מדרש רבה תשפ"ג - רה''י הרב יצחק שילת

בשיעור נראה את גישת המדרש לבחירת דיין, שופט ורב. המדרש מציג את הדרישות הגבוהות מאנשי ההנהגה בישראל בקביעה שרק ה' יכול לדון לבד, כי הוא היחיד המכיר את כל האמת כולה. עם זאת, במציאות שלנו לא תמיד הדיינים נמצאים במעלות גבוהות כל-כך. המדרש מדריך את הציבור מה לעשות בזמנים בהם ההנהגה, בכל תחום, לוקה בחסר.

בשיעור נבחן את השאלה ההלכתית במדרש, לגבי אדם שאוחז במוקצה כאשר נכנסת שבת, ונראה כיצד המדרש לומד מהתשובה לשאלה זו יסוד מהותי על הקשר בין עם ישראל לשבת ועל הסיבה לפיה גויים לא יכולים לשמור שבת.

בשיעור נראה את תשובת המדרש לשאלה מיוחדת: כיצד ברכו בני ישראל ברכת המזון לפני כניסתם לארץ? הרי בברכה אנו מזכירים "ארץ... שהנחלת לאבותינו". נלמד על מעלת ארץ ישראל מכל הארצות ולמה כל העולם מתעניין במה שמתרחש כאן.

המדרש על פרשת הנדרים מספר על החומרה הגדולה שבשבועה. הבטחות ושבועות הנוגעות בקודש וכאלו של אדם גדול ומנהיג הציבור - אלה נתפשות כחמורות אפילו יותר. בהמשך, מספר המדרש על משה, אשר ביצע את ציווי הקב"ה בנוגע למלחמת מדיין מייד, על-אף שמותו שלו נתלה בביצוע הצו. מתוך דברי המדרש ננסה להבין מה נדרש מממלא משרה ציבורית, איזה מין אדם הוא צריך להיות ומה יכולים ללמוד מכך כולנו.

בשיעור נראה את שני הפירושים שנתן המדרש למעשה בנות צלפחד ולשאלה מדוע משה לא ידע לענות להן אלא נדרש לשאול את ה'. האם זה משום שהתגאה משה או דווקא משום שרצה לכבד את ה'? מתוך כך ששני ההסברים נשמעים סותרים, אפילו מנוגדים, נסביר את היחס בין פרשנויות שונות לתורה וניתוח מחלוקות במדרש.

המדרש עומד על ההבדלים בין הדרך בה התורה מספרת את סיפורו של בלעם לבין הדרך בה בלעם מתאר אותו. מההבדלים הללו הרב לימד שחז"ל זיהו אצל בלעם מגמה שונה מבלק. בלק רצה רק להסיר את האיום שעם ישראל היווה ביחס אליו, באופן מעשי ופרקטי בלבד. ואילו בלעם רצה להילחם בשורש של עם ישראל, ברוחו ובמה שנותן לו כח. בסוג כזה של מאבק אפילו כשבלעם מציע לברך את עם ישראל הוא נתקל בסירוב, כי הברכות שלו לא נובעות ממקום אמיתי אלא ממקום מקטין ולכן הן לא נצרכות - "כי ברוך הוא".

בפרשתנו מתוארת שליחת בקשת שלום לסיחון לפני כיבושם. המדרש מתמודד עם סתירה (לכאורה) בין תיאור המעשה בספר במדבר לבין תיאורו בספר דברים, וממנו ניתן ללמוד עקרונות חשובים לגבי קריאה לשלום לעמים בהם אנו נלחמים, אפילו במצוות כיבוש הארץ.

פולמוס עתיק התנהל בשאלת החטא של משה בסיפור הוצאת המים מהסלע. במה משה חטא? הכאת הסלע? "שמעו נא המורים"? ננסה להתחקות אחר הסבר המדרש לסיפור, ולראות באיזו שיטה המדרש מצדד, ומה ניתן ללמוד על תכונותיו של מנהיג מהסבר זה.

המדרש אומר שקורח ראה ששמואל הנביא יצא ממנו ולכן הוא דרש גדולה לעצמו, הרי חז"ל דרשו ששמואל שקול למשה ואהרון. אך המניע האמיתי של קורח לא היה טהור ולשם שמיים. בשל כך בניו פרשו מעצתו ברגע שהבינו זאת. גם משה וגם שמואל נהגו לפנים משורת הדין ולא רצו להשתמש בכספי הציבור אף שהם היו ראויים לכך

קרח פונה למשה ולאהרון ותוהה לכאורה בצדק "מדוע תתנשאו על קהל ה'". כל העדה שווים במעמדם, ואין סיבה להתנשאותם של משה ואהרון. אולם, המדרש מסביר שכדי לנהל חברה חובה שתהיה היררכיה. נראה במדרש בדיוק את חטאם של קרח ועדתו, ומהי הייתה כוונתם הנסתרת.

ע"פ הפסוק 'אור זרוע לצדיק' המדרש אומר שבכל פרט ופרט בחיים ה' זרע לנו את המצוות ומביא לכך דוגמאות רבות מחיי היומיום. מכך אנו למדים שכדי להיות צדיק אין הכרח להיות ספון בבית המדרש אלא גם אדם שחי את עולם המעשה יכול וצריך להיות צדיק. הרעיון הזה מתבטא בציצית, שאותה שמים על הבגד שנמצא עלינו תמיד והוא מקיף אותנו מכל עבר, בדומה למצוות, ולכן דווקא הציצית אמורה להזכיר לנו את כל מצוות ה'.

המדרש אומר שפרשת המרגלים נסמכה לפרשת צרעת מרים כביכול כדי להזהיר על עוון לשון הרע, ואעפ"כ המרגלים נכשלו בכך ודיברו לשון הרע על הארץ. עולה השאלה מה בכלל המשמעות של לשון הרע על ארץ, עצים ואבנים. במהלך השיעור נסביר שהארץ היא לא סתם חתיכת אדמה פרטית, אלא היא מייצגת ומגדירה את העם, וממילא חשיפת ערוות הארץ וגילוי הצדדים הרעים שבה גורם לחולשה ורפיון אצל העם, ובעצם מגלה את החסרונות שבו, בדומה לדיבור לשון הרע על אנשים ממש ואף גרוע מכך בגלל היקף האנשים שנפגעים מכך.

מהפסוק 'ירא את ה' בני ומלך' המדרש לומד שיראת ה' קודמת ליראה מהמלך. דינא דמלכותא דינא נאמר דווקא לעניין כלכלה ומשפט, אבל כאשר זה מגיע לענייני רוח ואמונה למלך אין עדיפות על אף אדם אחר וצו ה' קודם לכל.

ע"פ המדרש תלמיד חכם קודם לכהן גדול משום שחכם אי אפשר להחליף ולמנות אחר במקומו, מה שאין כן בכהן גדול. אבל גם נאמר שכהן גדול עדיף על נביא, וזה קשה הרי גם את הנביא אי אפשר להחליף! הרב הסביר שברגע שאדם נושא במשרה ציבורית הוא קודם לכל אדם פרטי ולא משנה מה מעלתו, ואף על פי כן מעלת התורה גדולה מכולן.

המדרש אומר שבני ישראל יצאו ממצרים בזכות הכשרים שבהם, ואלו הם הלויים. בני ישראל עבדו ע"ז והתבוללו במצרים ורק הלויים מלו עצמם ושמרו את ברית ה'. מדוע אם כן לא להוציא רק את הלויים? מכאן אנו למדים שאף שיש רוב של העם שלא שומר מצוות הוא יכול לזכות לגאולה בזכות אותה קבוצה ששומרת אמונים לקב"ה, מסר שרלוונטי מאוד לדורנו.

המדרש שואל מדוע הלויים נפקדו מגי לחודש ומעלה, הרי הם לא יכולים לעבוד בגיל חודש. תשובת המדרש היא שזה נעשה כדי לתת להם שכר. הרב הסביר שהשנים בהן האדם מתכונן לתפקיד, ומכווין את חייו כלפיו אף הן נספרות

המדרש מספר שבימי שלומציון המלכה, שהייתה צדיקה הגשמים ירדו בערבי שבתות, זמן שלא מפריע לעבודה ובנוסף התבואה שצמחה הייתה בריאה וטובה. נדון בכך ששלומציון הייתה מלכה, ולכן לכאורה פסולה למלכות, ונסביר את יחסם החיובי של חכמים אליה כפי שמשתקף במדרש.

מסופר על הלל הזקן שתיאר את הרחיצה בתור מצווה, מכיוון שכך הוא שומר על גופו שנברא בצלם אלוקים. זה מתקשר לשיטתו הכללית. ב"ה וב"ש נחלקו מה נברא קודם, השמיים או הארץ. הכוונה היא מה קודם למה הרוחניות או החומריות, וב"ה טוענים שהארץ נבראה תחילה ואי אפשר לבטל את ערכם של דברים שברא הקב"ה. משום כך עלינו לדאוג לגוף שלנו, כי בו טמון צלם האלוקים שלנו, שאף שהוא רוחני בוודאי, והוא אינו יכול להתקיים ללא דאגה לגשמיות.

המדרש מעלה את השאלה על מגילת קהלת, שלכאורה מפקפקת במשמעותם של מעשי האדם. אבל מדקדוק במגילה המדרש מסיק שישנה חשיבות להנהלות האדם באופן טבעי בעולם כל עוד זה נעשה מתוך כפיפות לה' והכרה בטובו.

המדרש אומר שדורו של דוד היה בסכנה על אף שהיה בקיא בתורה מכיוון שהיה נגוע בלשון הרע, לעומת דורו של אחאב שעבדו עבודה זרה אך בזכות זה שלא הלשינו אחד על השני ניצחו במלחמותיהם. מכאן אנו למדים על החשיבות והמשמעות של לשון הרע, ויש בכך גם כדי ללמדנו על המצב כיום.

המדרש אומר שמיתת נדב ואביהוא הייתה קשה על הקב"ה, וזו אמירה משונה, כי אם זה קשה בעיני הקב"ה שלא יהרוג אותם! במהלך השיעור נסביר שהקב"ה רוצה בטוב ולהשפיע חסד לעולם, אבל הוא גם ברא את מידת הדין כדי שהטוב יגיע לעושיו בצדק. עם הדין מגיע גם הסבל והרוע, אך זה לא לכתחילה בעיני הקב"ה והוא תמיד רוצה בטוב העולם. לכן המדרש מוסיף ואומר שמיתת הצדיקים מכפרת, לאחר שניתן התגמול והעונש אפשר לפתוח דף חדש ולהתחיל מהתחלה, וזוהי הכפרה.

המדרש מדריך אותנו לא לנסות להשיג שררה לעצמנו עד שממש דורשים זאת מאיתנו. זוהי לא סתם עצה בעלמא, אלא הצבעה על ענווה בתור תכונה חיובית באופן מהותי. אפשר ללמוד זאת מדוגמאות רבות מחייו של משה רבנו שהוא המודל לחיקוי בעניין ההנהגה, שהוא קיבל את ההנהגה בזכות שפלותו. התורה בעצמה העידה על משה שהוא עניו מאוד.

הפסוק ב"עטרה שעיטרה לו אמו" נדרש על הקמת המשכן, שכמו שעטרה מקושטת כך גם המשכן. ובזכות הקמת המשכן שררה חיבה גדולה בין ישראל לקב"ה והתאפשרה השראת השכינה. בימינו אין לנו משכן והשראת שכינה, אך מהמדרש אנו למדים שאין לאבד תקווה כי ליבו של ישראל - הקב"ה תמיד מצפה לגאולה ע"י מצוות ומעשים טובים.

שלא כמידת בשר ודם, הקב"ה מרפא ומתקן בעזרת הדברים שאיתם הוא מכה. את מי מרה ה' המתיק באמצעות ענף של עץ מריר. מכאן אפשר ללמוד מסר חשוב, שעל מנת לתקן ולרפא אי אפשר לברוח מהרע ולחפש אלטרנטיבות, אלא יש להפוך את הרע עצמו לטוב, את המר למתוק. באדם יש כוחות רבים שיכולים לקחת אותו למקומות רעים וחשוכים, אך אותם כוחות עצמם מסוגלים לרומם ולקדש את האדם אם ינהג בהם בחכמה.

המדרש דן ביחס בין יראת ה' לחוכמה. כיוון אחד אומר שללא יראת ה' אי אפשר להשיג חוכמה, "יראת ה' היא אוצרו" וחוכמה ללא יראה לא שווה כלום. בנוסף מוצע כיוון הפוך שאומר שהחוכמה היא דווקא השכר על יראת ה', אדם שהוא ירא שמיים וחטא יזכה לדעת ולהחכים. אנו למדים זאת מבצלאל שסבו, חור, היה בעלה של מרים. בזכות יראתה וצידקותה של מרים היא זכתה לכך שנכדה יחונן בחוכמה רבה.

המדרש אומר שכאשר בני ישראל עניים ואין ביכולתם להביא קורבנות הם מתכפרים בדברי תורה, ואם אין הם יודעים תורה - עלינו לבכות ולהתפלל לפני הקב"ה. מכאן אנו למדים על חשיבותה של התפילה לא רק לעומת קורבנות, כמו שאמרו כבר הנביאים, אלא אף לעומת תלמוד תורה. העיקר הוא הקשר עם הקב"ה, דבר שמסור לכל אחד באשר הוא.

המדרש שואל על הפסוק "זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך" מדוע ישראל נמשלו דווקא לזית ע"י ה', הרי ישראל נדמו לעוד עצים? תשובת המדרש היא שכשם שבכדי להפיק את השמן מהזית עליו לעבור תהליכים רבים ומורכבים כך ישראל עוברים צרות רבות בדרכם. וכן התוצר הסופי, השמן, נשאר נבדל ומעל שאר המשקים, וכך גם ישראל כשעושים רצונו של מקום. יחד עם המעלה המיוחדת מגיעה אחריות גדולה.

לעומת השולחן והמזבח שמסמלים את הכהונה והמלוכה, הציווי על עשיית הארון הוא בלשון רבים. הארון מסמל את התורה, ומכאן אנו למדים שהתורה היא עבור כל אחד מישראל, וכן שהיא עולה במעלתה על הכהונה והמלוכה. כל אחד מישראל שרוצה לעמול בתורה ולגדול בה הרשות נתונה בידו.

המדרש מציג סדרה של משלים המנגידים בין קניין ארצי ובין נתינת התורה. למשל, כאשר אדם מוכר משהו הוא מפסיד מכך ומצטער על אובדנו, אבל הקב"ה שמח בנתינת התורה. שיאו של המשל הוא שבניגוד לקניין רגיל בו המוכר עצמו נשאר בלתי משתנה, הקב"ה כביכול נתן את עצמו לעם ישראל בנתינת התורה. משמעותה של אמירה זו היא לומר שע"י נתינת התורה ה' משרה את שכינתו בישראל.

חז"ל זיהו שעשרת הדיברות מוקפות משני צדדיהן בדינים ומשפטים, מצד אחד החוק והמשפט שניתן במרה ופרשת משפטים מהצד השני. עשרת הדיברות מייצגים ערכים מופשטים וכלל אנושיים, וככאלה הם לא יכולים להתקיים לבד. על מנת שימלאו את מטרתם הם זקוקים למערכת של חוק ומשפט, להלכה, שתדע לבטא אותם גם בחיי היומיום ותבטיח את מימוש הערכים.

המדרש אומר כי התכונות והאמצעים שניתנו לאדם - עושר, גבורה וחכמה שהאדם משתמש בהם מתוך תודעה של "הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'" יהיו טובים לו וירוממו אותו. אך אם חכם יתהלל בחכמתו והעשיר יתהלל בעושרו, ולא ידעו שזה כלי שניתן להם כפיקדון, הוא יהפוך להיות דבר רע עבורם.

המדרש אומר שכל עוד אדם נמצא ברשותו הפרטית אין עליו אחריות והוא לבדו נושא בתוצאות מעשיו, אך מרגע שהוא נוטל את עול המנהיגות הוא הופך לאחראי על הסובבים אותו. על אף זאת על כל אדם מישראל יש חובה ואחריות כלפי השאר אחיו, והם מונהגים ככלל.

מינים רצו להוכיח מהפסוק "השמע עם קול א-להים" שיש הרבה אלוהויות, מכך שכל אחד מבני ישראל שמע משהו שונה. אבל תשובת המדרש היא שהשוני נובע מיכולתו והבנתו של כל אחד מישראל, ולא משוני בה' ח"ו. מכאן אנו למדים שעל כל אחד ללמוד כפי יכולותיו וכוחותיו. נסביר שכן הדבר לעניין לימוד תורה לנשים, שלא אמורות לחקות את הלימוד הגברי אלא ללמוד את מה שמתאים להן ולתכונותיהן.

נעסוק במדרש על המילים "אז ישיר משה", המציג את דברי ר' יוחנן על הקב"ה שדחה את רצונם של המלאכים לשיר בלילה שבו נקרע ים סוף משום שישראל נתונים בצרה. נשווה מדרש זה לדברי ר' יוחנן בגמרא שהסיבה לעצירת השירה היא שהמצרים טובעים בים. נעסוק בשאלת השמחה על מפלת הרשעים והאיזון בין השמחה לצער על הרוע בעולם והאיפוק הנדרש בנפילת הרשעים.

במדרש מתוארות שתי המטרות של התפילה: שבח וקרבה לקב"ה ובקשה ממנו. בפן של השבח המדרש מדגיש את חשיבותה של תפילת הציבור, שכל עם ישראל ביחד מפאר את הקב"ה והקב"ה מתפאר בו. בפן של הבקשה המדרש מוכיח שהקב"ה רוצה בתפילתו של כל אחד, אפילו עני ושפל.

על פי המדרש מי שעיבר את החודש הראשון היו כביכול משה אהרון והקב"ה. בכך מודגשת השותפות שיש לישראל בקביעת המועדות, הן ע"י קידוש החודש והן ע"י עיבור השנה. הרב הוסיף שלמעשה השותפות הזו מתרחבת לכל תחומי התורה. בסיני ניתנו עיקרי הדינים וע"י חוקי הדרש והלימוד עם ישראל מפתח ובונה בכל דור ודור את התורה.

אבנימוס הגרדי שהיה פילוסוף שואל את חכמים איך נברא העולם והם מפנים אותו לאבא יוסף הבנאי, אדם פשוט. תשובתו לאבנימוס נראית פשטנית אך הוא מוסיף שאף שנראה לאנשים שהשאלות הקשות והחשובות הן על הבריאה והעולם, בסוף בעיני הקב"ה אלה דברים יותר שוליים. הדבר שבאמת חשוב הוא תפקידו של האדם בבריאה ומה נדרש ממנו.

המדרש אומר שמשלב מסוים נמנעה מפרעה האפשרות לעשות תשובה. בתחילה פרעה היה זה שחיזק והקשה את ליבו ומרוב חטאו הגדול ה' חסם בפניו את התשובה והבחירה החופשית. הרב טען שבדומה לכך, ברמה יותר נמוכה, אפשר לראות זאת באדם הפשוט. כאשר אדם חוזר על החטא ושונה בו הוא מפסיק לראות בו נפילה ארעית ומתחיל לראות בו הרגל. בשלב כזה יכולה להיווצר התמכרות לחטא, שאומנם לא מונעת את התשובה אך מקשה עליה מאוד. לכן עלינו להיות מודעים לכך, ולנקוט באמצעי מניעה.

בניגוד לדברי תורה בהם יש ערך ושכר על כל חזרה, שינון והתייגעות, בדברי רשות המדרש אומר שיש למעט למינימום ההכרחי. במדרש מובאת ראיה ממשה רבינו שסירב פעמים רבות לשליחות ה', ואף שוודאי לא היה זה דיבור אסור, אף על פי כן משה נענש עליו. ע"פ דברי הרמב"ם הרב הסביר שגם בדברי הרשות יש שני סוגי דיבור: דיבור מאוס שיש להימנע ממנו ככל האפשר ודיבור ראוי שיש להרבות בו.

המדרששואל את השאלות שעולות מקריאת הפסוקים, איך זה שמשה נשא את ביתו של כהן מדיין, שהיה כהן לעבודה זרה? המדרש מאיר נקודות בפשט וכן נותן תשובות משלו ואיך שדבר כזה קורה. אנו למדים מהמדרש שלא יעלה על הדעת שגדולי האומה יתייחסו בקלות ראש לשאלה של איזו אישה לקחת לאישה, ובדרך אגב מוארת דמותו של משה רבנו כמושיע.

כאשר אדם שומע שמישהו הוא היכה את בנו הוא מוצא אותו ועושה עימו את הדין, אז המדרש שואל, איך אפשר לומר "חושך שבטו שונא בנו"? המדרש עונה דרך סיפורי התורה בהם רואים שישמעאל, עשיו, אבשלום ועוד כולם יצאו לתרבות רעה משום שהוריהם לא יסרו אותם. חינוך הבן, שלפעמים עליו להעשות ביד קשה נועד להקנות לבן כלים ולהדריכו לדרך הישר, ואף הבן עצמו קולט את זה ושמח בכך. זאת בניגוד ליעקב שיסר את בניו ואף בדבריו האחרונים נתן להם דברי תוכחה, אך בזכות כך כל בניו המשיכו בדרכו והלכו בדרך ה'.

באמצע ברכת דן מופיע הפסוק "לישועתך קיויתי ה'" שלא ברורה כל כך משמעותו בהקשר הזה. המדרש מלמד שיעקב אבינו חשב ששמשון, שהיה משבט דן, יהיה המשיח וכשראה שסופו למות אמר 'לישועתך קיויתי ה''. מכאן יש ללמוד שני דברים: הראשון הוא עצם המחשבה של יעקב ששמשון יהיה המשיח, הרי הוא לא היה מושלם מכל בחינה, ועיקרו היה בכוחו הפיזי. השני הוא החשיבות של התקווה והאמונה, שאף שישנם מצבים בהם מגיעים לאכזבה ומפלה אי אפשר לוותר על התקווה, היא עיקר האמונה.

המדרש אומר שלפני בוא יעקב מצרימה התקינו לו שם בית ועד ללימוד תורה, ומזה אנו למדים על מרכזיות לימוד התורה, הוא תנאי מחיה בסיסי שחייב להיות כדי להתקיים. והרי התורה עוד לא ניתנה? תשובת המדרש היא שאברהם למד תורה מכליותיו, מעצמו, ואותה לימד את בניו. המדרש לא בא לומר שהאבות קיימו כל דקדוק ופרט בשולחן ערוך, אלא שהערכים הבסיסיים של התורה כבר נמצאים באדם, במוסרו הטבעי ובשכלו.

המדרש מקשר לערבותו של יהודה לבנימין את הפסוק ממשלי המזהיר מנתינת ערבויות, ואם כבר נתת ערבות יהיה עליך להתרפס בפני חברך כדי להחלץ מכך. אומנם בפשט מהלכו של יהודה מבטא מנהיגות ואחראיות אך המדרש מאיר את ההבנה שהבטחתו של יהודה ליעקב למעשה הייתה חסרת כיסוי, הרי לא היה לו מה להשיב ליעקב לו קרה לבנימין משהו. 'עונשו' של יהודה על כך היה זה שנאלץ להתרפס בפני יוסף כדי לעמוד בהבטחתו.

כשיוסף מספר את חלומו השני יעקב גוער על כך ואומר לו "מה החלום הזה אשר חלמת?" המדרש מקשר בין גערת יעקב ביוסף לגערת בני ישראל בנביאי האמת לאורך הדורות ובכך מעביר ביקורת על גערת יעקב. עם זאת, הרמב"ן פירש את גערת יעקב כמוצדקת, על כך שיוסף לא היה אמור לספר על חלומו. וכן, שהחלום מקשף את עולמו הפנימי של האדם ורומז על הרהוריו, ויעקב גער ביוסף על כך שאלה הן מחשבותיו.

המדרש מראה את הדמיון הרב שהיה בין יעקב ליוסף, וכן את החיבור שהיה ביניהם ובשל כך יעקב ראה בו את יורשו הרוחני. אעפ"כ המדרש מבקר את יעקב על כך שהפגין את יחסו המועדף כלפי יוסף. הרב הסביר שהאחריות והתפקיד שיש לאב כלפי בניו היא שווה ובלתי תלויה בנחת הרוח שהם מספקים לו, ולכן האב מחויב לדאוג לטובתם של כולם ללא אפליה.

המדרש מתאר את הניגוד בין גישתו של יעקב לגישתו של עשיו בנוגע למתנות. יעקב מסמל את מוסר העבודה המוחלט שלא רוצה לקחת דבר שלא עבד ביושר בשבילו, ואף רומז שהמתנה שעשיו מקבל היא מכל עמלו, ואילו עשיו מקבל אותה ללא מאמץ. עשיו לעומתו נראה בתחילה כאילו הוא מתנגד לקבלת המתנה אך מהר מאוד מתרצה ומקבלה בשמחה. אחר כך מובאים עוד סיפורים המלמדים אותנו ללכת בדרכו של יעקב אבינו.

המדרש שואל איך זה שיעקב פחד מעשיו, הרי הקב"ה הבטיח לו שישמור עליו? אחת התשובות שמוצעות היא שיעקב פחד שכיוון שלעשיו היו זכויות של כיבוד הורים וישיבה בארץ ישראל שליעקב לא היו. מכאן אנו למדים שההבטחות שה' מבטיח לצדיקים באופן פרטני הן אינן מוחלטות אלא הן מותנות בהמשך המצב כפי שהוא, אך אם אחד מהצדדים ישתנה ההבטחה עלולה להתבטל.

על פי המדרש בצאתו לדרך יעקב ביקש מהקב"ה כמה בקשות והוא נענה לכולן חוץ מהבקשה על הפרנסה. לאחר מכן מובא סיפור על אונקלוס הגר שהתלונן על כך שה' מעניק לגרים רק לחם לאכול ובגד ללבוש, וזה מוזר כי רואים שאפילו יעקב אבינו לא קיבל זאת בקלות. הרב הסביר שעבור צדיקים שעוסקים כל הזמן ברוח ואין להם פנאי לדברים אחרים פרנסה היא אכן בקשה גדולה, ואילו עבור גרים שכבר באו מעולם של חומר אין צמא גדול לפרנסה אלא עבור הרוחניות שחסרה להם.

ביחס לפסוק "ויפגע במקום" מפרש המדרש שהארץ כביכול נעשתה ככותל ומענה מיעקב לעבור. וכן מוכרות הדרשות ש'המקום' מתייחס להר הבית ולקב"ה - מקומו של עולם. הרב הסביר שכוונת הפסוקים לומר שיעקב בתחילה התייחס בקלות יתרה לעזיבת ארץ ישראל, עד שהוא קלט שהוא עוזב את המקום הקדוש הזה, שקדושתו נובעת מהר הבית שבו ה' שוכן כביכול.

הרב דיבר על כך שהרשעים ברשות ליבם ולכן הם אומרים בליבם, לעומת הצדיקים שלבם ברשותם ולכן הם מדברים אל/על ליבם, ובזה הם דומים לה' - ויאמר ה' אל ליבו.

העין רואה והלב חומד, שהלב הוא הכח המתעורר כמו שהרמבם מסביר, ולכן הצדיקים שולטים במוחם על ליבם. ולמרות שבתנך ובחזל הלב מתואר כ-"לב מבין", הכוונה למרכז ולא על האיבר בגוף. כמו "לב הים".

ה' רק מאריך את אפו אבל לא מוותר כי ה' נפרע לאחר מכן, כשמרדכי זועק. ולמרות שיעקב עשה את זה בציווי אמו ברוח הקודש, כי היה כאן בסופו של דבר פגם ולכן ה' נפרע מיעקב, דהיינו מעם ישראל כי אולי היתה דרך אחרת לעשות זאת.

לכן חשוב לא לעשות דבר עקום אפילו למטרה טובה, צדק צדק תרדוף- גם את הצדק צריך לרדוף בצדק.

[השיעור התקיים בשנה שעברה]

הרב דיבר על כך המדרש שבת מאה כבת עשרים כיון שעד גיל עשרים אין עונש כי הוא תלוי בבגרות נפשית. לגבי היופי, יופי של ילדה הוא יופי טבעי, ובגיל עשרים היופי הוא כבר תוצאה של עבודה. התמימות של שרה במעשיה הוא מצב שלם ללא ערמומיות וללא רצון להזיק, להוציא מהמחשבה שמעשה הגירוש היה אינטרסנטי, אלא אך ורק כי הבינה שזה לא טוב ליצחק. לשרה היתה יוזמה בגירוש הגר ובכך הראתה את המנהיגה הנשית כאשר היא באה מתוך היושר האמת והתמימות שלה, ולכן אברהם קיבל הוראה לא לזלזל ביוזמה המנהיגותית שלה.

[השיעור התקיים בשנה שעברה]

המדרש אומר שסדום חרבה בעקבות מעשה אחד קיצוני של רוע. הרב הסביר שכמובן אין מדובר באמת היסטורית שחז"ל מלמדים אותנו, אלא מובעים כאן שני רעיונות. הראשון הוא שלרוע אין גבול שהאדם יכול לשער אותו ועל כן יש להילחם בו עד חורמה. השני הוא שאף כאשר המצב גרוע יש אפשרות לתיקון עד שנעשה מעשה קריטי ששובר את גב הגמל.

דוד המלך קבע כחוק שהשלל המלחמה יתחלק בין הלוחמים לבין האנשים היושבים על הכלים, והמדרש אומר שלמד זאת מאברהם אבינו. הרב המשיך לעסוק בהלכות מלחמה ובישומן בזמן שלנו.

במדרש נכתב שאברהם טען כנגד הקב"ה שהוא מערים על בריתו שלא להשמיד את העולם במבול, ובמקום זאת משמידו באש בסדום. וכן אברהם טוען שאי אפשר לנהוג עם העולם רק במידת הדין אחרת העולם לא יוכל להתקיים, והקב"ה משבח את אברהם על טענותיו כלפיו. הרב הדגיש שאברהם טען שצריך לנהוג בחסד עם אנשי סדום הרשעים, אז בוודאי שעם אנשים אחרים יש לעשות כן.

המדרש אומר שהאומן לא אוהב את בני אומנותו בניגוד לחכם שאוהב את החכמים האחרים אף שהם חולקים, ובניגוד לקב"ה שאוהב את בני אומנותו - הצדיקים. הרב הסביר שההבדל בין האומן לחכם הוא שהאומן עוסק בצרכי האדם, בפרנסה, ולכן טבעי שתהיה תחרות כי המשאבים מוגבלים. ואילו חכם שבאמת מפנים את חוכמתו רוצה בהפצת התורה לרבים, כי היא עוסקת בערכים, שהם אינם מוגבלים.