לימוד החת״ת היומי - הרב שמרי׳הו הראל

פרקים ס-ס״ה

החומש היומי ליום שלישי, פרשת וזאת הברכה,י״א בתשרי ה׳תשפ״ז (22 בספטמבר 2026) –

בקטע זה, שהוא החלק השלישי של פרשת וזאת הברכה, משה מברך את שבט יוסף בשפע כלכלי וחקלאי נדיר: הארץ שלו תהיה מבורכת בטל שמים, במים תת-קרקעיים, בתבואה משובחת הנהנית מאור השמש והירח, ובפירות משובחים שמקדימים להבשיל, תוך שהכל נעשה ברצונו ובהשגחתו של ה', "שוֹכְנִי סְנֶה" (שהתגלה למשה בסנה). משה מברך גם את כוחו הצבאי והרוחני של השבט – בדומה לשור עז ולראם בעל קרניים מפוארות – ברכה שהתקיימה במנהיגים כיהושע בן נון (משבט אפרים) שכבש את הארץ מידי מלכים רבים, ובגדעון (משבט מנשה) שהכה את אויבי ישראל.

התניא היומי ליום שני, י' בתשרי ה׳תשפ״ז (21 בספטמבר 2026) –

קטע מופלא זה מתוך אגרת הקודש חושף את "ריקוד הבריאה" האלוהי, שבו אור האין-סוף יורד ומשתלשל באהבה כדי להפיח חיים בעולם הגשמי. אף על פי שהאור העליון הוא עצום ונטול גבולות, הוא עוטה על עצמו לבושים ומצמצם את עצמו ברכות אל תוך "כלים" רוחניים, כדי לאפשר למציאות שלנו להתקיים בצורה מגוונת ומוחשית מבלי להתבטל. אולם, הפלא המרגש מכולם מתרחש דווקא בנקודה הנמוכה ביותר בבריאה – האדמה הפשוטה. דווקא שם, בנס היומיומי של צמיחת חיים חדשים מתוך העפר ("יש מאין"), מתגלה במלוא תפארתו כוחו האינסופי של הבורא, מה שמלמד אותנו כי דווקא במקום הפשוט והארצי ביותר מאיר בעוצמה האור האלוהי העמוק מכול.

פרקים נ״ה-נ״ט

החומש היומי ליום שני, פרשת וזאת הברכה,י' בתשרי ה׳תשפ״ז (21 בספטמבר 2026) –

בקטע זה מתוך פרשת "וזאת הברכה", משה רבנו מברך את שבטי לוי ובנימין. הוא משבח את שבט לוי על מסירותם ונאמנותם המוחלטת לה' במדבר – אף במחיר של פגיעה בקרוביהם בעת חטא העגל – ובזכות כך הם זוכים בתפקידי הקודש של הוראת המשפט והתורה לעם, וכן בעבודת הקורבנות והקטורת. מיד לאחר מכן מברך משה את שבט בנימין, המכונה "ידיד ה'", בהשגחה תמידית ובהבטחה שהשכינה תשרה בבטחה בשטחו; ברכה זו רומזת על כך שבית המקדש עתיד להיבנות בתוך נחלתו של בנימין, כפי שמפרש רש"י.

התניא היומי ליום ראשון, ט' בתשרי ה׳תשפ״ז (20 בספטמבר 2026) –

קטע זה מספר התניא (אגרת הקודש כ') עוסק בקשר ובהיררכיה שבין לימוד תורה לקיום המצוות המעשיות. מוסבר בו שלמרות שהתורה נראית רוחנית ושכלית יותר מהמצוות הגשמיות, בשורשן העליון ביותר המצוות דווקא עליונות וקודמות לתורה. הסיבה לכך היא שתכלית הבריאה היא להמליך את ה' דווקא בתוך העולם הגשמי שלנו דרך המעשה, ולכן התורה נועדה בסופו של דבר להוביל לעשייה; כפי שמדגיש התלמוד הירושלמי, מי שלומד תורה שלא על מנת לקיים מצוות מחטיא את מטרת קיומו, שכן המעשה הגשמי של המצוות הוא העיקר והשורש שלשמו ניתנה התורה.

פרקים מ״ט-נ״ד

החומש היומי ליום ראשון, פרשת וזאת הברכה, ט' בתשרי ה׳תשפ״ז (20 בספטמבר 2026)

פרשת "וזאת הברכה" מתעדת את ברכתו האחרונה של משה רבנו לעם ישראל רגע לפני פטירתו. משה פותח את דבריו בשבח לה' תוך תזכורת מרגשת למעמד הר סיני, שבו ניתנה התורה באש ובאהבה גדולה לעם. לאחר ההקדמה הכללית וההצהרה כי התורה היא מורשת נצחית לקהילת יעקב, משה עובר לברך את השבטים באופן אישי, החל מברכת חיים והמשכיות לראובן, ועד לברכת עזרה, שמירה והצלחה במלחמות לשבט יהודה.

התניא היומי למוצאי שבת, ח' בתשרי ה׳תשפ״ז (19 בספטמבר 2026).

קטע זה מאגרת הקודש (אגרת כ') בתניא ממשיך לעסוק בתהליך הבריאה והתהוות העולמות. רבנו הזקן מסביר כי עיקר תחושת ה"יש" והנפרדות של הנבראים (בעולם הבריאה ומה שמתחתיו) נובעת מספירת ה"מלכות" של עולם האצילות, שכן מלוכה מעצם טבעה דורשת "עם" – נתינים נפרדים המרוחקים ממעלת המלך. אף על פי שהנבראים נבראו בכוח האין-סוף (המתבטא בספירת הכתר ש"נעוצה" במלכות), הם מרגישים את עצמם כנפרדים מאלוקות. עם זאת, ספירת המלכות נקראת גם "עלמא דאתגליא" (עולם ההתגלות), מפני שדרכה מתגלה כוח ה"יש מאין", ולא רק בצורה נעלמת בנבראים גשמיים, אלא גם כגילוי ממשי של אור האין-סוף באמצעות לידת הנשמות. לידת הנשמות לעולם הבריאה (בדומה לקריעת ים סוף) וכל תהליך התעברותן וגידולן במלכות, דורשים וממשיכים אורות עליונים ביותר מעצמות האין-סוף.

פרקים מ״ד-מ״ח

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת האזינו, ח' תשרי. ( 19 בספטמבר 2026)קטע זה מתאר את סיום השמעת שירת האזינו לעם על ידי משה ויהושע (תוך הפגנת ענווה משותפת), והדגשת החשיבות הקיומית של שמירת התורה שעליה נאמר "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". מיד לאחר מכן, מצווה אלוהים על משה לעלות אל הר נבו ב"עצם היום הזה" – באופן גלוי לעיני כל ישראל – כדי להשקיף מרחוק על ארץ כנען. משה מתבשר כי ימות על ההר במיתת נשיקה שלווה כפי שמת אהרן אחיו, וזאת כעונש על חטא מי מריבה בו לא קידשו את שם ה' מול העם כשהכו בסלע, אך כהוקרה על מסירותו ניתנת לו הזכות לראות את הארץ המובטחת במו עיניו טרם מותו, אף שלא ייכנס אליה.

התניא היומי ליום שישי, ז' בתשרי ה׳תשפ״ז (18 בספטמבר 2026).

קטע זה מאגרת הקודש בתניא מבאר את מעמדן הרוחני של הנשמות והמלאכים בעולם האצילות ואת תהליך בריאת המציאות. בעוד שנשמות ומלאכים באצילות (ואף נשמות צדיקים שירדו לעולם) אינם מהווים ישות נפרדת אלא הארה אלוקית מוגבלת, אין ביכולתם לברוא "יש מאין" – כוח השמור בלעדית לאור האין-סוף האלוקי. כדי לברוא נבראים מוגבלים, אור האין-סוף מתלבש בכלים של עשר הספירות, כאשר תחושת העצמאות והנפרדות של הנבראים נובעת ספציפית מספירת ה"מלכות", שכן מהותה של מלוכה מחייבת מציאות של נתינים הרחוקים ונפרדים מהמלך, אשר בוחרים להתבטל אליו מעצמם.

פרקים ל״ט-מ״ג

החומש היומי ליום שישי, פרשת האזינו , ז' בתשרי ה׳תשפ״ז (18 בספטמבר 2026).

קטע זה מתוך שירת האזינו, יחד עם פירוש רש"י, מתאר את שבועתו הנצחית של הקדוש ברוך הוא לעשות משפט וצדק באומות שפגעו בעם ישראל. רש"י מסביר כי בניגוד למלך בשר ודם, הקב"ה חי לעולם, ולכן הוא יכול להיפרע מאויביו בזמן הנכון ולא מתוך חיפזון. הפסוקים מבטיחים כי לבסוף ינקום אלוהים את דם עמו, יעניש את האויבים על סבלות ישראל, ויביא כפרה, פיוס ונחמה לארצו ולעמו. באותו זמן של גאולה, אפילו אומות העולם עתידות לשבח את עם ישראל על כך שדבקו באמונתם למרות כל התלאות והייסורים שעברו.

התניא היומי ליום חמישי, ו' בתשרי ה'תשפ"ז (17 בספטמבר 2026):
קטע זה מתוך אגרת הקודש (אגרת כ') בתניא עוסק בתהליך ההתהוות של המציאות הנבראת ("היש") מתוך מקורה האלוהי שבעולמות העליונים. רבנו הזקן מסביר כיצד בעולמות התחתונים (בריאה, יצירה ועשיה), הכלים ואורות ה"נפש-רוח" נחשבים למציאות של "יש" מוגבל, שנוצרה ומוחית מתוך "חיצוניות הכלים" של עולם האצילות האלוהי. עיקרון דומה מתקיים גם בעולם האצילות הגבוה עצמו: גופי המלאכים וה"היכלות" שבו נוצרים מחיצוניות הכלים של הספירות ומוארים על ידי אור "מקיף" (עיגולים) במקום באור פנימי. צורת הארה זו גורמת לכך שאפילו המלאכים העליונים ביותר חווים את עצמם כמעין מציאות קיימת ("יש מאין") ולא כביטול מוחלט, ולכן גם בהם ישנו מימד מסוים של חסרון או הגבלה ביחס לאינסוף ברוך הוא.

פרקים ל״ה-ל״ח

החומש היומי ליום חמישי, פרשת האזינו, ו' בתשרי ה'תשפ"ז (17 בספטמבר 2026)

בחלק זה של שירת האזינו מועבר מסר נוקב של תוכחה לצד נחמה עתידית לעם ישראל: אלוהים מבקש מהעם להבין שניצחון אויביהם אינו נובע מחוזקם או מאלוהיהם, אלא מכך שה' הסגיר את ישראל כעונש על חטאיהם. רש"י מסביר ומדגיש כי ה' שומר וגוֹנֵז את הנקמה לאויבים, וכאשר כוחם של ישראל יאפס לחלוטין ויסתבר שאלילי השקר חסרי כל יכולת להושיע, ה' ישוב, ירחם ויגאל את עמו. מהלך זה נועד להוכיח קבל עולם כי ה' הוא הריבון הבלעדי והמוחלט – הוא הממית והמחיה, ואין אף כוח אחר שיכול לעמוד מולו.

התניא היומי ליום רביעי, ה' בתשרי ה'תשפ"ז (16 בספטמבר 2026) -

קטע זה מספר התניא (אגרת כ') מבאר את המושג "יש מאין" ומסביר את הפער בין נקודת המבט האלוהית לזו של הנברא. מצד האמת האלוהית ("קמיה"), כל הנבראים בטלים לחלוטין במקורם המהווה אותם בכל רגע, ממש כשם שקרן אור בטלה בתוך השמש, ואין להם באמת קיום עצמאי. אולם, מכיוון שהנברא אינו מסוגל להשיג או להבין כלל את הכוח האלוהי, אותו מקור נתפס אצלו כ"אין" (מציאות עליונה ובלתי נתפסת), מה שגורם לו לחוות את עצמו כ"יש" נפרד ועצמאי. בניגוד לתהליך רגיל של עילה ועלול (סיבה ותוצאה) שבו ישנו קשר ודמיון מהותי בין השלבים, הפער בין ה"אין" האלוהי ל"יש" הנברא הוא מוחלט לחלוטין, ולכן תהליך זה מוגדר כבריאה חדשה של ממש מתוך חוסר השגה.

פרקים כ״ט-ל״ד

החומש היומי ליום רביעי, פרשת האזינו, ה' תשרי ה׳תשפ״ו (16 בספטמבר 2026)

בפסוקים אלו מתואר כעסו העמוק של אלוהים על בני ישראל שבגדו בו ופנו לאלילים, ובעקבות כך הוא גוזר עליהם חורבן קשה הכולל רעב, מגיפות, פגיעת חיות רעות ואימת מלחמה מבית ומחוץ. על אף שה' שוקל להשמיד את העם כליל ולמחות את זכרו, הוא נמנע מכך בסופו של דבר כדי שאויבי ישראל חסרי התבונה לא יתגאו ויטעו לחשוב שניצחו את ישראל בכוחם העצמי ("ידנו רמה"), במקום להכיר בכך שכל ההרס נעשה אך ורק בגזרתו של אלוהים.

.

פרקים כ״ג-כ״ח

.החומש היומי ליום שלישי, פרשת האזינו,ד' תשרי ה׳תשפ״ו (15 בספטמבר 2026)

קטע זה מתוך פרשת האזינו מציג את הניגוד החריף בין השפע העצום שהעניק הקב"ה לעם ישראל לבין כפיות הטובה שבאה בעקבותיו. רש"י מסביר כיצד ה' ברך את העם במיטב תנובת ארץ ישראל – משפע חקלאי, דבש ושמן, ועד עושר רב של מקנה וצאן – אך דווקא מתוך השובע והנוחות העם "שמן ויבעט". בעקבות ההצלחה החומרית, בני ישראל נטשו את בוראם, זלזלו בו, ופנו להכעיסו בעבודת אלילים זרים ושדים חסרי תועלת שמעולם לא היו מוכרים לאבותיהם, תוך שהם שוכחים לחלוטין את האל שיצר, טיפח והושיע אותם.

תניא, ג' תשרי,שנה פשוטה

פרקים י״ח-כ״ב

שיעור החומש היומי ליום שני, פרשת האזינו, ג' תשרי ה'תשפ"ו (14 בספטמבר 2026).

קטע זה מתוך שירת האזינו קורא לעם ישראל להתבונן בהיסטוריה ולזכור את חסדי ה', שכיוון את חלוקת אומות העולם למען ייעודו של עמו. משה מתאר את עם ישראל כנחלתו המיוחדת של אלוהים, אשר מצא אותם במדבר שומם, עטף אותם בהשגחה צמודה (הן רוחנית והן פיזית), וגונן עליהם באהבה וברחמים – ממש כפי שנשר המרחף מעל קנו נושא את גוזליו על כנפיו כדי להגן עליהם בעצמו מכל סכנה. מטרת התזכורת היא להדגיש שה' לבדו שמר עליהם, ללא כל כוח זר, והוביל אותם בבטחה, ולכן עליהם להכיר טובה ולהישאר נאמנים לו בעתיד.

התניא היומי ליום שני של ראש השנה , ב' בתשרי ה'תשפ"ז (13 בספטמבר 2026). קטע זה, מתוך איגרת י"ט של ה"תניא", מסביר כי חכמת האלוהות המלובשת בתרי"ג מצוות התורה היא בחינת "אחוריים דחכמה" (החיצוניות של ספירת החכמה), וזאת גם הבחינה שהשיג משה רבנו. בעוד פנימיות החכמה מאוחדת לחלוטין באין-סוף ברוך-הוא ואינה מוגבלת, ה"אחוריים" הם החלק שמסוגל לרדת, להצטמצם ולהתלבש בנבראים מוגבלים, בדומה לאופן שבו כוח המעשה באדם הוא צמצום של כוחות נעלים יותר כמו מחשבה. לכן התורה נקראת "נובלות חכמה שלמעלה", כי היא נושרת מהחכמה העליונה ויורדת להתלבש בתורה גשמית, שתכליתה המרכזית היא קיום המצוות במעשה ממש ("היום לעשותם").

פרקים י-י״ז

החומש היומי ליום השנה של ראש השנה, פרשת האזינו,ב' בתשרי ה'תשפ"ז (13 בספטמבר 2026).

בפתיחת שירת האזינו, משה קורא לשמיים ולארץ לשמש עדים נצחיים לברית עם ישראל (עדים שגם יתגמלו או יענישו בהתאם למעשי העם), ומדמה את דברי התורה למטר ולטל המעניקים חיים וצמיחה לעולם. הוא מהלל את ה' כאל צדיק וישר שמשפטיו מושלמים ואמיתיים, ומנגד מוכיח בחריפות את העם על כפיות הטובה שלו. משה מכנה את ישראל "דור עקש ופתלתל" ועם חסר חכמה, משום שהשחיתו את דרכיהם וגמלו רעה לאלוהים – אביהם ובוראם, שהקים, הדריך וביסס אותם כאומה שלמה.

התניא היומי לראש השנה ,א' בתשרי ה'תשפ"ז (12 בספטמבר 2026).

קטע זה, מתוך איגרת י"ט של ה"תניא", מבאר את ההבדל העמוק בין השגת חכמי הקבלה לנבואת הנביאים: בעוד חכמי האמת משיגים "חכמה ודעת" (את מציאות הדברים), הנביאים זוכים ל"ראייה" נבואית שבה מתגלה להם מהות הדברים – תהליך המתרחש כאשר ספירות תחתונות (נצח, הוד, יסוד, מלכות) יורדות אל הנביא בהתגלות רוחנית מוחשית, ובתוכן מלובשת הבינה ואחוריה של ה"חכמה" האלוהית. יתרה מזאת, מודגש כי התורה והמצוות נובעות מ"חכמה עילאה" שמעבר לשכל ולהבנה האנושית, כך שגם אם למצווה יש טעם גלוי לכאורה, אין זה תכליתה האמיתית, אלא בתוכה צפונה חוכמה אלוהית נסתרת ונצחית – רעיון המשתקף גם במבנה התנ"ך עצמו, למשל בהבדלים שבין ה"קרי" ל"כתיב" ובאותיות הגדולות המייצגות הארות מעולמות עליונים.

פרקים א-ט

החומש היומי לראש השנה , פרשת האזינו, א' בתשרי ה'תשפ"ז (12 בספטמבר 2026).

קטע זה מתאר את סיום השמעת שירת האזינו לעם על ידי משה ויהושע (תוך הפגנת ענווה משותפת), והדגשת החשיבות הקיומית של שמירת התורה שעליה נאמר "כִּי הוּא חַיֵּיכֶם". מיד לאחר מכן, מצווה אלוהים על משה לעלות אל הר נבו ב"עצם היום הזה" – באופן גלוי לעיני כל ישראל – כדי להשקיף מרחוק על ארץ כנען. משה מתבשר כי ימות על ההר במיתת נשיקה שלווה כפי שמת אהרן אחיו, וזאת כעונש על חטא מי מריבה בו לא קידשו את שם ה' מול העם כשהכו בסלע, אך כהוקרה על מסירותו ניתנת לו הזכות לראות את הארץ המובטחת במו עיניו טרם מותו, אף שלא ייכנס אליה.

.

פרקים ק״מ-ק״נ

.

.

פרקים קל״ה-קל״ט

.

התניא היומי ליום רביעי, כ״ז באלול ה׳תשפ״ו (9 בספטמבר 2026)

אגרת זו מבחינה בין שני סוגים של אהבת ה', ומתמקדת במדרגה העליונה הנקראת "אהבה בתענוגים", המעניקה לאדם תענוג רוחני עצום הדומה לשכר בעולם הבא. בניגוד למידת היראה, שאותה יש להשיג בעמל אישי וביגיעה רבה כמו בחיפוש אחר מטמון, אהבה זו אינה מושגת בכוח המאמץ בלבד; היא מוענקת לאדם כמתנה משמים ומופיעה מאליה בנפשו רק לאחר שהשלים את עבודתו והגיע לפסגת ההשגה האישית שלו ב"יראת הרוממות".

פרקים ק״כ-קל״ד

החומש היומי ליום רביעי, פרשת האזינו, כ״ז באלול ה׳תשפ״ו (9 בספטמבר 2026)

בפסוקים אלו מתואר כעסו העמוק של אלוהים על בני ישראל שבגדו בו ופנו לאלילים, ובעקבות כך הוא גוזר עליהם חורבן קשה הכולל רעב, מגיפות, פגיעת חיות רעות ואימת מלחמה מבית ומחוץ. על אף שה' שוקל להשמיד את העם כליל ולמחות את זכרו, הוא נמנע מכך בסופו של דבר כדי שאויבי ישראל חסרי התבונה לא יתגאו ויטעו לחשוב שניצחו את ישראל בכוחם העצמי ("ידנו רמה"), במקום להכיר בכך שכל ההרס נעשה אך ורק בגזרתו של אלוהים.

התניא היומי ליום שלישי, כ״ו באלול ה׳תשפ״ו (8 בספטמבר 2026)

קטע זה מתוך התניא (סיום אגרת י"ז ותחילת י"ח) מבאר את עוצמתה הייחודית של מצוות הצדקה, המשמשת ככלי רחב ובלתי מוגבל להכיל את הגילוי האינסופי של הקב"ה שיופיע לעתיד לבוא. בעוד שההשגות הרוחניות בגן עדן מוגבלות ובעלות שלבים ומדרגות שבהם הנשמה מטפסת ללא מנוחה, מצוות הצדקה שאדם מקיים בעולם הזה מחברת אותו באופן מיידי ומוחלט לעצמות האלוקית. חיבור זה של מצוות הצדקה, אף שהוא נסתר כרגע מהרגשתנו הגלויה, נעלה יותר מכל דרגות העולם הבא, ומעורר חסד עליון אינסופי שיתגלה בשלמותו בזמן תחיית המתים כ"יום שכולו מנוחה".

פרק קי״ט- פסוקים צ״ז-קע״ו

החומש היומי ליום שלישי, פרשת האזינו, כ״ו באלול ה׳תשפ״ו (8 בספטמבר 2026)

קטע זה מתוך פרשת האזינו מציג את הניגוד החריף בין השפע העצום שהעניק הקב"ה לעם ישראל לבין כפיות הטובה שבאה בעקבותיו. רש"י מסביר כיצד ה' ברך את העם במיטב תנובת ארץ ישראל – משפע חקלאי, דבש ושמן, ועד עושר רב של מקנה וצאן – אך דווקא מתוך השובע והנוחות העם "שמן ויבעט". בעקבות ההצלחה החומרית, בני ישראל נטשו את בוראם, זלזלו בו, ופנו להכעיסו בעבודת אלילים זרים ושדים חסרי תועלת שמעולם לא היו מוכרים לאבותיהם, תוך שהם שוכחים לחלוטין את האל שיצר, טיפח והושיע אותם.

התניא היומי ליום שני, כ"ה באלול ה'תשפ"ו (7 בספטמבר 2026).

קטע זה מאגרת הקודש מבחין בין שתי מדרגות של גילוי אלוקי: ההשגה הרוחנית בגן עדן לעומת הגילוי השלם שיהיה בתחיית המתים. בגן עדן נהנות הנשמות, ללא גופן הפיזי, מאור אלוקי פנימי ומוגבל ("ממלא כל עלמין"), שכל נשמה קולטת בהתאם למדרגתה האישית כתוצאה מלימוד התורה שלה. לעומת זאת, בתחיית המתים יתגלה לכולם בשווה האור האלוקי האינסופי והמקיף ("סובב כל עלמין" או בחינת "כתר"); גילוי עוצמתי זה יכול לשרות דווקא בתוך גוף פיזי חי כתוצאה מקיום מצוות מעשיות בעולם הזה, על פי הכלל המיסטי לפיו המדרגה העליונה ביותר משתקפת דווקא בנקודה התחתונה ביותר ("נעוץ תחילתן בסופן"). עם זאת, כדי לזכות ולהכיל את אותו אור מקיף ואינסופי לעתיד לבוא, הנשמה מוכרחת לעבור קודם הכנה רוחנית מקדימה בגן עדן ולקבל את חיותה מ"טל תורה".

פרק קי״ט, פסוקים א-צ״ו.

שיעור החומש היומי ליום שני, פרשת האזינו, כ"ה באלול ה'תשפ"ו (7 בספטמבר 2026).

קטע זה מתוך שירת האזינו קורא לעם ישראל להתבונן בהיסטוריה ולזכור את חסדי ה', שכיוון את חלוקת אומות העולם למען ייעודו של עמו. משה מתאר את עם ישראל כנחלתו המיוחדת של אלוהים, אשר מצא אותם במדבר שומם, עטף אותם בהשגחה צמודה (הן רוחנית והן פיזית), וגונן עליהם באהבה וברחמים – ממש כפי שנשר המרחף מעל קנו נושא את גוזליו על כנפיו כדי להגן עליהם בעצמו מכל סכנה. מטרת התזכורת היא להדגיש שה' לבדו שמר עליהם, ללא כל כוח זר, והוביל אותם בבטחה, ולכן עליהם להכיר טובה ולהישאר נאמנים לו בעתיד.

התניא היומי ליום ראשון, כ"ד אלול.

על פי תחילת איגרת י"ז בתניא, מצוות הצדקה וגילוי הרחמים של האדם בעולם הזה מעוררים שפע של רחמים עליונים ואינסופיים מאת הבורא. מעשה חסד זה מחקה את פעולתו התמידית של ה' בהחייאת העולמות, ועל ידו האדם ממשיך אל המציאות אור אלוהי עליון ובלתי מוגבל ("סובב כל עלמין"). אדמו"ר הזקן מסביר שאור אינסופי זה יתגלה במלוא עוצמתו רק לעתיד לבוא, בזמן תחיית המתים. גילוי זה יהיה כה עצום וחסר גבולות, עד שהוא יעלה באין ערוך על העונג הרוחני המוגבל והשכלי שהנשמות חוות כיום בגן עדן ("ממלא כל עלמין"); לכן, לעתיד לבוא, אפילו הנשמות הגבוהות ביותר יעזבו את גן עדן ויתלבשו שוב בגוף גשמי, רק כדי לזכות ולהכיל את אותו אור עליון שנוצר בזכות מעשי הצדקה שלנו כאן ועכשיו.

פרקים קי״ג-קי״ח

החומש היומי ליום ראשון, פרשת האזינו, כ״ד באלול ה׳תשפ״ו (6 בספטמבר 2026):

בפסוקים אלו הפותחים את שירת האזינו, משה רבנו קורא לשמיים ולארץ לשמש עדים נצחיים לברית עם ישראל, שכן בניגוד אליו הם יתקיימו לעד ויוכלו להעיד ולהגיב למעשי העם לדורותיהם. הוא מדמה את דברי התורה למטר ולטל המעניקים חיים ומצמיחים, ומדגיש את משפטו הצדק, אמונתו ושלמותו של אלוהים, אשר נותן גמול ראוי לכל. מנגד, משה מוכיח בחומרה את העם על כפיות הטובה שלהם כלפי הבורא, מכנה אותם "דור עיקש ופתלתל" שחטאיו הם מום לעצמם, ומזכיר להם שהאל הוא אביהם שברא, תיקן וביסס אותם כאומה.

התניא היומי למוצאי שבת, כ״ג באלול ה׳תשפ״ו (5 בספטמבר 2026):

על האדם לתת צדקה בנדיבות ולפנים משורת הדין ולא לדקדק בחישובים, שכן נתינה זו מעוררת עליו רחמי שמיים, מהווה כפרת עוונות ורפואה לנפש, ונחשבת להלוואה לקב"ה שמחזיר את שכרה בכפליים עוד בעולם הזה.

פרקים ק״ח-קי״ב

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת ניצבים-וילך, כ״ג באלול ה׳תשפ״ו (5 בספטמבר 2026):

משה רבנו מסיים את כתיבת ספר התורה ומצווה להניחו לצד ארון הברית, מעודד ומחזק את יהושע כמחליפו, ומלמד את עם ישראל את "השירה" (שירת האזינו) כדי שתשמש עבורם עדות ואזהרה נצחית לבל יעזבו את דרך ה' ויפנו לעבודה זרה לאחר מותו.

התניא היומי ליום שישי, כ״ב באלול ה׳תשפ״ו (4 בספטמבר 2026)

באגרת זו פונה האדמו"ר הזקן לקהילה שנקלעה למצוקה כלכלית קשה, ודורש מהם להמשיך לתמוך בעניי ארץ ישראל למרות הקושי האישי. הוא מבהיר שהכלל ההלכתי "חייך קודמים לחיי חברך" תקף אך ורק במצבי חירום בהם שני הצדדים ניצבים בפני סכנת חיים זהה, כמו מאבק על כד מים יחיד במדבר. לעומת זאת, צרכי הקיום הבסיסיים של העניים – לחם לילדים, עצי הסקה ובגדים נגד הקור – קודמים להוצאות כבוד או מותרות של התורמים, דוגמת לבוש מהודר או סעודות בשר ודגים. האגרת מדגישה את חובת הערבות ההדדית של "וחי אחיך עמך", לפיה הישרדותו הפיזית של העני ניצבת מעל לשמירה על רמת החיים והנוחות של התורם.

פרקים ק״ו-ק״ז

החומש היומי ליום שישי, פרשת ניצבים- וילך, כ״ב באלול ה׳תשפ״ו (4 בספטמבר 2026):

בקטע זה, אלוהים מודיע למשה שיום מותו מתקרב ומצווה עליו להעביר את ההנהגה ליהושע בן נון באוהל מועד. אלוהים מזהיר מראש שלאחר מותו של משה, בני ישראל עתידים להפר את הברית, לפנות לאלוהי נכר ולעזוב את דרך הישר. כתוצאה מכך, אלוהים יסתיר את פניו מהעם ויסיר את השגחתו, מה שיוביל לצרות קשות שיגרמו לעם להבין שהן נובעות מריחוקם מהאלוהים. כדי להכין אותם מראש, אלוהים מצווה על משה ויהושע לכתוב את השירה (שירת "האזינו") וללמד אותה את בני ישראל, כדי שתשמש כעדות מתמדת וכאזהרה ברורה לדורות הבאים על הבחירות שלהם והשלכותיהן.

.

פרקים ק״ד-ק״ה.

החומש היומי ליום חמישי, פרשת ניצבים- וילך, כ״א באלול ה׳תשפ״ו (3 בספטמבר 2026):

בקטע זה, משה רבנו מעודד באופן פומבי את יהושע בן נון לקראת כניסתו לתפקיד מנהיג העם, ומבטיח לו שה' ילווה אותו ולא יעזוב אותו בכיבוש הארץ. לאחר מכן, משה כותב את התורה, מוסר אותה לכוהנים ולזקנים, ומצווה על מצוות "הקהל": מעמד ציבורי גדול המתקיים בחג הסוכות במוצאי שנת השמיטה, שבו כל העם – גברים, נשים וטף – מתכנסים יחד כדי לשמוע את קריאת התורה, במטרה להתחזק בלימוד, ביראת שמים, ולהבטיח את העברת המסורת גם לדורות הבאים.

התניא היומי ליום רביעי, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026):בחלק זה של אגרת הקודש ט"ו, מבהיר בעל התניא כי המשל הקודם מתייחס רק לנפש השכלית התחתונה, בעוד שבנפש האלוהית – שהיא "חלק אלוה ממעל" – כל שבע המידות מופנות אך ורק כלפי הבורא ומשמשות כלי יסודי לעבודתו: מידת החסד מתבטאת באהבת ה' ובעשיית חסד כדי להידבק במידותיו; הגבורה היא יראת השמים המניעה להתרחק מחטא, לקדש את המותר ולעשות סייגים לתורה; התפארת עניינה לפאר את מצוות ה' ולשבחו מתוך התבוננות עמוקה; הנצח הוא ההתגברות והעמידה האיתנה מול כל מניעה והפרעה בעבודת ה'; ההוד מתבטא בביטול אמיתי למציאות ה' והודאה בגדולתו (גם מעבר להשגה השכלית) וכן בהכרת הטוב על חסדיו; היסוד הוא ההתקשרות, התשוקה והדבקות העזה בה' מתוך עונג פנימי נשגב; והמלכות היא קבלת עול מלכות שמים מתוך אימה ויראה, כעבד המשעבד את עצמו לחלוטין לאדונו.

פרקים צ״ז-ק״ג

החומש היומי לים רביעי, פרשת נצבים-וילך, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026) :

החלק הראשון חותם את פרשת ניצבים, ובו משה מציב בפני העם בחירה ברורה בין שני קצוות: החיים והטוב (שמירת המצוות ואהבת ה') המביאים לברכה ואריכות ימים בארץ, או המוות והרע (פנייה לעבודה זרה) שגוררים אובדן. הוא קורא להם "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" תוך שהוא לוקח את השמיים והארץ, שאינם משנים את טבעם וייעודם, כעדים נצחיים לברית זו. החלק השני פותח את פרשת וילך. משה מציין כי ביום זה מלאו לו בדיוק 120 שנה, ומודיע לעם שאין הוא רשאי (ואף לא יכול, שכן נסתמו ממנו מעיינות החכמה) להמשיך להנהיג אותם אל עבר הירדן. הוא מחזק את רוחם ומעביר את ההנהגה באופן רשמי ליהושע, תוך הבטחה שה' יעבור לפניהם, ישמיד את האויבים כפי שעשה לסיחון ולעוג, ולא ירפה ולא יעזוב אותם.

התניא היומי ליום שלישי, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) : אגרת הקודש ט"ו ממשיכה לבאר את עשר הספירות בנפש האדם דרך משל של אב המשפיע שכל לבנו. מידת החסד היא הרצון להשפיע ללא גבול, הגבורה מצמצמת את ההשפעה בהתאם ליכולת המקבל, והתפארת ממזגת ביניהן כדי להשפיע מתוך רחמים. כדי שהבן יוכל לקלוט את השכל העמוק, פועלות מידות נצח והוד כ"כליות יועצות" המחלקות ומתאימות את המידע לכלי הקיבול שלו תוך התגברות על מניעות, בעוד מידת היסוד מבטאת את ההתקשרות, האהבה והחשק של האב ללמד, המרחיבים את יכולתו להשפיע שפע רב יותר. שורש כל המידות הללו, החיצוניות והפנימיות, נעוץ במוחין של האדם (חכמה, בינה ודעת), כאשר מידת ה"דעת" – היכולת להתעמק, להרגיש ולהתקשר אל השכל – היא המכריעה, שכן ככל שדעתו של האדם רחבה ומפותחת יותר, כך מידותיו יציבות וגדולות יותר.

פרקים צ-צ״ו.

החומש היומי ליום שלישי, פרשת נצבים-וילך, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) :

הקטע ממשיך בתיאור תהליך התשובה, ומבטיח שכאשר עם ישראל ישוב לשמור את המצוות בכל לבבו ונפשו, ה' יעביר את כל הקללות אל האויבים, ישוב לשמוח בעמו ויעניק להם שפע וברכה בכל מעשה ידיהם, בפרי הבטן ובאדמה. בהמשך, משה מבהיר כי התורה והמצוות אינן דבר מרוחק, נסתר או בלתי מושג; התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" ואינה מעבר לים, אלא היא קרובה ונגישה לכל אחד ואחת. הפסוק החותם מדגיש כי הדבר קרוב מאוד "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – עניין שרש"י מבאר כמתייחס לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, שניתנו לעם ישראל כדי שיהיו שגורות בפיהם ובלבם וזמינות לקיום תמידי.

התניא היומי ליום שני, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – באיגרת הקודש ט"ו, מביא בעל התניא בשם המגיד ממזריטש ביאור לעומק דברי אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", המשמשים משל לפער העצום שבין כוחות הנפש האנושיים לבין הספירות העליונות. אברהם אבינו הגיע לביטול מוחלט כלפי ה' מתוך אהבה כה רבה עד שנעשה כ"מרכבה" נטולת רצון עצמי, ואהבה זו אכן נבעה מהארה ישירה של מידת החסד מעולם האצילות. עם זאת, בעוד שמידותיו של ה' מאוחדות עם ה"אין סוף" והן נטולות גבול ותכלית, נשמת האדם המלובשת בגוף היא בהכרח מוגבלת. כשם שהאפר הוא רק השארית של יסוד העפר שהיה בעץ ואין לו שום ערך או דמיון לעץ החי והמפואר שהיה קודם לכן, כך מדרגת החסד של אברהם בעולם הזה היא בבחינת "אפר" ביחס לאור האהבה המקורי שבאצילות. מכאן נלמד קל וחומר לכל אדם: אף שכוחות הנפש משתלשלים מעשר הספירות ודרכם אנו משיגים מושג על האלוהות, האור עובר צמצומים רבים ואין שום דמיון מהותי בין הכלים האנושיים המוגבלים לבין מקורם האין-סופי בעולמות העליונים.

פרקים פ״ח-פ״ט.

החומש היומי ליום שני, פרשת נצבים-וילך, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – הקטע מתאר את תהליך התשובה והגאולה העתידי של עם ישראל: לאחר שיחוו את הברכות והקללות וישובו אל ה' בכל לבבם מתוך הגלות, ה' יקבץ אותם מכל קצוות תבל וישיבם לארץ אבותיהם. רש"י לומד מהלשון "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" (ולא "והשיב") כי השכינה שרויה יחד עם ישראל בצער הגלות, וכאשר הם נגאלים ה' כביכול שב יחד עמהם ואוסף כל אחד ואחד בידיו. לסיום מובטח שה' "ימול את לבבם" – יסיר את אטימות הלב וייצר הרע – כדי שיגיעו לאהבת ה' טהורה ושלמה ויזכו לחיים.

החומש היומי ליום ראשון, פרשת נצבים-וילך, י״ז באלול ה׳תשפ״ו (30 באוגוסט 2026) :

בפרשת נצבים משה רבנו מכנס את כל שדרות העם (ממנהיגים ועד חוטבי עצים ושואבי מים, ואף את הדורות העתידיים) כדי להכניסם בברית מחייבת עם ה'. הוא מזהיר בחומרה מפני עבודה זרה, ובפרט מפני אדם החוטא בסתר מתוך אשליה שניצל מעונש, ומבהיר כי הפרת הברית תביא לקללה, לחורבן הארץ ולגלות – עונש שיהיה כה בולט עד שכל האומות יכירו בכך שזהו גמול אלוהי. הפרשייה חותמת ביסוד הערבות ההדדית: החטאים הנסתרים מסורים למשפטו של ה', אך החטאים הגלויים הם באחריות הקהילה כולה ועליה לפעול כדי לבערם.

התניא היומי ליום ראשון, י״ז באלול ה׳תשפ״ו (30 באוגוסט 2026) – באיגרת הקודש ט"ו שבספר התניא מוסבר כי "עשר הספירות" הן הכלים שדרכם "אור אין סוף" הבלי-גבול בורא, מחיה ומנהיג את העולמות המוגבלים. מכיוון שנשמת האדם משתלשלת מאותן ספירות עליונות ומורכבת מעשרה כוחות נפש מקבילים, היא משמשת כבבואה של הסדר האלוקי. על פי הכלל "ומבשרי אחזה אלוה", אדם יכול להתבונן במבנה נפשו שלו כדי לקבל מושג והבנה לגבי עשר הספירות ודרכי ההנהגה של הבורא, אם כי בסוף הפרק מודגש שאין לייחס שום דמיון ממשי או יחס שווה בין כוחות האדם המוגבלים לבין השלמות האלוקית העליונה.

פרקים פ״ג-פ״ז.

.

פרקים ע״ט-פ״ב.

.

.

פרקים ע״ז-ע״ח.

.

התניא היומי ליום חמישי, י״ד באלול ה׳תשפ״ו (27 באוגוסט 2026)

קטע זה, החותם את איגרת י"ג, מבאר את הפסוק "מה רב טובך" ומסביר שבעם ישראל קיימים שני אופנים של נתינה וטוב: חסד גלוי המאפיין את "בעלי הביטחון" (ששורשם במידת החסד והימין), וחסד נסתר ועצום של "יראי השם" (ששורשם בגבורה והשמאל), אשר מקיף את נשמתם מלמעלה ומתגלה לעיתים בפעולות של חסד בלתי מוגבל. בזכות כך שעם ישראל נוהג במידת חסד עצומה וחסרת גבולות (בין אם בגלוי ובין אם בהסתר), הם מעוררים עליהם מן השמיים התנהגות מקבילה של "רב חסד" – חסד אלוהי עליון ואינסופי (מבחינת "כתר" ו"סובב כל עלמין") שאין שום מידת דין שיכולה לעכב או לצמצם אותו, והוא עוטף ושומר עליהם כמו סוכה.

פרקים ע״ב-ע״ו

החומש היומי ליום חמישי, פרשת כי תבוא, י״ד באלול ה׳תשפ״ו (27 באוגוסט 2026) .

פרשה זו מתארת את מעמד הברכה והקללה שיתקיים בהר גריזים ובהר עיבל לאחר חציית הירדן. השבטים מתחלקים לשתי קבוצות שוות מול שני ההרים, והלויים מכריזים בקול רם סדרה של קללות על חטאים חמורים, מוסריים וחברתיים (כמו עבודה זרה, זלזול בהורים, פגיעה בזולת בסתר ועיוות דין של חלשים), שעליהם העם נדרש לענות "אמן", ובכך למעשה מקבל על עצמו את ברית התורה כולה. החלק השני של הקטע עובר למסר חיובי ומתאר את הברכות העצומות שיחולו על עם ישראל בכל תחומי החיים – בעיר ובשדה, במשפחה ובפרנסה – בזכות השמיעה בקול ה' ושמירת מצוותיו.

התניא היומי ליום רביעי, י״ג באלול ה׳תשפ״ו (26 באוגוסט 2026) .

קטע זה מספר התניא מסביר שכל יהודי צריך לכלול בנפשו הן את מידת החסד (ימין) והן את מידת הגבורה (שמאל), שכן בקדושה העליונה המידות הללו מאוחדות ומשלימות זו את זו. הרעיון מודגם דרך בית שמאי ובית הלל, שעל אף שאופיים הכללי היה להחמיר או להקל בהתאמה, לעיתים נהגו בדיוק ההפך, וכן דרך אברהם אבינו, שמידתו העיקרית היא חסד אך בעקדת יצחק התגלתה בו גבורה עילאית. המסר המרכזי הוא שבכל אדם קיימות שתי המידות, וההבדל בינינו (כמו ההבדל בין אברהם ליצחק) מתבטא רק בשאלה איזו מידה גלויה ובולטת יותר, ואיזו נשארת נסתרת.

פרקים ס״ט-ע״א.

החומש היומי ליום רביעי, פרשת כי תבוא, י״ג באלול ה׳תשפ״ו (26 באוגוסט 2026)

בפרשה זו משה רבנו וזקני ישראל מצווים את העם כי בעת חציית הירדן והכניסה לארץ, עליהם להקים אבנים גדולות, למרוח אותן בסיד ולכתוב עליהן בבירור את כל דברי התורה. בנוסף, עליהם לבנות בהר עיבל מזבח מאבנים שלמות (שלא נחתכו בברזל), להקריב עליו קורבנות ולשמוח לפני ה'. הקטע נחתם בהכרזה שביום זה עם ישראל נהיה לעם לה', תוך דגש (על פי פירוש רש"י) שעל העם להרגיש בכל יום מחדש כאילו היום נכרתה הברית, ולקיים את מצוותיו והוראותיו בשמחה.

התניא היומי ליום שלישי, י״ב אלול ה׳תשפ״ו (25 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך תחילת איגרת י"ג בספר התניא מסביר שישנם שני אופנים עיקריים בעבודת ה', הנובעים משורש נשמתו של האדם. נשמות ששורשן במידת ה"שמאל" (גבורה) עובדות את ה' באופן של צמצום והסתר – קיום מצוות בהצנע מוחלט, ומתן צדקה או לימוד תורה על פי הגבולות ומידת החובה ההלכתית המדויקת בלבד. לעומת זאת, נשמות ששורשן במידת ה"ימין" (חסד) מתאפיינות בהתרחבות ובהתפשטות; עבודת ה' שלהן גלויה ורחבה יותר, והן מקיימות מצוות, לומדות תורה ונותנות צדקה ברוח נדיבה ובשפע, הרבה מעבר למה שנדרש מהן על פי שורת הדין וללא הגבלה.

פרקים ס״ו-ס״ח.

החומש היומי ליום שלישי, פרשת כי תבוא, י״ב אלול ה׳תשפ״ו (25 באוגוסט 2026)

קטע זה מתוך פרשת כי תבוא מתאר את הברית המיוחדת וההדדית שבין ה' לעם ישראל. התורה קוראת לאדם לקיים את המצוות מתוך תחושת התחדשות תמידית כאילו ניתנו לו "היום", ומדגישה את פעולת ההייחוד הכפולה: עם ישראל בוחר ומייחד את ה' לאלוהיו ומתחייב לשמור את חוקיו וללכת בדרכיו, וכנגד זאת, ה' בוחר ומייחד את עם ישראל להיות לו ל"עם סגולה". כתוצאה מברית הדדית זו, ה' מבטיח לרומם את עם ישראל על פני כל הגויים לתהילה ולתפארת, ולהופכם לעם קדוש כפי שהבטיח.

התניא היומי ליום שני, י״א אלול ה׳תשפ״ו (24 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך "אגרת הקודש" בספר התניא מסביר את ההבדל העמוק בין נתינת צדקה רגילה לבין נתינה מתוך מאמץ והתגברות על היצר (המכונה "עבודת הצדקה"). בעוד שנתינה רגילה אכן עושה "שלום" בעולמות העליונים ומעוררת גילוי רוחני בנפש האדם, ההשפעה שלה בעולם הזה היא זמנית (בעיקר בשעת התפילה), ולאחריה הרע שוב יכול להתעורר. לעומת זאת, כאשר אדם מתאמץ ונותן צדקה מעבר לטבעו ולנוחיותו, הוא שובר את האנוכיות שלו ומהפך חושך לאור. התגברות זו מפרידה את הרע מהטוב באופן מוחלט וקבוע (כמו שמרים השוקעים לתחתית החבית ומותירים יין צלול), ומעניקה לאדם שלווה פנימית יציבה ומתמשכת של "השקט ובטח עד עולם".

פרקים ס-ס״ה.

החומש היומי ליום שני, פרשת כי תבוא, י״א אלול ה׳תשפ״ו (24 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך פרשת כי תבוא עוסק במצוות "וידוי מעשרות". בשנה השלישית למחזור השמיטה, לאחר שהאדם מסיים להפריש ולחלק את כל המעשרות כראוי ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, עליו להצהיר בפני ה' שקיים את המצווה בשלמותה וללא פגמים (כגון אכילה בטומאה או באבלות). לאחר שהאדם מעיד כי מילא את חובתו כלפי שמיים וכלפי החברה, הוא חותם את דבריו בבקשה מה' להשקיף משמיים, לברך את עם ישראל ואת האדמה הפורייה שהעניק להם, ארץ זבת חלב ודבש, כפי שהבטיח.

התניא היומי ליום ראשון, י' באלול ה'תשפ"ו (23 באוגוסט 2026)

קטע זה (מתוך אמצע איגרת י"ב בספר התניא) מסביר את ההבדל הרוחני והמעשי בין "מעשה" הצדקה לבין "עבודת" הצדקה. בעל התניא מלמד שעַם ישראל ניחן בטבע מולד של רחמנות וגמילות חסדים, מכיוון שנשמתם נמשכת ממידותיו של הבורא שבהן שולטת מידת החסד. כאשר מתן הצדקה נובע מתוך רגש הרחמנות הטבעי והאוטומטי הזה, הדבר מוגדר כ"מעשה הצדקה" – פעולה שגרתית הנובעת מטבע שכבר קיים. לעומת זאת, המושג "עבודה" מתאר מאמץ ויגיעה נגד הנטייה הטבעית של האדם, מתוך התבטלות לרצון העליון. לכן, "עבודת הצדקה" מתקיימת רק כאשר האדם מתעלה על רגש הרחמנות הרגיל שלו, ומתאמץ לתת צדקה במידה רבה ונדיבה הרבה יותר ממה שטבעו היה מכתיב לו.

פרקים נ״ה-נ״ט.

החומש היומי ליום ראשון, פרשת כי תבוא, י' באלול ה'תשפ"ו (23 באוגוסט 2026)

קטע זה, הפותח את פרשת "כי תבוא", מתאר את מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש. התורה מצווה כי לאחר הכניסה לארץ וירושתה, יש לקחת את ראשית פירות האדמה (משבעת המינים בהם נשתבחה הארץ), להביאם לכהן ולשאת את הצהרת "מקרא ביכורים". הצהרה זו היא מעמד מרגש של הכרת הטוב, שבו האדם סוקר את ההיסטוריה של עם ישראל – החל מהצלת יעקב אבינו מידי לבן הארמי, דרך השעבוד הקשה במצרים וזעקת העם לה', ועד לגאולה הניסית והכניסה לארץ זבת חלב ודבש. הקטע מסתיים בחובה להניח את סל הפירות לפני המזבח, להשתחוות לה', ולשמוח בכל השפע והטוב שהעניק הבורא, תוך דאגה ושיתוף של השכבות החלשות בחברה, כמו הלוי והגר.

התניא היומי למוצאי שבת, ט' באלול ה'תשפ"ו (22 באוגוסט 2026)

קטע זה (מתוך אמצע איגרת י"ב בספר התניא) ממשיך להסביר את ההשפעה הרוחנית של מצוות הצדקה ולימוד התורה. הטקסט מתאר עיקרון רוחני בסיסי: "התעוררות מלמטה" (מעשיו של האדם בעולם הזה) גורמת ל"התעוררות מלמעלה" (שפע רוחני מאת ה'). כאשר יהודי נותן צדקה מתוך חמלה ומעודד את העני, הוא גורם להשפעת אור אלוקי שיוצר "שלום" בעולמות העליונים ובעולם הזה. אור זה פועל בירור רוחני בנפש האדם (הנקרא "עולם קטן") – הוא מפריד את הטוב מתוך הרע, בדומה לתהליך זיקוק של כסף וזהב. פעולה זו מתרחשת במיוחד בעת התפילה: נתינת פרוטה לצדקה לפני התפילה (כמנהגו של רבי אלעזר) מאפשרת לאדם לזכות להתגלות אלוקית, להעמיק את הבנתו בגדולת ה', ולעורר בליבו רגשות אמיתיים של אהבה ויראה כלפי הבורא.

פרקים מ״ט-נ״ד.

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת כי תצא, ט' באלול ה'תשפ"ו (22 באוגוסט 2026)

קטע זה, החותם את פרשת "כי תצא" (העלייה השביעית), מקבץ שורה של מצוות חברתיות ומוסריות המדגישות צדק, הגינות וחמלה כלפי החלשים בחברה. התורה מזהירה מפני עושק והלנת שכר של פועלים, דורשת משפט צדק לגר, ליתום ולאלמנה, ומצווה להשאיר עבורם מתנות עניים מתנובת החקלאות (שכחה, פאה ועוללות). בנוסף, מפורטים דינים כמו אחריות אישית לחטאים (אבות לא יומתו על בנים), הגבלת עונש המלקות כדי לשמור על כבוד הנידון, הלכות חסד כלפי בעלי חיים (איסור חסימת שור בדישו), ודיני ייבום וחליצה במקרה שאדם נפטר ללא ילדים. לקראת סיום, התורה דורשת יושר מוחלט במסחר באמצעות מידות ומשקולות מדויקים, וחותמת בציווי ההיסטורי לזכור את אכזריותו של עמלק ולמחות את זכרו מעל פני האדמה.

התניא היומי ליום שישי, ח' באלול ה'תשפ"ו (21 באוגוסט 2026)

קטע זה, מתוך תחילת איגרת י"ב בספר התניא, פותח בשאלה על ההבדל בין "מעשה" הצדקה המביא ל"שלום", לבין דרגה גבוהה יותר של "עבודת" הצדקה המביאה ל"השקט ובטח". כדי להסביר תחילה את מהות ה"שלום", מתאר הטקסט כיצד הקדוש ברוך הוא יוצר הרמוניה בין כוחות רוחניים מנוגדים: מידת החסד (המשולה למים ולנתינה ללא גבול) ומידת הגבורה (המשולה לאש ולצמצום). השלום בין ההפכים הללו מושג באמצעות התגלות "אור אין סוף" האלוהי, שהוא למעלה מכל הגבלה. אור זה מתגלה דרך מידת הרחמים (המכונה בקבלה "תפארת" ומיוצגת בשם הוי"ה), אשר משלבת בין החסד לגבורה, ממתקת את הצמצום, ומכריעה את הכף לטובת החסד והנתינה.

פרקים מ״ד-מ״ח.

החומש היומי ליום שישי, פרשת כי תצא, ח' באלול ה'תשפ"ו (21 באוגוסט 2026)

קטע זה (העלייה השישית מפרשת "כי תצא") עוסק בשורת מצוות חברתיות ומוסריות שנועדו להגן על כבוד האדם, על התא המשפחתי ועל החלשים בחברה. הוא פותח בדין חתן בשנה הראשונה לנישואיו, הפטור משירות צבאי ומחובות לאומיות כדי להישאר בביתו ולשמח את אשתו. בהמשך, התורה מפרטת הגנות על אנשים בעת מצוקה כלכלית: נאסר על מלווה לקחת כעירבון לחוב כלים החיוניים להכנת אוכל בסיסי, נאסר עליו להיכנס לביתו של הלווה כדי להחרים רכוש, והוא מחויב להשיב ללווה עני את העירבון שלו (כמו שמיכה או בגד) בכל פעם שהוא זקוק לו. בנוסף, הקטע קובע עונש מוות לחוטף וסוחר בבני אדם, ומזהיר מפני מחלת הצרעת ודיבור לשון הרע, תוך תזכורת לעונש שקיבלה מרים הנביאה כשדיברה סרה באחיה משה.

התניא היומי ליום חמישי, ז' באלול ה'תשפ"ו (20 באוגוסט 2026)

קטע זה (מתוך סיום איגרת י"א בספר התניא) מדגיש את החובה לחיות בשמחה תמידית ומתוך אמונה שלמה שכל מאורעות החיים מגיעים ישירות מהקדוש ברוך הוא והם טובים בתכלית, גם אם נדמה לנו אחרת. המחבר מסביר שעצבות ותלונות נובעות מאנוכיות ומהוות פגם מהותי באמונה, שכן אצל המאמין האמיתי, מאורעות העולם הזה – בין אם הם נוחים או קשים – שווים לחלוטין. תכלית בריאת האדם בעולם היא לעמוד בניסיון ולבחור בחיבור לאלוקות על פני שקיעה בתאוות חומריות. בסיום מוסבר סוד רוחני עמוק: כאשר אדם מאמין באמונה שלמה שמה שנראה לו כ"רע" הוא למעשה טוב עליון ונסתר, הוא ממתיק את המציאות וגורם לאותו "רע" להתבטל ולהפוך לטוב מוחשי וגלוי.