים להתמודדות עם משברים, אחריות ותיקון. זהו מסע אל לבה של מחשבה יהודית והבנת המורכבות של התנ"ך, ומה קורה לחברה שמאבדת את המצפן שלה בתקופה בה "איש הישר בעיניו יעשה". אהבתם את השיעור? נשמח אם תירשמו לערוץ, תשתפו אותנו במחשבות שלכם בתגובות, ותלחצו על הפעמון כדי לא לפספס את שיעור הסיכום וההתחלה החדשה עם ספר שמואל.

How did a Nazi Wehrmacht officer become the one to save the Rebbe from death, and how did a young engineer transform the devastating rupture of the Holocaust into an empire of outreach, faith, and hope? This riveting lecture takes us on a historical and spiritual journey behind the scenes of Chabad Chassidism. We'll dive into the dramatic rescue of the Rebbe Rayatz from Warsaw, explore in depth the revolution of the "Seventh Generation" and the discourse "Bati LeGani," and discover how a single sentence in a private yechidut (audience) transformed Rabbi Sacks' life. From heroic tales and the dramatic trial over the books ("Didan Natzach" - "Ours is the victory"), to the vision of redemption and the call to create a "dwelling place for G-d in the lower worlds" – this is an inspiring encounter with leadership that rose from the ashes and made Judaism relevant in every corner of the globe. Topics covered: The Lubavitcher Rebbe, Chabad Chassidism, Baruch Winterob, 10th of Shevat, Bati LeGani, Rabbi Sacks, faith during the Holocaust, Didan Natzach, redemption and Moshiach, Jewish thought, weekly Torah portion. Did this remarkable story resonate with you? Don't forget to hit the bell and subscribe to the channel so you won't miss more profound content, and we'd love to hear in the comments: Which aspect of the Rebbe's character speaks to your own life? א. מאמר באתי לגני, 1950 כותב כ"ק מו"ח אדמו"ר, במאמרו ליום הסתלקותו, יו"ד שבט השי"ת: באתי לגני אחותי כלה, ואיתא במד"ר (במקומו) לגן אין כתיב כאן אלא לגני, לגנוני, למקום שהי' עיקרי בתחילה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה. עכ"ל... הנה עיקר הסילוק הוא מה שנסתלק ע"י חטא עה"ד מעוה"ז התחתון... ואח"כ עמדו ז' צדיקים והורידו את השכינה למטה, אברהם זכה והוריד את השכינה מרקיע ז' לו' כו' (ומקצר בזה ומסיים) עד כי משה שהוא השביעי (וכל השביעין חביבין) הורידו למטה בארץ... והנה מלשון רז"ל וכל השביעין חביבין ולא כל החביבין שביעין, מוכח מזה שעיקר המעלה הוא זה שהוא שביעי, ומפני זה שהוא שביעי מצד זה הוא חביבותו, היינו שחביבותו אינו מצד ענין התלוי בבחירתו רצונו ועבודתו, כ"א בזה שהוא שביעי, שזה בא מצד התולדה, ובכ"ז הנה כל השביעין חביבין. ולכן זכה משה שניתנה תורה על ידו... זה תובעים מכאו"א מאתנו דור השביעי, דכל השביעין חביבין, דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא עפ"י בחירתנו ולא ע"י עבודתנו, ובכמה ענינים אפשר שלא כפי רצוננו, מ"מ הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעיקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כ"א עיקר שכינה, ובתחתונים דוקא... וזהו באתי לגני לגנוני למקום שהי' עיקרו בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה. והענין הוא (ביאור הענין להבין מפני מה היתה עיקר שכינה בתחתונים דוקא) דהנה תכלית הכוונה בבריאת והשתלשלות העולמות, דנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים... וכיון שכבר עברנו את כל העניינים האלה, הנה עכשיו הדבר תלוי רק בנו - דור השביעי. ונזכה לראות את עצמנו עם הרבי כאן למטה, בגוף ולמטה מעשרה טפחים, והוא יגאלנו. ב. לקוטי שיחות, שמות, 1963 למאי נפק"מ פרט זה דהסיפור ש"ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר"? הרי יראה זו לא גרמה לשום מעשה, שהרי לא ברח משה אל מדין אלא אחרי ששמע פרעה על כך וביקש להרגו? ... ויובן זה ע"פ דברי רבינו הצ"צ (שהובאו כמה פעמים ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר), שענה לאחד שהתחנן אצלו לעורר רחמים על חולה מסוכן ח"ו – "טראַכט גוט – וועט זיין גוט" ("חשוב טוב ויהי' טוב"). ומשמע מדבריו, שעצם המחשבה לטובה (הבטחון) תביא לתוצאות טובות (ובטוב הנראה והנגלה). ונראה לבאר כוונת הדברים: חובת הבטחון שנצטווינו עלי' אינה רק פרט (ותוצאה בדרך ממילא) מהאמונה שהכל בידי שמים ושהקב"ה הוא חנון ורחום, דאין צורך בחיוב מיוחד ע"ז. אלא חובה זו היא עבודה בפ"ע, שמהותה וגדרה – שהאדם יסמוך וישען על הקב"ה, עד שישליך כל גורלו ביד השם... ולכן מובן, שבטחון זה בהקב"ה הוא באופן שאין המצב הטבעי משנה כלל, וגם אם ע"פ דרכי הטבע נמנע שינצל, הרי הוא סומך על הקב"ה, שאינו מוגבל בחוקי הטבע ח"ו... והיא מביאה את חסדי השם הבאים כתוצאה מעבודת ויגיעת האדם לבטוח בה': ע"י שהאדם סומך באמת ובעומק נשמתו רק על הקב"ה לבד, עד שאינו דואג כלל, הרי התעוררות זו גופא פועלת שהקב"ה מתנהג עמו באופן זה, שמטיב עמו (גם אם לולא זאת אינו ראוי לזה)... וזהו מ"ש "ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר (ותיכף לאח"ז) וישמע פרעה גו' ויבקש להרוג את משה ויברח

האם לקהילה יש זכות מוסרית לכפות עלינו כללים שפוגעים בכיס הפרטי, ואיפה עובר הגבול הדק שבין דאגה לחלש לבין החירות האישית שלנו? סוגיית "בני העיר" בגמרא, בתוספתא ובראשונים מציפה דילמות עתיקות שרלוונטיות מתמיד לחיים הציבוריים והכלכליים שלנו. נבחן את המתח העדין שבין כוח הרוב לזכויות המיעוט, נגלה תובנות מפתיעות על מנהיגות, "דעת תורה" ואחריות, ונבין כיצד מחלוקות הראשונים מעצבות עד היום את תפיסת הצדק, המוסר והיחס לכסף בחברה היהודית. הלימוד עוסק בנושאי ליבה במשפט העברי: מסכת בבא בתרא, מעמדו של "אדם חשוב", מחלוקת רבנו תם וראבי"ה, אתיקה וכלכלה, הנהגה ציבורית, רמב"ם הלכות שכנים ושיעור גמרא בעיון. התחברתם לתוכן והשיעור עורר בכם השראה? הירשמו לערוץ כדי לקבל תכני עומק נוספים, ונשמח לשמוע בתגובות: מה לדעתכם צריך לגבור במקרה של התנגשות – טובת הכלל או חירות הפרט?

מה קורה כששאיפה לצדק הופכת למסע הרס חסר מעצורים, ואיך מתמודדים עם ה"בוקר שאחרי" כשהאדרנלין יורד והשקט חוזר? בשיעור זה בוחן את הטרגדיה המטלטלת של סוף ספר שופטים ומלחמת האחים הנוראה. נבחן את הרגע שבו אידיאולוגיה הופכת ליצר אנושי, ואת המחיר הכבד של מנהיגות ששוכחת לבדוק את עצמה לפני השיפוט. זהו לימוד שמעניק מבט חדש על שבריריות הכוח, על הסכנה שביהירות, ועל היכולת למצוא אמונה, ענווה ותיקון גם בתוך הכאוס המוחלט של המלחמה. השיעור עוסק בניתוח פרשת פילגש בגבעה והקרב מול בני בנימין (ספר שופטים פרק כ׳), דרך עיניים של אסטרטגיה צבאית, מוסר הלחימה ופרשנות המקרא.- שאלות אקטואליות של מחשבה יהודית, אחדות ודילמות חברתיות הבוערות גם בימינו. התחברתם לניתוח והשיעור עורר בכם מחשבה? הירשמו לערוץ לקבלת תכנים מעוררי השראה נוספים, ושתפו אותנו בתגובות – איזו תובנה חדשה לקחתם מהפרק?

האם מותר לאיגוד מקצועי (כמו רופאים או נהגי מוניות) לקבוע מחירים ולמנוע תחרות? האם לעירייה יש סמכות לחייב את התושבים להתחסן או לשלם מס חדש על נכסים? בשיעור זה נצלול לסוגיית "בני העיר" במסכת בבא בתרא (דף ט' ע"א). דרך סיפורם של הטבחים (השוחטים) שעשו "קרטל", נברר את גבולות הכוח של הרוב מול זכויות המיעוט. נראה את המחלוקת המרתקת בין רבנו תם לראבי"ה: האם דרושה הסכמה של כולם לשינוי חוק, או שהרוב יכול לכפות את דעתו? שיעור מרתק המחבר בין דיני ממונות עתיקים לדילמות חברתיות וכלכליות של ימינו.   מילות מפתח מומלצות (Tags): בבא בתרא, דף יומי, בני העיר, איגוד מקצועי, רבנו תם, ראבי"ה, מיסים בהלכה, סמכות הקהל, גמרא, שיעור תורה.

איך ייתכן שעם שלם שואל בא-לוהים, יוצא למלחמה מתוך אחדות גמורה – וחוזר מוכה וחבול עם 22 אלף הרוגים? האם אחדות היא תמיד דבר חיובי, או שהיא עלולה להיות מסווה למניפולציה מסוכנת שמובילה לאסון? בשיעור המטלטל הזה נצלול אל אחת הטרגדיות הקשות בתולדות עמנו – פרשת פילגש בגבעה. נחשוף את הפנים האמיתיות של "האיש הלוי", ננתח את הסכנה הטמונה ב"חשיבה קבוצתית" עיוורת, וננסה להבין מדוע תפילה ושימוש בשמות הקדושים אינם ערובה להצלחה כאשר הלב והמוסר נמצאים במקום אחר. זהו מפגש נוקב עם שאלות על צדק, מנהיגות רופסת, והמחיר הכבד של אדישות מוסרית שמתפרצת ברגע האמת. השיעור עוסק בספר שופטים פרק כ', ניתוח עומק של מלחמת בני ישראל בבנימין והמחלוקת בגמרא (מסכת שבועות) לגבי קדושת השמות בפרשה. נציע מבט של מחשבה יהודית ולימוד תנ"ך בגובה העיניים על טבע האדם, נקמה והשגחה, ועל הדילמות החברתיות שרלוונטיות לחיינו גם היום. מה דעתכם על דמות הלוי – האם הוא קורבן או אכזר? אשמח מאוד לשמוע את התובנות שלכם בתגובות למטה. אם התחברתם לתוכן, אל תשכחו לעשות לייק ולהירשם לערוץ כדי לקבל עדכונים על שיעורי אמונה ותורה נוספים.

Can the brightest light emerge from the darkest places? Whether history shapes the man or the man shapes history, the story of the Lubavitcher Rebbe teaches us a profound lesson about spiritual greatness growing from adversity. Before leading the Jewish world from Brooklyn, he was a young genius navigating the storms of Soviet Russia, balancing deep devotion with academic studies in Berlin and Paris. In this fascinating class, we embark on a journey into the lesser-known early years of Rabbi Menachem Mendel Schneerson and the dramatic history of Chabad under Soviet rule. We will explore the fateful dilemma of the Rayatz, who chose to "illuminate the darkness" from within rather than flee, uncover surprising family connections to figures like poet Avraham Shlonsky, and delve into deep concepts like "Tzimtzum" and Divine presence. This is an invitation to look beyond the familiar image and discover the roots of leadership, faith, and self-sacrifice that would change the face of a generation. Topics in this class: The Lubavitcher Rebbe, History of Chabad, Rabbi Menachem Mendel Schneerson, The Rayatz, Spiritual Leadership, Jewish History in Eastern Europe, The Concept of Tzimtzum, Faith and Trust, Jewish Biography, Rebbetzin Chaya Mushka, Self-Sacrifice, Jewish Thought. Connected with the content? Don't forget to subscribe to the channel for updates on more classes, and we'd love to hear in the comments – which insight from the Rebbe's story spoke to you the most?

א. משיב מלחמה ג,א עם כוננות המלכות הראשונה בישראל בגבור מלחמות ישראל בפלשתים בתקופת שאול ודוד, התקינו גדולי הדור חכמי ישראל תקנות למנוע עגינותן של נשי החיילים היוצאים למלחמה, כפי שמצינו בתלמוד (שבת נ"ו א' כתובות ט' א'): "אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו"...והנה תקנת ישי ודוד לכתוב גט כריתות לכל יוצאי הצבא, אינה מעשית בזמננו, באשר החיילים לא יסכימו לכתוב גט כריתות ממש לנשותיהם אפילו על תנאי כשיטת רש"י. כמו כן מאחר והחיילים חוזרים לחופשותיהם הביתה, עלול להתבטל ע"י כך הגט מאליו, ואין זה מעשי לכתוב גט מחדש בכל פעם לאחר הגיעם הביתה לחופשה. נוסף על כך, צעד כזה היה פוגע קשות במורל של החיילים במיוחד בזמני מלחמה. בכל זאת מצאו חכמי הדורות תקנה גם לזמננו, בעצתם היעוצה לא לכתוב גט כריתות ממש כי אם כתב הרשאה שבמקרה שיעדר מביתו שנה אחרי שיחזרו כל השבויים מן האויב הוא מיפה כחו של כל ב"ד וסופר ועדים כשרים בעיר, לכתוב על דעת רבותינו הרבנים הראשיים גט כריתות לאשתו. אבל בבואנו להפעיל את ההחתמה על טופס זה במלחמת השחרור (שבינתיים הפך לטופס רשמי של צה"ל, ואשר החתמתו היא בהתאם לפקודות המטה הכללי של צה"ל) נוכחנו לראות שהרוב המכריע של החיילים הנשואים אינם חותמים מרצון על הטופס... בהתחשב עם כל הקשיים ההלכתיים והמעשיים הכרוכים בהיתר זה, ונוכח התנגדות המפקדים לעצם הפניה לחייל לפני צאתו לקרב על מנת להחתימו על טופס המזכיר לו באופן מוחשי ביותר את מוראות המלחמה, ואשר עלול להביא לידי הרס המשפחה, הגורם לירידת המורל של החיילים, הגענו למסקנה שאין פתרון זה הולם תנאי הלחימה והחיים שלנו כיום... לכן עם שוך הקרבות בסיומה של מלחמת השחרור הועמדנו בפני הבעיה האנושית הכאובה ביותר, כיצד למצוא היתר למאות העגונות שבעליהן נעדרו ממלחמת השחרור ללא עדות מספקת על נפילתם. והיינו נאלצים לחפש את הפתרון בשטחי הקרבות שמעבר לקוי האויב ע"י לקוט עצמות הקדושים במקום נפילתם, זהויים בכל האמצעים שנותרו בידינו, גביית העדויות מפי חיילינו ומפקדינו ומפי קציני הלגיון, הרועים הערביים, ותושבי האזורים השונים של שטחי הקרבות מעבר השני של הגבול. ב. סוטה לג ע"א יוחנן כהן גדול שמע ב"ק מבית קדש הקדשים שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא רש"י: נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא באנטוכיא - שהלכו פרחי כהונה בני בית חשמונאי להלחם עם יוונים לפני יום הכפורים ונלחמו ביום הכפורים ושמע יוחנן בת קול כשהיה עובד עבודת יום הכפורים. ג. בעוז ובתעצומות עמ' 127-128 באותם הימים החלו להתעורר כמה בעיות הלכתיות מורכבות. הבריטים השאירו אחריהם כמויות גדולות של מציות ושל שימורי בשר שנקרא ”בוליביף“. הבשר הזה נחשב לבשר טוב, אבל היה לא כשר כמובן. היו בירושלים מחסנים מלאים בהרבה קופסאות ”בוליביף“. מכיוון שבירושלים לא היה בשר ולא היה לחם, ומעט מאוד קמח נשאר כדי לאפות לחם בעבור תושבי ירושלים, התחיל לחץ של דב יוסף וחבורתו לספק לצבא את ה“בוליביף“ של הצבא הבריטי, וכן את המציות שלהם וכמויות רבות של מנות קרב שהם הותירו. אני התנגדתי לכך בכל תוקף. האמנתי בכל לבי שבמצב הצבאי הכה קשה שבו אנו נתונים - כאשר אנו צריכים להילחם נגד שבע מדינות ערב, אנו זקוקים להרבה רחמי שמים. אם חלילה נטמא את עצמנו ואת חיילינו באכילת בשר טרף, אני לא מאמין שתהיה לנו זכות מיוחדת בשמים ונוכל להילחם כמו שהחשמונאים נלחמו, מעטים נגד רבים. מצבנו אף היה גרוע יותר מאשר בתקופת החשמונאים, ובירושלים בוודאי. ]...[ עם כל התנגדותי לאספקת הבשר הבריטי לצבא, אמרתי שאני מוכן להתירו לצרכים אחרים. היו אז הרבה חיילים ואזרחים פצועים, שאושפזו בבתי חולים ובתי הבראה בירושלים וסביב לה. מכיוון שהחולים זקוקים לפרוטאינים ולחלבונים לצורך הבראתם וריפוים, ואין מהיכן לספק להם אותם, אמרתי שבכל בתי החולים שמשרתים את כוחות הביטחון או את הפצועים של מלחמת השחרור, אין ברירה אלא להתיר להם לאכול את ה“בוליביף“. הסתמכתי גם על הלכה מיוחדת של הרמב“ם בנושא זה, על אף שפוסקים רבים אחרים חולקים עליו. הרמב“ם סובר שגם בזמן הזה, כאשר יהודים נלחמים בארצות האויב, בשטחים שבהם אין מספיק מזון - ועל אחת כמה וכמה כשזוהי מלחמת מצווה - יש היתר לאכול בשר לא כשר ולשתות יין נסך. ד. בעוז ובתעצומות עמ' 275 חיילי ישראל, אהובי העם, עטורי הגבורה והנצחון. ה' עמכם גבורי החיל. מדבר אנכי לכם מרחבת הכותל המערבי שריד בית מקדשנו. נחמו נחמו עמי יאמר א-להיכם. זה היום קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו. חזון כל הדורות נתגשם לעינינו, עיר האלהים, מקום המקדש, הר הבית והכותל המערבי - סמל הגאולה המשיחית של העם נגאלו היום על ידכם גיבורי צבא ההגנה לישראל. לב מי לא ירנן ולא יצהל לשמע בשורת גאולי

האם הביטוי "מס צדקה" הוא אוקסימורון, או תובנה עמוקה על משמעות החיים בקהילה יהודית? כשגבאי צדקה יכול להיכנס לביתך ולקחת את רכושך, האם זו אכיפה או אחריות? והאם אתה באמת מבין את ההבדל בין "קופה" ל"תמחוי" – ומה זה משנה לך היום? בשיעור נעיין במתח המרתק בין נדיבות מרצון לאחריות ציבורית כפויה. דרך סוגיה חווייתית מהגמרא, נגלה את היסודות של צדקה אמיתית – לא רק איך לתת, אלא למי, למה, ומתי. נחקור את שיטת רש"י מול התוספות, נבין איך קהילות יהודיות ניהלו רשת ביטחון סוציאלי מתוחכמת, ונכנס לדילמה הכואבת ביותר: מתי כופים על צדקה, ומתי זו השראה? נגע גם בשאלה המדהימה: מה עושים כשאמא של מלך פרס שולחת כסף "למצווה הכי גדולה"? התשובה תחשוף תובנה שמעבר למה שציפית – פדיון שבויים הוא לא סתם מצווה, אלא שליחות שנוגעת בעומק של "לא תעמוד על דם רעך". שיעור תנ"ך, הלכות צדקה, פדיון שבויים, סוגיות בגמרא, קופה ותמחוי, דיני ממונות, מחשבה יהודית, גמילות חסדים, אחריות קהילתית, צדק חברתי, משמעות הנתינה, אמונה ומעשה, שיעור תורה מעמיק, חכמי התלמוד, הצלת נפשות. 💬 אהבת את השיעור? הירשם לערוץ כדי לא לפספס תכנים נוספים על צדקה, אחריות ומשמעות החיים בקהילה יהודית. השאר תגובה – האם אתה בעד או נגד כפייה על צדקה? מה הכי הפתיע אותך בסוגיה הזו?

א. משיב מלחמה א,א (הוצאת הספר: 1994) אין ספק שחיי האדם הם הערך העליון בתורת ישראל בהלכה ולפי מוסר הנביאים. והמדובר לא רק בחיי ישראל, אלא בחיי כל אדם שנברא בצלם האלקים... על אף מצות הלחימה המפורשת בתורה, מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג אפי' בשעת מלחמה אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולנצחון, ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, ובודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה. פרט לאותן מלחמות המצוה שנצטוינו במפורש בתורה בימי קדם "לא תחיה כל נשמה" באשר גם האויבים נהגו אז באכזריות ולכן החמירה נגדם התורה, ואין ללמוד מהן חס וחלילה על מלחמות אחרות ועל זמנינו... בפרשה זו של שכם, לדעת הרמב"ם, אמנם נהגו שמעון ולוי בהתאם להלכה שבידיהם, אבל יעקב אבינו ציפה מהם שילכו אחרי משנת החסידים, שהיא אמת - המוסר לפיה יש לנהוג כאשר אנחנו דנים דיני נפשות, גם של נכרים, ואפי' של עובדי עבודה זרה כאנשי שכם, כפי שכותב הרמב"ן. "משנת חסידים" מבוססת על מדת הרחמים, שיש לנהוג לפיה גם במלחמה, ושעלינו ללמוד אותה ממדותיו של הקדוש ברוך הוא, מה הוא רחום וחנון, אף עלינו להיות כן. והיא בניגוד למדת הדין ולגישת "יקוב הדין את ההר", אלא "ורחמיו על כל מעשיו". ב. משיב מלחמה א,ב ההלכה הרווחת בישראל בדבר היתר לחימה בשבת ותפיסת המחשבה ההלכתית הנקוטה כעת בידינו כאין עליה עוררין ומגבלות, בכל הנוגע לניהול מלחמת מצוה בשבת, בין שזו מלחמת מגן ובין שזו מלחמת כיבוש - בגבולות א"י שהובטחו לנו עפ"י הגבורה, אינה זהה לכאורה עם המקורות ההיסטוריים הדנים על מלחמות ישראל השונות בימי קדם... תקופה שניה בהיסטוריה היהודית, בה התעוררה בצורה חריפה ביותר בעיית ההתגוננות והלחימה בשבת, היתה תקופת החשמונאים... בספר חשמונאים א' ב' מסופר: ויקומו פתאום להתגולל עליהם ביום השבת, ויאמרו להם, עד אנה מאנתם לשמוע בקול המלך, קומו נא וצאו מזה ועשו את מצותיו וישבתם בטח, ויענו ויאמרו, לא נצא, כי את דבר המלך לא נעשה ואת השבת לא נחלל, ויגשו אל המערכה, ויערכו כלי מלחמה לקראתם, והאנשים אשר בקרבה לא הרימו את ידיהם לירות אבן או לסכור את פיה, ויאמרו אליהם נמותה הפעם בנקיון כפנו, והשמים והארץ עדים בנו כי בזדון תהרגונו. ויפלו עליהם ביום השבת, ויהרגו כל אשר במערה, וימותו הם ונשיהם וטפם ומקניהם, ויהיו המתים כאלף איש. ומתתיהו ורעיו שמעו את הדבר ותצר להם מאד, ויאמרו איש אל אחיו, אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו, ויועצו כלם ביום ההוא לאמור, אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות"... תמוהה ביותר דעתם הקודמת של הנופלים במערה שלא רצו לסכור את פי המערה ומסרו את עצמם עי"כ להריגה, וכי נעלמה מהם ההלכה שפיקוח נפש דוחה שבת? ... תמיהה זו, תירצנו אותה כבר במאמרנו המיוחד "מלחמת החשמונאים לאור ההלכה", שנתפרסם בספרנו "תורת המועדים": מאחר שהיתה זאת בתקופת השמד, כי היוונים גזרו "להשכיחם מתורתך ולהעבירם מחוקי רצונך"... הרי הלכה מפורשת בידינו בסנהדרין ע"ד א', שלא אמרו בכל התורה יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת גזירת המלכות, אבל בשעת גזירת המלכות אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור... פסק הדין של ביה"ד של החשמונאים הזה, אנו למדים שגם במקרה של גזירת שמד, כל שנשקפת סכנה לעצם קיומו של העם היהודי, לא חל הדין של יהרג ואל יעבור, שכן קבעו החשמונאים: "ויאמרו איש אל אחיו, אם עשה נעשה כאשר עשו אחינו לבלתי התיצב לפני הגוים בעד נפשנו ותורתנו, עוד מעט והשמידונו", ולכן פסקו: "אם הלחם ילחמו אויבינו בנו ביום השבת, ויצאנו לקראתם ועמדנו על נפשנו, ולא נמות כמות אחינו במערות". פירושה של הוראה זו, שרק אמצעי התגוננות ישירים כאשר נשקפת סכנה ישירה לעם ע"י התקפת האויב ביום השבת גופה הותרו לבסוף, ולא אמצעי לחימה מונעת, ולא אמצעי התגוננות לטווח רחוק, אלו לא הותרו בשבת. זה נלמד גם מספרו של יוסף בן מתתיהו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים", שהבין את הוראת מתתיהו ורעיו כך: "כי רק לשמור על נפשותיהם הם נלחמים ביום השבת"... מוצאים אנו בספר חשמונאים ב' פ"ח, שהפסיקו את הרדיפה אחרי האויב בגלל השבת, שכן נאמר שם: "וישובו מרדוף אחריהם, כי קרוב יום השבת לבוא, ויאספו ויצברו את כל כלי המלחמה ואת השלל, ואחרי כן עשו את השבת, ויהללו וישבחו את ה' אלקיהם אשר הושיעם ביום ההוא... ויהי ככלות השבת, ויחלקו מן השלל לאלמנות וליתומים ולאביוני העם" וכו'... אנו יכולים גם ללמוד משם הלכה נוספת שהיתה מקובלת בידם, שאיסוף החללים וקבורתם אינם דוחים שבת. שכן מצינו בספר חשמונאים ב, פי"ב במלחמת יהודה המכבי נגד גורגיאש: "ויהי כי קרב יום השביעי, ויתקדשו כמשפט לעשות את השבת, ויהי ממחרת הש

האם השאיפה התורנית ל"אפס עניים" היא מציאות אפשרית או חלום רחוק, וכיצד מכריעים בדילמה שבין הרצון העז לתת צדקה לבין המינוס הלוחץ בבנק? בשיעור עומק ייחודי זה, הרב ברוך וינטרוב לוקח אותנו למסע מרתק בין חזון פרשת ראה למציאות המורכבת במסכת בבא בתרא. נצלול אל הדילמות המוסריות והרגישות ביותר שנוגעות בלב האחריות שלנו: החל משאלת השימוש בכספי יתומים וסדרי עדיפויות בפדיון שבויים, ועד המתח הדק שבין נתינה מתוך אמונה לבין התנהלות כלכלית אחראית בבית הפרטי. שיעור זה יעניק לכם מבט מחודש על חסד, על הפער שבין מערכת רווחה קרה לנתינה שבונה אישיות, ועל המשמעות האמיתית של "פתח תפתח את ידך" בעולם המודרני. נושאים בשיעור: פרשת ראה, מסכת בבא בתרא, הלכות צדקה ומעשר כספים, פדיון שבויים, הרב ברוך וינטרוב, צדק חברתי, התנהלות כלכלית נבונה ומחשבה יהודית. התחברתם לרעיונות בשיעור? אל תשכחו להירשם לערוץ וללחוץ על הפעמון כדי לא לפספס תכנים מעוררי מחשבה נוספים, ונשמח לשמוע בתגובות: איזו תובנה חדשה לקחתם איתכם ליישום בחיים?

איך ייתכן שהנכד של משה רבנו, המנהיג הדגול בהיסטוריה, מסיים את חייו ככהן לעבודה זרה? השאלה המטלטלת הזו פותחת בפנינו פער טרגי וכואב בין מורשת מפוארת למציאות של התפוררות רוחנית, ומזכירה שייחוס אבות אינו תעודת ביטוח. הצטרפו אלינו למסע עומק בפרקי הסיום של ספר שופטים, אל פרשת "פסל מיכה" וסיפורו הדרמטי של יונתן בן גרשום. מעבר לתיאורי הגניבה והאלימות, נגלה שיעור נוקב על השבריריות של החינוך, על האחריות ההורית שלנו להמשכיות הדורות, ועל המתח הנצחי בין הבית לשליחות בחוץ. זהו לימוד שנוגע בלב האמונה ומזמין אותנו להתבוננות על הזהות שלנו ועל החברה שבה אנו חיים. בשיעור נעסוק בספר שופטים פרקים י"ז-י"ח, ננתח את דמותו של הנכד האבוד, ונעמיק במדרשי חז"ל ובמחשבה יהודית אקטואלית. שיעור תנ"ך שמחבר בין הפרשנות המסורתית לשאלות הבוערות של ימינו. הסיפור הזה הפתיע אתכם? נשמח לשמוע את המחשבות שלכם בתגובות למטה – איזו תובנה לקחתם מהסיפור לחיים שלכם? אל תשכחו להירשם לערוץ כדי לקבל עדכונים על שיעורים נוספים

א. דרש משה, עמ' תכו (1943) בזמן הזה בעוונותינו הרבים שגלינו כל אחד מעיר של יראי ה׳ למדינה הזאת בין תושבים רחוקים מה׳ ומתורתו ואי אפשר להיות בדד, דבאין אצלו ומוכרח להתערב בכל ענייני העולם וללמוד כל לימודיהם וכדומה, לכן אין עצה אחרת אלא להיות כמעלת אברהם שאך כשהיה יחיד היה צדיק ולא השגיח על כל אנשי העולם וזהו כוונת 'בך חותמים - מגן אברהם' [ ... ] שיתחזק להיות צדיק אף כשישאר יחיד בעירו ובין חבריו ושכניו. ב. אג"מ יו"ד ג,עא והנה במדינתנו מרוב הברכה שנתן השי"ת יש רצון ותאוה גדולה להנאות עוה"ז בכל התענוגים שקורין לזה גוד טיים שגם זה דבר המקלקל את האדם מאד שמרגיל את יצרו להתאות לדברים שאין צורך בהם ומשחית את מדותיו עד שנהפך לחיה רעה, ומתחלה מבקש לתאותיו איזה דבר היתר מרומה וכשאי אפשר לא ימנע אף באיסור עד שלהצדיק מעשיו נעשה גם לכופר ח"ו וכמאמרם לא עבדו ישראל ע"ז אלא להתיר עריות, והתורה הקפידה מאד על כך בעיקר בחינוך הילדים ג. דרש משה, עמ' תטו-תטז (1939) דהנה כל אמונה טפלה שבעולם וכן כל שיטה הבלית שבעולם אומרת שהיא מאירה בעולם, ומציירת איזה דברים יפים לאחוז העיניים ולצודד הנפשות, אבל מאחר שהרבה אין רוצים בזה [באידאולוגיה זו], הם כופים בחרב ובחנית [ ... ] בין בזמן העבר בין בזמן הזה, ועוד ביתר שאת כמו ממשלת רוסלאנד [= רוסיה] וממשלת אשכנז [= גרמניה] וכדומה, וזהו הפסולת שבמאור שלהם, ויצא סופו שנשאר רק הרשעות לבדו [ ... ] והמאור נכבה לגמרי, כמו שראינו בעינינו ברוסלאנד [ ... ] שלבסוף יישאר רק הכוח ולא השיטה ויהיה חורבן בעולם [ ... ] היוצא מזה שכל מלכות מאומות העולם אינה רשאה לתפוס בשיטה אחת, אלא צריכה [ ... ] להשגיח שלא יעשו עוול אחד נגד חברו [ ... ] אבל לעניין שיטות ואמונות ודברים, יהיה כל אחד חופשי לעשות מה שרוצה. ואם כן מלכות ארה״ב שעוד לפני ק״נ שנה קבעה חוק מלכותה שלא יחזיקו שום אמונה ושום שיטה אלא כל אחד יעשה כרצונו, והמלכות תשגיח רק שלא יבלעו אחד את חברו הרי הם עושים כרצון ה׳ יתברך, וכן הצליחו ונתגדלו במשך זמן הזה. ומחויבין אנו להתפלל בעדם שהשם יתברך יצליחם בכל אשר יפנו. ובקרוב יושע יהודה וישראל אמן. ד. אג"מ חו"מ ב,כט הנה בדבר עניני החסד אשר הממשלה שלנו ארצות הברית שבאמעריקא שהשם יתברך ברחמיו המרובים על שארית הפליטה מיהודי כל מדינות יוראפ ושארית גדולי התורה ותלמידיהם הביאנו לכאן ונוסדו מקומות התורה ישנים שמיוראפ וגם חדשים, וע"י שמלכות של חסד זו שכל מטרתה הוא להטיב לכל תושבי המדינה המציאה כמה ענינים של פראגראמען לעזור לתלמידים שבכל בתי הספר שבמדינה שיוכלו ללמוד ולהתגדל בלמודם, שגם מוסדות התורה יש להם עזרה גדולה לתלמידיהם, ודאי כל ראשי הישיבות והמנהלים והתלמידים מכירים בכל טובות המדינה ומברכים לשלום המדינה ולכל העומדים בראשה בכל הברכות. אבל ודאי אנחנו מוזהרים מהשם יתברך שצונו בתורתו הקדושה להזהר מליקח יותר מכפי שתנאי הממשלה קבעו ליתן אף שיכולים להשיג יותר מאיזה פקידים שירצו להטיב להם שלא כהתנאים הקבועים וכ"ש שאסור לשקר במספר התלמידים וכדומה... מצאנו לנכון לעורר בזה כדי להשגיח ביותר גם על המתנדבים שמביאין נדבותיהם להחזקת התורה שלא יגרמו גזל והפסד ממון להמדינה... אשר הוא ברכה גדולה גם להמדינה, כאשר ידוע ומפורסם לכל אשר תלמידי הישיבות הם המובחרים ברוך השם מהאזרחים במדותיהם ובמעשיהם הטובים. ו. אג"מ יו"ד ג,עא (1972) והנה מזדמן לפעמים אשה שהביאה ילדה ללמד ואינה רוצה שילבש ציצית שיש מצדדים שמ"מ יקבלו אותו ללמד ובמשך הזמן אפשר יעשה הלמוד שילבש ציצית ויקיים כל המצות ויש מצדדים שלא יקבלוהו כיון שאינה רוצה שינהגו אתו כמו שצריך להתנהג בהישיבה, הנכון בזה ... אם מסכימה שבישיבה ילמדו אותו גם ללבש ציצית ולקיים כל דבר רק שיודעין שבביתה לא תניח לו ללבש הציצית ולילך בהירמולקע /בכיפה/ צריכים לקבלו כי מזה שאמו לא מניחתו בביתה לא יהיה קלקול להישיבה ואף לא להתלמידים כיון שרואין שהמורים מזהירים ללבש ציצית וללכת עם ירמולקע וכדומה ידעו שאמו של ילד ההוא היא מרשעת ואין ללמד ממנה. ז. אג"מ או"ח ג,יב ובדבר עליות לתורה למי שאינו שומר שבת. הנה מעצם הדין תעיינו בספרי חלק שני מאו"ח סימן נ' שבארתי שם שברכת כופרים אינה ברכה כלל ואין לענות אמן אחריהם כיון דהזכרת השם אצלם הוא כדברים בעלמא ואינם מחזיקים אותו למלך העולם והוי זה כבלא שם ומלכות, אבל הוא דוקא בכופרים דאם אינו כופר שיש לו אמונה בהשי"ת אך שהוא עבריין על איסורין אף על שבת החמורה בשביל פרנסתו ושאר תאוות הויא ברכתו ברכה ומחוייבין לענות אמן אחריה ומוציא ידי אחרים השומעים. ולכן למעשה לאלו הכופרין ממש אין לקרא לתורה לעולם אף שכפירתם בא מצד שכן חונכו מאבותיהם הרשעים והם כתינוק שנשבו דעכ"פ כיון שאינם מאמינים הרי ש

השאלה "כמה יהיה בעיר ויהיה כאנשי העיר" אינה רק דיון היסטורי, אלא המפתח להבנת החובות והזכויות שלנו בקהילה המודרנית – החל מתשלומי ארנונה, דרך זכות ההצבעה בבחירות ועד למעמדם של מפונים בעת מלחמה. במהלך השיעור נבחן את שלושת המסלולים ליצירת זיקה לעיר (זמן, כוונה ונכסים), נעמוד על המחלוקת העקרונית בין הראשונים לגבי הגדרת התושבות, ונראה כיצד עקרונות אלו משפיעים על סוגיות של צדק חלוקתי וסמכות הרוב בקהילה. נושאים מרכזיים בשיעור: 🔹 שלושת המודלים: ההבדל בין שהות של 30 יום (תושב ארעי), 12 חודש (בן העיר) ובעלות על נכס (שותף מיידי). 🔹 כוונה מול זמן: מחלוקת רבנו ברוך והמרדכי – האם הצהרה על כוונה להשתקע מחייבת מיד? 🔹 כוחם של "טובי העיר": האם הקהילה יכולה לקבוע חוקים משלה בניגוד להלכה המקורית? (פארקים לתושבים בלבד ועדות קבלה). 🔹 זכות הבחירה: הקשר ההלכתי הישיר בין תשלום מיסים לזכות להשפיע ("בעל המאה הוא בעל הדעה"). 🔹 אקטואליה – דין המפונים: מה דינו של אדם השוהה בעיר אחרת מחמת אונס או מלחמה? פסיקת הרמ"א והלקח מפליטי טבריה לציפורי. מקורות מרכזיים: תלמוד בבלי בבא בתרא (ח, ע"א), תלמוד ירושלמי, שולחן ערוך ורמ"א (חושן משפט סימן קס"ג), שו"ת המהר"ם מרוטנבורג. 🔔 אל תשכחו להירשם לערוץ לקבלת עדכונים על שיעורים נוספים! #הלכה #חושן_משפט #קהילה #מיסים #בן_העיר #שיעור_תורה #בחירות

איך קורה שפסל אחד קטן בבית פרטי הופך לאחד הסיפורים האפלים בתנ״ך – ושואל אותנו ישירות: עד כמה אנחנו באמת עובדים את ה׳, ועד כמה את הכבוד, הנוחות והכסף שלנו? בשיעור הזה נבחן את פרשת פסל מיכה בספר שופטים (פרקים י״ז–י״ח): אמא שמקדישה כסף לה׳ ומקימה בית עבודה זרה, לוי נודד שהופך את עבודת ה׳ למקצוע, ושבט דן שמחפש בית – ומוכן לשלם באמונה שלו בדרך. דרך קריאת הפסוקים נגלה עולם בלי מצפן רוחני, נחשף לדילמות של אמונה מול אינטרסים, ונחפש יחד תובנה על אחריות אישית, בחירה חופשית ושליחות אמיתית בדור מבולבל. שופטים פרק י״ז, שופטים פרק י״ח, פסל מיכה, שבט דן, יונתן בן גרשום, תקופת השופטים, עבודה זרה, בית האלוהים בשילה, "בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה", שיעור תנ״ך, שיעור תורה, פרשנות תנ״ך, פרשת השבוע, מיקרו־היסטוריה תנ״כית, אמונה ובחירה חופשית, עומק במקרא, מחשבה יהודית. אם השיעור פותח לך זווית חדשה על ספר שופטים ועל עבודת ה׳ – מוזמן/ת להירשם לערוץ, להשאיר בתגובות שאלה או תובנה שעלתה לך, ולהמשיך לשיעורים נוספים בסדרה כדי לבנות יחד לימוד משמעותי, כן ועמוק.

א. אגרות משה אבן העזר א, פב בענין רצון בקידושין, ועדים כופרים ענף א עובדא אתא לידי באוזדא שנת תרע"ז בחדש מנ"א איך שבקבוץ נערים פוחזים לשחוק לקח אחד יד נערה אחת ונתן עליה טבעת ואמר לה הרי את מקודשת לי ולא השליכה מידה, והיו שם שני נערים חשודים בעריות ובחלול שבת והרבה איסורים, ואחד מהם למד בגימנאזיות /בגימנסיות/ בעת ממשלת הקיסר במינסק, וגם את שניהם מחזיקים לכופרים האחד בהרבה מעיקרי הדת והשני לכופר בגאולתנו ע"י משיח בן דוד שיהיה במהרה בימינו ובעוד עיקרים. ושלחתי אחריהם ובא לפני רק אחד מהם והשני שלמד בגימנאזיא במינסק לא רצה לבא ולא שמענו ממנו כלום. וזה שבא אמר ששמע איך שאמר לה הרי את מקודשת לי, אך העיד שהיה זה רק לשחוק וליצנות בעלמא... ולכן בעובדא דידן אין לחוש כלל אף אם העד היה חושב שכיוונה לקידושין וכ"ש שהעד אומר שברור לו שלא כיוונה לקידושין שתהא נאמנת... וגם לדידי מסתבר שאף בשני עדים שאומרים שלפי ידיעתם אותם א"א שתתרצה להתקדש אינם קידושין ולכן מכל הלין טעמים התרתי אשה זו לעלמא, משה פיינשטיין ב. אגרות משה או"ח א,צז בענין בלאמבע (=פילינג) זמנית שהוא סתימה בנקב השן לזמן אם הוא חציצה י"ט מרחשון תרפ"ט ליובאן. מע"כ אחי אהובי הגאון הגדול מוהר"ר מרדכי שליט"א הגאב"ד שקלאוו. ענף א בדבר בלאמבע שמניחין לסתום בנקב השן על משך חדש ויותר לפעמים ואח"כ מחליפין אותה על אחרת שתשאר קבועה, שנסתפקת לענין חציצה וכתבת ג' טעמים להיתר: ואתה רוצה לידע דעתי העניה בזה... יש להתיר לפ"ז גם בבלאמבע שלא הניח הרופא בטוב וגם בסתימת מוך לבד אם הוא בתוך הנקב ואינו מכסה מעט השן דלא כחכ"א. אך עכ"ז למעשה עדין צ"ע וקשה לסמוך אבל בבלאמבע טובה אף זמנית מותרת בברור. וה' יעזרנו שלא נכשל ח"ו בדבר הלכה. אחיך אוהבך בלו"נ, משה פיינשטיין. ג. אגרות משה או"ח ד,ע (1979) באחד שטעה ואמר תפלת שבת, וחזר והתפלל תפלת יום טוב ולא הזכיר של שבת נמי מסתבר שיצא. וכן הוריתי בליובאן כשחטפו אנשים והושיבום בבית האסורים כדי שיתן כסף של זהב להמדינה כפי הסך שאמדו שיש לו והיה אז שבת ור"ח שבט ולא הניחוהו להביא סדור ולא היה בקי בתפילת מוסף של שבת ור"ח, שיאמר תפלת מוסף דשבת שבקי לאומרה בעל פה כי אין מוספי ר"ח מעכבין את מוספי שבת שלכן אין מעכבין גם בתפלות, ואם יוציאו אותו לחפשי אח"כ בו ביום יתפלל מוסף של ר"ח, ובמוסף אולי טוב יותר לומר של ר"ח לבד מאחר שכבר יצא של שבת אבל בתפלות דיו"ט ושבת בשחרית ומנחה טוב יותר לומר שניהם בחזרתו אבל יצא גם כשאמר רק התפלה שחסר בלא הזכרת שניהם. ד. אגרות משה יו"ד ב,ס י"ז אייר תרצ"ה, בימי טירדא גדולה ה' ירחם, ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א. בדבר מה שנסתפק כתר"ה בייחדו שימסרו להם לעניני פריצות בית הכנסת אחד ובאם לא יתנו להם יחפשו תואנות ועלילות במסים ודרישות תיקונים בהוצאות גדולות שלא יהיה אפשר עד שיוכרחו להניח להם לקחת את שתי בתי הכנסיות שבעיר... מותר בייחדו ביהכ"נ פלוני למוסרו להם כדי להציל בתי כנסיות האחרות, וכ"ש בעובדא זו שכתב כתר"ה שכבר סגרוה כדי ליטלנה בעצמן עד שיתקבצו חתימות מרוב אנשי העיר שרשאין שלא לעשות מעשה להצילה כשיצא מזה שיחפשו עלילות ליקח שניהם, אבל בלא ייחדו ביהכ"נ פלוני אסור ליתן להם בידים אחד מהם כמו שאסור בככרות תרומה ובנשים. וכבר היה אצלי עובדא בשנת תרפ"ט ולא הנחתי ליתן בידים. אך אף בייחדו צריך לידע אם כנים דבריהם שמצוי שרק הם מרמים ואחר שנתנו להם מה שמבקשים מחפשים עלילות ליקח גם השניה, אך בעובדא זו שכבר סגרוה א"צ לדקדק כל כך כיון שאין צריכין לעשות מעשה מסירה בזה בעה"י. ידידו ואוהבו, משה פיינשטיין ה. אגרות משה או"ח א, קכו עש"ק כ"א טבת תרצ"ג, ליובאן. בענין חממו המקוה בשבת ע"י ישראל אם מותר לטבול בה. בעירנו ליובאן אחרי שעלה בידנו בחסד השי"ת לתקן מקוה בימי הגזרה בבית המרחץ של המושלים באופן שלא הכירו שהוא מקוה כשרה אירע שהתחילו להחם המרחץ רק בשבת והבלן היה ישראל וממילא גם המקוה הוחמה בתערובות חמין שהוחמו בשבת ע"י ישראל ונשאלתי אם רשאות הנשים לטבול בה והוא שעת הדחק גדול שאין מקום אחר לטבול שם... נראה לדינא למעשה שאם אי אפשר לה ביום אחר לטבול כעובדא דידן שיכולה לטבול אף ביום השבת סך הטבילות שנוהגות בחול כדי שתהיה טבילה בלא פקפוק, ולברך בין הטבילות... זהו הנראה לע"ד למעשה בשעת הדחק גדול כזה עד שירחם השי"ת ויבטלו הגזרות בקרוב. משה פיינשטיין. ו. אגרות משה יו"ד א, נד ליובאן. בהיותי במאסקווא בשנת תרצ"ד נשאלתי בדבר שהאבות ניזונים במדינה הזאת בעוה"ר על שלחן בניהם ובנותיהם האוכלים נבלות וכל דבר איסור ורובם הם כופרים בה' ובתורתו ושבקי היתרא ואכלי איסורא וא"כ אין נאמנים על איסורים ואין להאבות החלושים והזקנים עצה איך לאכול בשר כשצ

מתי אדם מפסיק להיות "אורח" והופך לחלק בלתי נפרד מהמקום שבו הוא חי? זו לא רק שאלה טכנית של תשלום ארנונה או כתובת בתעודת הזהות, אלא בירור עמוק על זהות, ביטחון והגבול הדק שבין שותפות כלכלית לחיבור של אמת. השיעור על מסכת בבא בתרא (דף ז'-ח') מחבר בין סוגיות עתיקות למציאות המודרנית. דרך דיון בדיני מיסים, "בני העיר" וסוגיית עיר הנידחת, נגלה תובנות מפתיעות על הכוח של הקהילה, על האחריות ההדדית ועל המתח התמידי שבין החוק היבש לבין שותפות הגורל שמחזיקה את כולנו יחד. נושאים בשיעור: מסכת בבא בתרא דף ז, הרב ברוך וינטרוב, גמרא בעיון, בני העיר, משפט עברי, מחשבה יהודית, יחסי יחיד ורבים, הלכה ואקטואליה. התחברתם ללימוד? נשמח לשמוע בתגובות מה לדעתכם המבחן האמיתי לשייכות, ואל תשכחו להירשם לערוץ כדי לקבל עדכונים על שיעורים מעמיקים נוספים.

דמיינו את האיש הכי חזק בעולם מבין שהביטחון העצמי שלו היה בעצם עיוורון מסוכן – האם ייתכן שדווקא כשחושך יורד על העיניים והבדידות משתלטת, הלב מתחיל לראות באמת את מה שחשוב? בשיעור זה נצפה ברגעיו האחרונים של שמשון. נגלה תובנות מרתקות על הדילמה שבין ייאוש לתקווה, על המשמעות הכואבת של "מידה כנגד מידה" ועל היכולת לתקן מתוך שבר עמוק - "מעז יצא מתוק". התחברתם למסר? הירשמו לערוץ כדי לקבל עדכונים על שיעורים נוספים, ונשמח לשמוע בתגובות: איזו תובנה חדשה לקחתם מהתפילה האחרונה של שמשון?

How does a man who lost his wife and 11 children find the strength to sing 'Shalom Aleichem' and recite Kiddush over wine moments after liberation? Join us on a moving and inspiring journey following the unique personality of Rabbi Yekutiel Yehudah Halberstam, the Klausenburger Rebbe (the 'Shefa Chaim'), the man who turned the greatest devastation into a historic construction. In the lesson, we will delve into the inner strength that led to choosing life against all odds – from the surprising meeting with General Eisenhower on Yom Kippur, through the establishment of educational institutions in the displaced persons camps ('She'erit HaPleita', the surviving remnant), to the fulfillment of the chilling vow to establish Laniado Hospital in Netanya. This is a lesson about a burning faith that does not break, about the transition from catastrophe to rebirth, and about the human ability to choose love and giving even from within the greatest darkness. Did the story touch your heart? We would love to hear in the comments what insight you took with you, and don't forget to subscribe to the channel to receive updates on additional lessons."

האם לימוד תורה פוטר מגיוס לצבא? שאלה נוקבת שנוגעת בעצבים החשופים ביותר של החברה הישראלית, ומעמידה את עולם הערכים שלנו במבחן. בשיעור מרתק זה נצא למסע מחשבתי שמתחיל בסוגיה תלמודית על פטור תלמידי חכמים מתשלום על חומת העיר, ומגיע עד לתשובה ההיסטורית והנוקבת של הרדב"ז מלפני 500 שנה. זהו לא רק דיון הלכתי, אלא גם הצצה ליסודות של אמונה, השתדלות ואחריות קהילתית. בשיעור זה נדון בסוגיית גיוס בני ישיבות לאור המקורות, נלמד את תשובת הרדב"ז (רבי דוד בן זמרא) על חובת תלמידי חכמים בשמירת העיר, ונעמיק במושג "רבנן לא צריכי נטירותא". השיעור מבוסס על מאמרו של הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, "זאת תורת ההסדר", ומציע מבט מעמיק על מחשבה יהודית, הלכה והשקפה בסוגיית לימוד תורה והשירות בצבא. אהבתם את השיעור? נשמח אם תירשמו לערוץ, תשתפו את מחשבותיכם בתגובות, ותמשיכו ללמוד איתנו!

וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן עַזָּתָה וַיַּרְא שָׁם אִשָּׁה זוֹנָה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: לַעַזָּתִים לֵאמֹר בָּא שִׁמְשׁוֹן הֵנָּה וַיָּסֹבּוּ וַיֶּאֶרְבוּ לוֹ כָל הַלַּיְלָה בְּשַׁעַר הָעִיר וַיִּתְחָרְשׁוּ כָל הַלַּיְלָה לֵאמֹר עַד אוֹר הַבֹּקֶר וַהֲרַגְנֻהוּ: וַיִּשְׁכַּב שִׁמְשׁוֹן עַד חֲצִי הַלַּיְלָה וַיָּקָם בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיֶּאֱחֹז בְּדַלְתוֹת שַׁעַר הָעִיר וּבִשְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת וַיִּסָּעֵם עִם הַבְּרִיחַ וַיָּשֶׂם עַל כְּתֵפָיו וַיַּעֲלֵם אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי חֶבְרוֹן: פ וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה בְּנַחַל שֹׂרֵק וּשְׁמָהּ דְּלִילָה: וַיַּעֲלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיֹּאמְרוּ לָהּ פַּתִּי אוֹתוֹ וּרְאִי בַּמֶּה כֹּחוֹ גָדוֹל וּבַמֶּה נוּכַל לוֹ וַאֲסַרְנֻהוּ לְעַנֹּתוֹ וַאֲנַחְנוּ נִתַּן לָךְ אִישׁ אֶלֶף וּמֵאָה כָּסֶף: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל וּבַמֶּה תֵאָסֵר לְעַנּוֹתֶךָ: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ שִׁמְשׁוֹן אִם יַאַסְרֻנִי בְּשִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם: וַיַּעֲלוּ לָהּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים שִׁבְעָה יְתָרִים לַחִים אֲשֶׁר לֹא חֹרָבוּ וַתַּאַסְרֵהוּ בָּהֶם: וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב לָהּ בַּחֶדֶר וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיְנַתֵּק אֶת הַיְתָרִים כַּאֲשֶׁר יִנָּתֵק פְּתִיל הַנְּעֹרֶת בַּהֲרִיחוֹ אֵשׁ וְלֹא נוֹדַע כֹּחוֹ: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן הִנֵּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים עַתָּה הַגִּידָה נָּא לִי בַּמֶּה תֵּאָסֵר: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם אָסוֹר יַאַסְרוּנִי בַּעֲבֹתִים חֲדָשִׁים אֲשֶׁר לֹא נַעֲשָׂה בָהֶם מְלָאכָה וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּאַחַד הָאָדָם: וַתִּקַּח דְּלִילָה עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַתַּאַסְרֵהוּ בָהֶם וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וְהָאֹרֵב יֹשֵׁב בֶּחָדֶר וַיְנַתְּקֵם מֵעַל זְרֹעֹתָיו כַּחוּט: וַתֹּאמֶר דְּלִילָה אֶל שִׁמְשׁוֹן עַד הֵנָּה הֵתַלְתָּ בִּי וַתְּדַבֵּר אֵלַי כְּזָבִים הַגִּידָה לִּי בַּמֶּה תֵּאָסֵר וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אִם תַּאַרְגִי אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשִׁי עִם הַמַּסָּכֶת: וַתִּתְקַע בַּיָּתֵד וַתֹּאמֶר אֵלָיו פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּיקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיִּסַּע אֶת הַיְתַד הָאֶרֶג וְאֶת הַמַּסָּכֶת: וַתֹּאמֶר אֵלָיו אֵיךְ תֹּאמַר אֲהַבְתִּיךְ וְלִבְּךָ אֵין אִתִּי זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים הֵתַלְתָּ בִּי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי בַּמֶּה כֹּחֲךָ גָדוֹל: וַיְהִי כִּי הֵצִיקָה לּוֹ בִדְבָרֶיהָ כָּל הַיָּמִים וַתְּאַלֲצֵהוּ וַתִּקְצַר נַפְשׁוֹ לָמוּת: וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם: וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לה לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם: וַתְּיַשְּׁנֵהוּ עַל בִּרְכֶּיהָ וַתִּקְרָא לָאִישׁ וַתְּגַלַּח אֶת שֶׁבַע מַחְלְפוֹת רֹאשׁוֹ וַתָּחֶל לְעַנּוֹתוֹ וַיָּסַר כֹּחוֹ מֵעָלָיו: וַתֹּאמֶר פְּלִשְׁתִּים עָלֶיךָ שִׁמְשׁוֹן וַיִּקַץ מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אֵצֵא כְּפַעַם בְּפַעַם וְאִנָּעֵר וְהוּא לֹא יָדַע כִּי ה' סָר מֵעָלָיו:

How does a soul survive the absolute darkness of Auschwitz? This is the story of a man who lost everything – his wife, his eleven children, his entire world – yet emerged from the ashes with an iron-clad faith that would rebuild communities and inspire generations. In this powerful and emotional shiur, Rabbi Baruch Winter takes us on a journey through the incredible life of Rabbi Yekusiel Yehudah Halberstam, the Klausenburger Rebbe. From a child prodigy destined for greatness in the heart of Hungarian Hasidut to the unimaginable horrors of the Holocaust, this is a testament to the power of faith when all seems lost.

וַיְהִי מִיָּמִים בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּפְקֹד שִׁמְשׁוֹן אֶת אִשְׁתּוֹ בִּגְדִי עִזִּים וַיֹּאמֶר אָבֹאָה אֶל אִשְׁתִּי הֶחָדְרָה וְלֹא נְתָנוֹ אָבִיהָ לָבוֹא: וַיֹּאמֶר אָבִיהָ אָמֹר אָמַרְתִּי כִּי שָׂנֹא שְׂנֵאתָהּ וָאֶתְּנֶנָּה לְמֵרֵעֶךָ הֲלֹא אֲחֹתָהּ הַקְּטַנָּה טוֹבָה מִמֶּנָּה תְּהִי נָא לְךָ תַּחְתֶּיהָ: וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן נִקֵּיתִי הַפַּעַם מִפְּלִשְׁתִּים כִּי עֹשֶׂה אֲנִי עִמָּם רָעָה: וַיֵּלֶךְ שִׁמְשׁוֹן וַיִּלְכֹּד שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שׁוּעָלִים וַיִּקַּח לַפִּדִים וַיֶּפֶן זָנָב אֶל זָנָב וַיָּשֶׂם לַפִּיד אֶחָד בֵּין שְׁנֵי הַזְּנָבוֹת בַּתָּוֶךְ: וַיַּבְעֶר אֵשׁ בַּלַּפִּידִים וַיְשַׁלַּח בְּקָמוֹת פְּלִשְׁתִּים וַיַּבְעֵר מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת: וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים מִי עָשָׂה זֹאת וַיֹּאמְרוּ שִׁמְשׁוֹן חֲתַן הַתִּמְנִי כִּי לָקַח אֶת אִשְׁתּוֹ וַיִּתְּנָהּ לְמֵרֵעֵהוּ וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׂרְפוּ אוֹתָהּ וְאֶת אָבִיהָ בָּאֵשׁ: וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אִם תַּעֲשׂוּן כָּזֹאת כִּי אִם נִקַּמְתִּי בָכֶם וְאַחַר אֶחְדָּל: וַיַּךְ אוֹתָם שׁוֹק עַל יָרֵךְ מַכָּה גְדוֹלָה וַיֵּרֶד וַיֵּשֶׁב בִּסְעִיף סֶלַע עֵיטָם: ס וַיַּעֲלוּ פְלִשְׁתִּים וַיַּחֲנוּ בִּיהוּדָה וַיִּנָּטְשׁוּ בַּלֶּחִי: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יְהוּדָה לָמָה עֲלִיתֶם עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ לֶאֱסוֹר אֶת שִׁמְשׁוֹן עָלִינוּ לַעֲשׂוֹת לוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לָנוּ: וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ וַיֹּאמֶר לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשׂוּ לִי כֵּן עָשִׂיתִי לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֶאֱסָרְךָ יָרַדְנוּ לְתִתְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן הִשָּׁבְעוּ לִי פֶּן תִּפְגְּעוּן בִּי אַתֶּם: וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֵאמֹר לֹא כִּי אָסֹר נֶאֱסָרְךָ וּנְתַנּוּךָ בְיָדָם וְהָמֵת לֹא נְמִיתֶךָ וַיַּאַסְרֻהוּ בִּשְׁנַיִם עֲבֹתִים חֲדָשִׁים וַיַּעֲלוּהוּ מִן הַסָּלַע: הוּא בָא עַד לֶחִי וּפְלִשְׁתִּים הֵרִיעוּ לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַתִּהְיֶינָה הָעֲבֹתִים אֲשֶׁר עַל זְרוֹעוֹתָיו כַּפִּשְׁתִּים אֲשֶׁר בָּעֲרוּ בָאֵשׁ וַיִּמַּסּוּ אֱסוּרָיו מֵעַל יָדָיו: וַיִּמְצָא לְחִי חֲמוֹר טְרִיָּה וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיַּךְ בָּהּ אֶלֶף אִישׁ: וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם בִּלְחִי הַחֲמוֹר הִכֵּיתִי אֶלֶף אִישׁ: וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וַיַּשְׁלֵךְ הַלְּחִי מִיָּדוֹ וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא רָמַת לֶחִי: וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים: וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה: וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה: פ

How did one man, emerging from the most terrible of times, become the architect who rebuilt the entire world of Torah in America? In this fascinating lesson, we will dive deep into the complex figure of Rabbi Aharon Kotler. We will uncover the impossible dilemma of spiritual leadership in the face of the horrors of the Holocaust, the sense of mission to save the world of Torah from destruction, and the vision to resurrect it with just 13 students in the heart of materialistic America. This is a journey into a story of faith, tragedy, and revival, offering inspiration and profound insights for life. We will discuss the world of Lithuanian yeshivas, the Rescue Committee, and the broader context of Jewish thought and the leadership of the greats of Israel in the 20th century. Did you find value and inspiration in the lesson? We’d be delighted if you subscribe to the channel, share your thoughts in the comments, and tell us what insight you took from Rabbi Kotler’s story.

מה קורה כשראש העיר מחליט לגבות מיסים על ביטחון, ותלמידי החכמים מסרבים לשלם? בסוגיה סוערת ועדכנית להפליא, אנחנו צוללים אל אחת המחלוקות הכי מרתקות בתלמוד. נפגוש את רבי יהודה נשיאה, שניסה להטיל מס על בניית חומה להגנת העיר, ונשמע את הטיעונים המהפכניים של שניים מגדולי האמוראים: ריש לקיש טען בתוקף: "רבנן לא צריכי נטירותא" – תלמידי חכמים לא צריכים הגנה! הם מוגנים בזכות מעשיהם הטובים. גישה אינדיבידואליסטית קיצונית או תובנה עמוקה על כוחה של צדקות? רבי יוחנן הגיב בגישה קהילתית יותר: "אני החומה!" – לימוד התורה שלהם הוא עצמו מערכת הביטחון האמיתית של העיר. איך חינוך יכול להחליף גדרות ותקציבי ענק? נמשיך ונעבור לבבל, שם רב נחמן בר יצחק מתעמת עם ראש הגולה על מס גולגולת, וטוען שתלמידי חכמים הם "מעמד אחר" – הם נוודים של תורה שהשלטון האזרחי לא יכול לשלוט בהם. ונסיים בסיפור המטלטל על רבי יהודה הנשיא ורבי יונתן בן עמרם, ששאל: האם מותר לתלמיד חכם ליהנות מכבוד התורה כדי לקבל קצת אוכל? הצטרפו אלינו למסע היסטורי שמדבר ישירות אל הסוגיות הבוערות של ימינו: יחסי דת ומדינה, חלוקת נטל, גיוס, מיסוי, והתפקיד של עולם התורה בחברה. #גמרא #בבא בתרא #מיסים #ביטחון #חלוקת_נטל #יהדות #פודקסט #לימוד_בבלי #אקטואליה

שמשון - צעיר שהלך שבי אחר עיניו או שליח אלוקי עם תוכנית סדורה? ומה אם גם הבחירות הכי אישיות שלנו הן חלק מסיפור גדול בהרבה? בואו למסע מרתק אל עומק סיפורו של שמשון, שם נחשוף את הדילמה הקורעת בין שליחותו הא-לוהית לתשוקותיו האישיות. יחד ננסה לפענח את המסרים הנסתרים בחידת האריה והדבש, ונפיק תובנות והשראה על האופן שבו גם מתוך החולשה והנפילה, יכולה לצמוח ישועה גדולה – "מעז יצא מתוק". אהבתם את השיעור? הירשמו לערוץ כדי לא לפספס את השיעור הבא, וכתבו לנו בתגובות מהי התובנה החזקה ביותר שלקחתם מהסיפור של שמשון.

Is it possible to uphold the sanctity of Halakha (Jewish Law) while simultaneously embracing those who have abandoned it? The story of one rabbinic decisor, who faced the challenges of modernity and a collapsing community, will compel you to re-examine the boundaries of faith, compassion, and tradition. In this fascinating lecture, we embark on a journey into the thought of Rabbi Yosef Messas (of blessed memory), delving deep into the dilemmas that tore an entire community apart—from debates over butchers who desecrated the Sabbath to pressing questions about electricity and medicine. Through his story, we will uncover surprising insights into spiritual leadership and mission, drawing inspiration from a faith powerful enough to see the person behind the deed. What are your thoughts on Rabbi Messas's approach? Share with us in the comments, subscribe to the channel, and join us for more journeys in the footsteps of our nation's great leaders.

כמה שווה הבית שלכם, וכמה שווה הקהילה שלכם? דילמה עתיקה מהגמרא חושפת את המתח הנצחי בין הביטחון האישי שלנו לאחריות הקהילתית. בואו למסע מרתק אל לב הדילמות הגדולות של החיים המשותפים. נצלול יחד לסוגיות מהגמרא שרלוונטיות יותר מתמיד, ונגלה תובנות מפתיעות על צדק, ביטחון, והאיזון העדין בין צרכי הפרט לטובת הכלל – שיעור המעניק השראה וכלים להתמודדות עם אתגרי היומיום. השיעור עוסק בסוגיות מתוך מסכת בבא בתרא ובוחן מחלוקות עתיקות על בניית חומת עיר, גביית מיסים וצדק חברתי. זהו שיעור גמרא המשלב מחשבה יהודית עם מבט אקטואלי, ומציע נקודת מבט תורנית על שאלות של כלכלה, קהילה וערבות הדדית. אהבתם את הכיוון? נשמח לשמוע את דעתכם בתגובות. הירשמו לערוץ כדי לא לפספס את השיעור הבא ולהמשיך לצמוח יחד.

מי הגיבור האמיתי בסיפור לידתו של שמשון? התשובה תפתיע אתכם. בתקופה של ייאוש לאומי, הכוכבת האמיתית היא דווקא אמו האלמונית של שמשון, ולא בעלה הספקן, מנוח. כאשר מלאך אלוהים מבשר לה על הולדת הבן שיושיע את ישראל, היא עושה דבר מדהים: כשהיא מספרת למנוח, היא משמיטה את הפרט החשוב ביותר – ייעודו של בנם כמושיע! מדוע היא שומרת לעצמה סוד כה גדול? נצלול אל מאחורי הקלעים של הדרמה המשפחתית ונראה איך מנוח מנסה "לעקוף" את אשתו, ואיך אלוהים, בהומור שמימי, שולח את המלאך שוב... דווקא אליה. זהו סיפור על עוצמה נשית, על הפער בין אמונה לייאוש, ועל הסיבה האמיתית לכך שישראל הייתה זקוקה לגיבור-על בודד. וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיִּתְּנֵם ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה: פ וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ: פ וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי אֲדוֹנָי אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דבריך דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי: ס וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת: וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל: פ

מה מותר לכפות על שותפים בחצר, בבניין ובעיר—ומי מחליט? השיעור צולל מהמשנה “כופים אותו לבנות בית שער” אל שאלות חמות: כוחו של רוב מול זכויות מיעוט, תוקף “מנהג המדינה”, ותפקיד מומחים בקביעת צורך ביטחוני. רשב״ג מזהיר: “לא כל החצרות ראויות לבית שער” — קריטריון אובייקטיבי שיבלום כפייה אוטומטית. דרך דוגמאות עדכניות—לובי, תאורה, מעלית עם מזגן, שומר, חומת ביטחון, פסלים עירוניים וחוק חינוך חובה—נבחנים מודלים של חברה: אורגני, אינדיבידואלי ושותפות חלקית. מי משלם (ארנונה? אגרת שמירה?) ולפי מה—הנאה, שימוש או מס פרוגרסיבי? ומה עם מי שאין לו נכס או צורך? הגמרא עושה “ג’ודו” - היפוך - רעיוני: האם ניתן לקבל ביטחון שמגן בלי לנעול דלתות בפני עניים ואורחים—פתיחה מכבדת, שומר, התאמה תרבותית. שיעור חד, נגיש ומעשי על קו הגבול בין טובת הכלל לחירות הפרט, ועל איך בונים קהילה מוגנת—אבל לא סדום.

גלו את הסודות מאחורי חלוקת הפרקים בתנ"ך לעומת המסורת היהודית! השיעור צולל לפרק י"ב בספר שופטים, חושף את הפער בין החלוקה הנוצרית לפרשיות המסורתיות, ומתמקד ב"שופטים הקטנים" כמו אבצן מבית לחם. האם בית לחם של אבצן היא בגליל או ביהודה? מדוע חז"ל מזהים אותו עם בועז? נדון באסטרטגיות נישואין ככלי פוליטי, במגמת ההליכה צפונה בספר, ובשבר הרוחני לקראת שלטון הפלשתים. הצטרפו לשיחה מרתקת על פשט, מדרש, וחשיבות הצדקה והמשפט בתקופת השופטים. האזינו עכשיו כדי לגלות עוד!

אמר רב שמואל בר יצחק הלכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו אמר ליה רבי אבא כמאן כבית שמאי אמר ליה אלא כמאן איכא דאמרי אמר רבי אבא דאמר לך מני אמר ליה בית שמאי היא ולא תזוז מינה מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ממאי דבית שמאי ובית הלל בסוכה קטנה פליגי דלמא בסוכה גדולה פליגי וכגון דיתיב אפומא דמטללתא ושולחנו בתוך הבית דבית שמאי סברי גזרינן שמא ימשך אחר שולחנו ובית הלל סברי לא גזרינן ודיקא נמי דקתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם איתא מחזקת ואינה מחזקת מיבעי ליה ובסוכה קטנה לא פליגי והתניא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו כשרה רבי אומר עד שיהא בה ארבע אמות על ארבע אמות ותניא אידך רבי אומר כל סוכה שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות פסולה וחכמים אומרים אפילו אינה מחזקת אלא ראשו ורובו כשרה ואילו שולחנו לא קתני קשיין אהדדי אלא לאו שמע מינה הא בית שמאי הא בית הלל אמר מר זוטרא מתניתין נמי דיקא מדקתני בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ואם איתא בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא מיבעי ליה ואלא קשיא מי שהיה לעולם בתרתי פליגי פליגי בסוכה קטנה ופליגי בסוכה גדולה וחסורי מיחסרא והכי קתני מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית בית שמאי אומרים לא יצא ובית הלל אומרים יצא ושאינה מחזקת אלא כדי ראשו ורובו בלבד בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין: מאן תנא להא דתנו רבנן בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות פטור מן המזוזה ומן המעקה ואינו מטמא בנגעים ואינו נחלט בבתי ערי חומה ואין חוזרין עליו מעורכי המלחמה ואין מערבין בו ואין משתתפין בו ואין מניחין בו עירוב ואין עושין אותו עיבור בין שתי עיירות ואין האחין והשותפין חולקין בו לימא רבי היא ולא רבנן אפילו תימא רבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם אלא לענין סוכה דדירת עראי היא אבל לגבי בית דדירת קבע הוא אפילו רבנן מודו דאי אית ביה ארבע אמות על ארבע אמות דיירי ביה אינשי ואי לא לא דיירי ביה אינשי:

וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ: הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ: וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרוֹב רָב עִם יִשְׂרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם: בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא: וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן: וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו: פ וַתְּהִי עַל יִפְתָּח רוּחַ ה' וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן: וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה: פ וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ: וַיַּכֵּם מֵעֲרוֹעֵר וְעַד בּוֹאֲךָ מִנִּית עֶשְׂרִים עִיר וְעַד אָבֵל כְּרָמִים מַכָּה גְּדוֹלָה מְאֹד וַיִּכָּנְעוּ בְּנֵי עַמּוֹן מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב: וַתֹּאמֶר אֵלָיו אָבִי פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵׂה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן: וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי ורעיתי וְרֵעוֹתָי: וַיֹּאמֶר לֵכִי וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשׂ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר וְהִיא לֹא יָדְעָה אִישׁ וַתְּהִי חֹק בְּיִשְׂרָאֵל: מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה: ס וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ: וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם: וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי: וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה: וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף: וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד: פ